זמרת נשמה

(פורסם בעיתון "ערים", רשת שוקן)

אחד הדברים הראשונים הבולטים במפגש עם הזמרת שלומית אהרון הוא הניגוד בין הקול השקט והעדין במציאות לבין העוצמה הקולית המתפרצת על הבמה. חסרת כל מניירות של כוכבת היא מדברת בשקט, לא בטוחה, מחפשת אחר התשובה המדויקת, מהססת ומתלבטת ולמי שמביט מהצד על הקריירה הארוכה שלה נראה כאילו תגובות אלו תואמות את  תהליך החיפוש המתמיד אחר זהות אחרת.

אבל זה רק מה שנראה והמשחק הזה בין מה שנראה לבין מה שקורה במציאות מלווה את אהרון לאורך כל השנים, מאחורי הפנים השבריריות מסתתרת אישה חזקה שהיא קודם כל אמנית בנשמה, אחת שלא מוכנה להתפשר מול טעם הקהל והביקורת, שמאמינה כי מטרת האומנות היא לחדש עבור הקהל תחת סיפוק גחמותיו ולא מבקשת לרצות אף אחד אלא רק את האמת הפנימית שלה.

בשם האב

אהרון (55) נולדה בתל אביב לבית משפחת דביניק שעלתה לארץ מיוגוסלביה לאחר השואה. בגיל 16 כבר החלה להופיע בבית הספר והשתתפה בהצגה מוסיקלית ובצבא שרתה כסולנית להקת פיקוד מרכז. במהלך הקריירה הענפה שלה, שכללה עשרות מופעים והצגות עבדה עם שמות גדולים כמו יאיר רוזנבלום, לואי להב, מתי כספי, ירוסלב יעקובוביץ וירון בכר, אך בתודעה הציבורית נחרט שמה עם להקת "הכל עובר חביבי" אליה חברה בשנת 75 ושם גם הכירה את בעלה לשעבר, יובל דור, שכתב יחד אתה את השירים  "אגדה אבודה"  ו "הלילה" שייצג אותנו באירוויזיון שש שנים מאוחר יותר, בתקופה בה התחרות האירופאית הייתה מדורת השבט של המדינה.

אחד הפרטים המעניינים בביוגרפיה שלך הוא שהחלפת את שם המשפחה בשמו הפרטי של אביך. זה צעד די חריג גם עבור מי שמזהה את עצמה כבת של אבא.

"הייתי צריכה לשנות את השם כי הרגשתי שיש לי שם פולני מדי, ההחלטה לאמץ את שמו של אבי שנפטר נעשתה בידיעה שאני לוקחת על עצמי גורל של מישהו אחר, שמשהו באנרגיה ממשיך אתי לטוב ולרע. אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את עצמי בת של אבא אבל היה לי קשר אתו מאוד חזק ותחושה מאוד קשה שהוא נפטר לפני שהספקתי למצות את היחסים אתו, היה לי קשר תת קרקעי מאוד חזק ועמוק אתו. הרגשתי שהוא זקוק לי מאוד ושהתפקיד שלי הוא לשמח אותו."

מכאן גם הגיע הרצון החזק לשיר?

"אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. ירשתי את זה מאימא שלי שהייתה גם היא שחקנית וזמרת בתיאטרון היידיש. גם אבא שלי אהב לשיר, בכלל, הייתה הרבה שירה בבית, שירי גלות יהודיים שצמחו לשירה הישראלית בארץ. גם הילדים שלי ממשיכים בחיידק, הבת שלי לומדת בבית ספר למשחק והבן מתופף, הם צמחו לתוך זה אולי כי גם אני לא הפרדתי בין קריירה למשפחה, הם אמנם לא שרים אבל אני חושדת שהם יודעים לשיר"

 קשר משפחתי

האימהות תפסה את אהרון בדיוק בנקודת השיא של קריירת החביבים והיא נאלצה להופיע מול מיליוני צופים בהריון ראשון בשלב מתקדם, הביטחון במראה הנשי הטבעי מאפיין אותה גם היום, בניגוד אולי לזמרות אחרות בגילה לא נגעה בה סכין המנתחים וכשהיא עוברת ברחוב עם בתה הבכורה יש הטועים לחשוב שהיא החברה שלה.

