(פורסם בעיתון "ערים", רשת שוקן, 2002)
סמי ברדוגו חוזר אל מזכרת בתיה בעקבות הרומן הראשון שלו "ככה אני מדברת עם הרוח" שבמרכזו גיבורה מזרחית פריפריאלית שנוסעת צפונה בחיפוש אחר בנה. שיחה על החיפוש הזהותי בין מרכז לשוליים, זיכרונות ילדות והתכתבות עם הקאנוניזציה הספרותית הישראלית
בספרו "בעקבות הזמן האבוד" עוקב פרוסט אחר מחוזותיו של הזיכרון האנושי. כל פיסת מציאות בהווה עוברת תהליך של הזרה, מבט מחודש ואחר, דרך תודעה הזוכרת מקומות מוכרים מהעבר ותקופת הילדות. והזיכרון מרעיד את הנפש ומחזק את הקשר שניתק בין החיים בהווה לבין העבר האבוד.
סמי ברדוגו מודה שהמניפסט של פרוסט מתקיים בו בכל יום שעובר מאז עזב את הבית במזכרת בתיה. בשנים האחרונות הוא גמע בשקיקה את שהעולם הציע- בצבא, בפריז, באקדמיה וכעת בחייו האורבניים בתל אביב. לפני שלוש שנים פרסם את ספרו הראשון "ילדה שחורה", קובץ סיפורים קצרים שזכה לשבחי המבקרים וצעד ברשימת רבי המכר, לא לפני שהספיק לקטוף את הפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". גם ב"ככה אני מדברת עם הרוח", ספרו החדש, מקפיד ברגודו לשאוב את דמויותיו מהפריפריה המחזירה אותו אל מחוז ילדותו בגעגוע עז, אך לגמרי לא עיוור. הוא זוכר את הטוב ואת הרע שידע כילד וכנער במושבה הקטנה, שאוכלסה על ידי פועלים ואיכרים שהתקבצו אליה והיוו בגופם את מה שקרוי ההתיישבות הציונית.
לגיבורת ספרו של ברדוגו אין שם או מקום מוגדר. בדומה לסופר הצעיר היא נעה בין הפריפריה למרכז ומחפשת אחר המילים כדי לתאר את המציאות שמסביבה. החיפוש אחר המילים, שלא תמיד יכולות לבטא את מה שהתודעה קולטת והנפש מדחיקה, כמו גם הפער בינן לבין התודעה, מייצר בפי הגיבורה האנונימית שפה עילגת, קלוקלת ומוזרה. בדומה לגיבורה שלו ברדוגו לא רוצה שיקטלגו אותו. הוא נמצא כאן ושם ובוחן כל הזמן את הקשר בין המקום ממנו בא וצמח אל המקום אליו הוא הולך.
"אני לא מתגעגע למזכרת בתיה כמו שהייתי רוצה להביט בה שוב ולבחון אותה מעיניים של אדם בוגר. הייתי רוצה לחזור בזמן לרגע, מבחינתי אובדן התמימות והילדות היא דבר נורא. יש בי מחשבה רומנטית וכואבת על הזמן שהלך לאיבוד. גם בספר, הגיבורה בודקת כל הזמן את הקשר שלה עם העבר, עם כל הקושי והטוב שהיו לה. כל שנה נוספת מכבידה על עול השנים שלה. אני חושב שלאבד שנה בחיים זה לאבד המון דברים. ואני כואב את זה וצר לי על זה ואני לא מאמין שזה קורה. אני לא מאמין שפעם הייתי ילד שהסתובב במדרכות של מזכרת בתיה. אני לא מאמין שהיה זמן כזה, זה נראה לי בלתי אפשרי."
חשבת פעם לחזור לגור שם?
"לא. היה שם גם רע. את הטוב אני זוכר אבל גם את הרע. התחברתי למקום, לטבע ולאווירה אבל לא לאנשים. זה לא עניין עדתי, במזכרת בתיה היה מארג מאוד נעים ויפה של אתוס ההתיישבות הציונית למסורת המרוקאית. מעולם לא הרגשתי מתח או אפליה. הרע היה סוג של צרות אופקים. אתה גדל במקום מסוים כל כך הרבה שנים, הילדות היא תמיד באותה הסביבה שממנה אתה לא יוצא, גדלתי עם תחושה שזה המקום הכי טוב בעולם ואז נחשפתי למקומות אחרים וגיליתי שהמקום הזה הוא לא הכי טוב. וההכרה הזו מזעזעת. כל כך הרבה דינאמיקות נכנסו ולא יצאו מהריבוע הקטן של המושבה, אתה מבין שהשורש החם נרקב במידה מסוימת והוא לא באמת המקום הכי חם. הוא לא המקום הכי אידיאלי שצריך לגדול בו או שגדלת בו. הייתה לי ילדות נעימה אבל תקופת ההתבגרות הייתה קשה יותר. היו רגעים מאוד קשים במקום הזה."