"אני אוהבת מראה יפה אבל ברוב הפעמים יש לי ייסורי מצפון שאני לא מקדישה לזה הרבה זמן, אני משתדלת להיראות טוב כי אני אולי קצת חשופה ורגילה להצטלם, אבל לילדה שלי יש חוש אסתטי מפותח יותר ואני לומדת ממנה הרבה, היא יותר חופשייה ממני במובן הזה, פחות מבוהלת מהחשיפה"

 לעלות לבמה בהריון מתקדם לא מסתדר לי עם בהלה מחשיפה, להיפך, זה להיות חשופה במצב הכי אינטימי.

 " זה היה נראה לי טבעי ביותר. ההיריון הזה הגיע בשעה שנסענו בעולם ומיד לאחר הלידה המשכנו לעבוד ולהופיע בעולם, הייתי מסתובבת עם סל קל מאחורי הקלעים של ההופעות והילדה חיה את חיי הבמה. כשהיא נולדה עבדנו על תקליט ילדים ושבועיים אחרי לקחתי אותה לאולפן והנקתי משיר לשיר, בזמנים של גן ובית ספר ניסינו כמובן לאזן את הדברים אבל היא הייתה מאושרת כי גם אם החיים לא היו מסודרים כמו בספרים הלב והנשמה היו מסודרים וזה איזן את הכול, תמיד ידענו להעביר להם שאנחנו שם כמשפחה.

ההחלטה לעשות את הדברים יחד, קריירה ומשפחה נבעה מתוך מודעות ברורה שאלו החיים והילדים צריכים להיות חלק מהעניין הזה. אימא שלי ויתרה על קריירה של זמרת  למען הילדים ובמשך כל ילדותי הרגשתי שזה חסר לה ושיש איזה משהו לא נכון בבחירה הזו להרשות לוותר לעצמך בצורה כה קיצונית למען הילדים, הרגשתי את התסכול של אימא שלי וידעתי שאפשר אחרת, אפשר לאזן ולעשות את זה יחד. לא רציתי לוותר על האימהות, מגיל צעיר רציתי להיות אימא ולטפל בכולם. הבן שלי אמר לי לא מזמן שהילדות שלו זכורה לו כמאושרת. זה סיפוק גדול."

 מלחמת העצמאות

 בשנת 1989 פרשה אהרון מהלהקה והוציאה תקליט סולו ראשון "אישי ואהובי" בהפקתו של לואי להב. האלבום שמכר רק 15,000 עותקים לא זכה להצלחה המונית כפי שציפו ממי שהייתה סולנית של להקה כה מצליחה, עם זאת במבט לאחור הוא נחשב לאחד התקליטים הטובים והמעניינים שהוקלטו באותה תקופה. יש הטוענים כי הוא הקדים את זמנו בבחירת הטקסטים הארוטיים של משוררת אנונימית דאז (מאיה ברז'נו) בשילוב מוזיקה אלקטרונית שעוד לא נקלטה בקרב הקהל. עוד טענו כי להב, שידוע בשבירת תדמיות של זמרים קירר את קולה עד כדי הקפאה ושיטח את הסלסול האופייני לו.

לאחר מכן היו עוד תקליטים עם ששי קשת וירוסלב יעקובוביץ, שנסבו בעיקר סביב חידושים לשירים ישנים, ונראה היה כי מפצצת אנרגיה מתגרה ומפלרטטת עם הקהל מבקשת אהרון להתכנס פנימה למשהו אישי ושקט מאוד.

 התקליט הראשון היה העזה ואמיץ שליווה שינוי תדמית רציני, לעומתו התקליטים שבאו אחריו שדרו מעין רצון להיות בסדר עם המון פגיעות שיוצאת מבין הצלילים, תחושה של חיפוש עצמי לא ברור אחר שביל האמצע.

 " בתקליט הראשון לא הייתה לי כוונה להיות מישהי אחרת אבל בהחלט עזבתי את הלהקה כי מיציתי ורציתי לחפש מקומות אחרים, לשיר לבד זה להתחבר ממקום אחר, הרגשתי שאני צריכה משהו חדש שיפתיע גם אותי ושאני רוצה לצמוח מזווית אחרת. נתתי לו יד (לואי להב) ממקום של קח אותי כי הייתי צריכה מישהו שיוביל את הרגשות האלו קדימה. הביטוי של השירים הארוטיים היה מאוד אישי עד פיוטי ולכן הוצאתי את הדברים ממקום אינטימי ושקט. קשה לי להגיד שזו הייתה טעות כי לא הייתה לי בררה, באותו זמן רציתי משהו חדש וזו הייתה הדרך להגיע לזה,  הטעות היחידה אולי הייתה שלא חשבנו מספיק על הצד השני שמקבל את השירים אלא יותר על הדרך האישית שלי.

התקליטים שבאו לאחר מכן נבעו מהביקוש שנוצר בעקבות ההופעות, אני לא יודעת אם המילה פגיעות היא המילה לתאר את מה שהרגשתי אבל בהחלט הרגשתי שקיימת מעין חומה ביני לבין הקהל שהתרגל לראות אותי בלהקה, חומה שקשה לפתוח אותה ושאני מחפשת כל הזמן את האיזון בין העבר להווה ולעתיד, זה לא שאני מנסה לברוח מהעבר, העבר בלהקה בנה אותי והביא אותי לצמרת אבל אני מרגישה שעיקר העבודה שלי כאמנית היא לא הקול או המראה אלא היכולת להביא את עצמך ממקום של רגש אמיתי, אני מרגישה שכל המקצוע שלי הוא עבודת חיים, אלוהים נתן לי מקצוע ואמר עכשיו תעבדי, אני במקצוע הזה בשביל עבודה רוחנית מסוימת  שמעניקה משמעות לעשייה."

 ומה משקל המשמעות שאת מעניקה לקהל בעבודה הזו?  

 "אני מאמינה שקהל לא יודע באמת מה הוא רוצה ושאתה צריך להפתיע אותו. זה המקום של אומנות , תפקידה של אומנות הוא להעניק לקהל הזרה, התרגשות חדשה. לצערי לא המשכתי את אותו קו איש שהתחלתי בדיסק הראשון, הייתי צריכה להמשיך ולעסוק בזה ולפתוח את הקהל לזה. אני חושבת שמכיוון שעשיתי אותו ממעמד ותדמית מאוד מסוימים זה הקשה על תהליך ההתקבלות שלו, התקליט הזה יצא כנגד כל הדעות והציפיות והיה קשה לעלות עם החומרים האלו לבמה."

 לעומת אופן התקבלות התקליטים בהם קיימת תחושה של פשרה לא סגורה,  הופעת באותן שנים בדיוק במיוזיקל כמו "עלובי החיים" ו"אחים בדם" שקצרו הצלחה עצומה. איך את מסבירה את הפער הזה בין תגובת הקהל לתקליטים לבין ההופעה על הבמה?

 " אני צריכה על הבמה שירים שהטקסטים שלהם מאוד מדברים וגם שהמנגינות תאפשרנה לי להוציא את הקול הגדול, אני מרגישה על הבמה שאני רוצה להוציא משהו יותר רחב, אמוציונאלי, יותר ויותר.  אני לא מוזיקאית, אני לא זמרת שמתמזגת עם המוזיקליות, תשומת הלב שלי מופנית אל הטקסט והקרבה הטבעית שלי היא למשחק, למדתי בעבר משחק והצד התיאטרלי שלי חזק יותר מתוך הצורך בהתבטאות , כל שיר עבורי הוא כמו הצגה, אני מספרת סיפור. הקלטה זה משהו אחר, הכישורים שלי באים לידי ביטוי יותר על הבמה ואני לא יודעת לעשות כל מיני אהבות בכל מיני סגנונות, אם הייתי מחליטה להיות זמרת רדיו ודיסקים הייתי מכוונת את עצמי למקום אחר, עכשיו למשל, אני עובדת על דיסק חדש ואין לי מושג איך הוא יתקבל, זה מקום לא ברור, על הבמה אני מקבלת את תגובות הקהל בזמן אמת, והתגובות האלו בונות אותי ומפרות אותי מיד."

 אופרה אחרת

 את כל הזמן משחקת משחק של חזית ורקע עם הקהל, כמו מנסה להתבלט אבל לא בכל מחיר, עם חוקי המשחק שלך. את לא תופיעי בטוק שואו ולא תנפקי אייטמים לעיתונות למשל, אבל תופיעי בלי הפסקה.

 " כל חיי אני מרגישה שהאישיות שלי משדרת בשני ערוצים. כמו יש לי תכונות אופי שלא שייכות למקצוע הזה, מצד אחד הפחד להיחשף ומצד שני הידיעה הברורה וחזקה שאני זמרת. וזה כל החיים ככה, הסתירות והשאלות האלה. אני לא מרגישה נוח אתם אבל עם השנים  למדתי להסתכל על זה בחיוך ולסלוח לעצמי. היו תקופות שסבלתי מזה ואם לא היו מושכים אותי ודוחפים הייתי פוחדת להופיע, תמיד למזלי גילו אותי ועזרו לי להוציא החוצה את הדברים ואני רק  התמסרתי.  בבסיס האישיות שלי יש לי רתיעה ופחד מהחשיפה, אני מרגישה שהעור שלי חשוף אבל אני מבינה שזה חלק מהמשחק, אני זוכרת בפעמים הראשונות שהתראיינתי לעיתונות הרגשתי ממש חרדות , כי זה אף פעם לא יכול לצאת מדויק, גם אם זה כתוב מדויק אני מרגישה אי נוחות, כי זה תמיד בנקודות ברורות ובמציאות יש הרבה עצירות ושתיקות שאין להן מקום בתקשורת."

 עכשיו את נשמעת כמו בעלך לשעבר שעשה תפנית בקריירה לכיוון רוחני.

 "אני מאמינה שאומן טוב באמת הוא אדם שהנשמה שלו נמצאת במקום הנכון. האישיות של האמן כאדם חשובה לאומנות שלו,  מי שנוגע במהות שלו, לא מזייף ומביא את עצמו.

המעבר של יובל לכיוון הרוחני נראה לי טבעי מאוד, זה היה כל הזמן בבית אני עצמי הכרתי אותו והתחברתי אליו דרך הדברים האלה, תמיד היו מחשבות והוא חיבר אותי אליהן באופן מעשי. אני כל הזמן מחפשת את האמת הפנימית שלי גם באומנות וגם בחיים, זו האינדיקציה לאומנות טובה ופחות טובה, גם כשלמדתי פיתוח קול לא הייתי עושה את התרגילים הרגילים אלא דרך דמיון מודרך, זמר טוב הוא זמר שמגיע לשחרור וזרימה דרך עבודה על האישיות שלו. "

 לפני ארבע שנים חברה אהרון ליבגני שפובלוב במופע דואט שכלל שירים לועזיים ועבריים מפורסמים. המופע זכה להצלחה אדירה (350 הצגות)  ונראה  כי אהרון קיבלה את ההכרה הראויה לה כזמרת ענקית שעוצמת קולה אינה נופלת מזו של זמר האופרה שמופיע לצידה. החיבור עם שפובלוב החזיר לאהרון את האהדה הגדולה של הקהל, אהדת ההמונים לה זכתה רק בימי צעירותה בלהקה.

" מדי כמה שנים אני מרגישה שפתאום שמגלים אותי מחדש, זה קרה במופע עם יבגני אולי כי לא עשיתי הרבה דברים שיצאו לתקשורת, הרחש באוויר שהרגשתי הזכיר לי והריח לי מה שהיה בתחילת חביבי, פתאום סקרנות ותחושה של משהו שהולך להתרחש ונשאר רק ללכת אתו. אני חושבת שניסינו להוציא משהו חדש משני העולמות האלו של אופרה וישראליות, עולה חדש וצברית, עולמות מנוגדים שהולידו חיבורים חדשים. אני אוהבת לעבוד עם פרטנרים חזקים וגדולים שדורשים התמודדויות ממני. הופענו בחו"ל ויכולנו להמשיך עוד אבל יבגני הוא זמר אופרה בנשמה ולא יכול לוותר על האופרה וזה מקשה להמשיך ולבנות את זה.  החיבור שלי לאופרה נבע אולי מאימא שלי שהייתה זמרת אופרה ולי היה נורא כיף להישען על משהו כזה, זו הנטייה הטבעית שלי,  אבל הבעיות דורשות ממני לחפש את העצמאות שלי, זה התרגיל של החיים שלי."

 בפסטיבל האישה שייערך בשבוע הבא בחולון תופיע אהרון לראשונה בסגנון מוזיקלי חדש, מופע שנבנה במיוחד לפסטיבל והוא כולל ג'אז מתוך מיוזיקל אמריקאים משנות העשרים והחמישים של המאה הקודמת. את אהרון תלווה להקת ביג בן בניהולו של הסקסופוניסט גורי אגמון הכוללת 17 נגנים, העיבודים של אגמון, התרגומים של אהוד מנור והשירים שתבצע הפכו ברובם לפופולאריים בהצגות וסרטים אמריקאיים.

"אני לא זמרת ג'אז אבל אני יכולה לגעת בזה מהמקום בו הג'אז מתקפל בקצוות. קצת נגענו בזה בחביבי ואני מכירה את זה מבית כי יובל היה מנגן ג'אז על הפסנתר, אבל אני לוקחת את השירים מהכיוון התיאטרלי. אני שמחה שמארגני הפסטיבל נתנו לי את הבמה, זו הזדמנות להביע את הדברים ויש לי מנצח ונגנים הנפלאים, כל הערב הזה הוא הגשמת חלום מבחינתי, הן מבחינת החומרים והן בשל האפשרות לארח את הבן שלי כמתופף,  זה חלום חיי שהבן שלי ינגן אתי, התרגומים של אהוד הם הנאה צרופה והוא גם כתב לי את קטעי הקישור, אני מרגישה שהמופע הזה הוא שילוב של כמה דברים, התקופה של חביבי, האינטימיות עם יבגני, יש שם את כל מה שאספתי עד היום."

 אבל הפעם את נמצאת שם לבד לגמרי, כאילו כאן המקום בו את עומדת כאישה לבד, בלי היד הזו שתמיד הייתה שם להחזיק בך.

 " זו בהחלט סגירת מעגל וזה שזה מגיע דווקא כאן זה לא במקרה. אני מאמינה שדברים מתחברים לא סתם, אולי אנחנו מנתבים אותם אבל לא מודעים, אני מרגישה מאוד נכון להופיע בפסטיבל אישה בשלב עצמאי של חיי, שלב בו אני מגשימה את החלומות שלי ולא ממש זקוקה ליד הזו שתתמוך בי,  אני לא פמיניסטית לוחמת וצורת החיים שלי והאמונות שלי נובעות מהגשמה עצמית בלי לזלזל בדברים אחרים כמו אימהות, בישול והתרגשות, כל אותם סטריאוטיפים נשיים, שיתנו לנו להיות נשים, הכי נשים, רק שלא ינצלו את התכונות האלו לרעה."