מתי הרגשת שאתה רוצה לעזוב?
"אני חושב שבתקופת הצבא. מצד אחד הייתי מגיע מהצבא כדי לישון בחממה הביתית ומצד שני ליוותה אותי הידיעה שבעצם זה לא כך. הבית שלנו היה נורמלי, אבי נפטר בגיל צעיר ומערכת היחסים שלי עם אמי והאחים שלי הייתה הדוקה מאוד. הכל נעשה כדי ששום דבר לא יתערער ושהכל יהיה בסדר. מבלי להתייחס לאובדן או לכאב. אבל בבית הספר החברים היו פוגעים בי. לא הייתי נער מאצ'ואיסטי, נחשבתי לרגיש מדיי, התגובה שלי להערות שלהם הייתה הסתגרות. כילד הרגשתי שאני בוחר להיות עם עצמי במידה מסוימת, להגיע לאמת שלי רק עם עצמי, כלפי חוץ התנהגתי הכי נורמלי שבעולם והייתי מאוד אקטיבי. ככל שהתבגרתי הלכתי והסתגרתי יותר ויותר."
ילדות ללא חברים?
"כן. כשהייתי נער הייתה לי חברה לספסל הלימודים שאתה הלכתי לרקוד אבל זה אף פעם לא הגיע לחברות אמת. אם אני מסתכל על ההיסטוריה שלי בנערות ובבגרות אני לא זוכר שאי פעם היה לי חבר טוב. בכיתה יוד אחת הבנות הציבה אותי בפני העובדה הזו לראשונה. היא שאלה אותי עם מי אני הולך אחרי הצהריים? מי החבר שלי? לא ידעתי מה לומר לה. אני זוכר שקיבלתי שוק מול האמת של מצבי החברתי. חיפשתי בראש שמות מהאנשים שנמצאים סביבי ולא היה לי שם אחד להגיד לה. היא הציבה אותי מול העובדה שאין לי אף אחד. שאין לי אף חבר. בניתי חומה סביבי כי ירו בי חצים. הייתי ילד יותר רגיש, חנון, לא הייתי הגבר שבגברים וזה הפך אותי לנער לא רגיל. אחי הגדול היה האנטי תזה שלי. הוא היה קומונר בנוער העובד, אחר כך בנחל ובקיבוץ. הוא היה ממש מנותק ממני וגם מהמשפחה. היום הוא חוזר למזכרת בתיה, בונה את הבית בסמוך לבית אמי. אצלי זה הפוך, הדבר האחרון שאני יכול לחשוב עליו זה לחזור הביתה."
מה קורה כשאתה מגיע לשם?
"כשאני בא לבקר את אימא שלי וחוזר לראות את מזכרת בתיה זה לראות עולם שאיננו יותר. הכל השתנה וזה כואב. הכל הלך משם, השדות, כמות האנשים שגדלה, יש שם סופר סנטר קיבינימט. עשו שדרוג לכל דבר גם אם מנסים לשמר את הרחוב הראשי. בעבר היו שכונות אבל יכולת לקשר מי משם ומי מכאן. אני זוכר שלמדתי בבית ספר היסודי היחיד במושבה, היו שם שש כיתות בלבד ולא היה לו שם. כילד לא הבנתי למה לבתי הספר ברחובות יש שמות ולתלמידים יש תלבושת אחידה עם הלוגו של בית הספר. עצוב לי שהרסו את האינטימיות הזו. הבית שלי היה הבית האחרון במושבה. מאחורי היו פרדסים ושדות זה היה גן עדן. ועכשיו יש שם דופלקסים ווילות שמשכפלות את עצמן כל הזמן. זה עצוב."
המרכז הוא מיעוט
המעבר של ברדוגו למרכז העיר הגדולה הוא רק שינוי במיקום הגיאוגרפי, לא יותר. גם כאן, ממרפסת דירתו בקומה החמישית, הוא משקיף על העולם ומנסה לבדוק את היחס בין המרחקים. המרחק בין העיר למושבה, בין תרבות למסורת, דת ואלוהים.
הגיבורה שלך נוסעת מפריפריה ארץ ישראלית למרכז התרבות המערבית- פריז. הדואליות הזו היא חלק מחייך?
"עם הדואליות הזו אני חי תמיד. זה מאוד קשה. אחד המתחים הכי גדולים לא רק כסופר ובוודאי לגיבורה, אבל גם לי כאדם. להשריש שורש במקום מסוים שלעולם לא תוכל להתנתק ממנו גם אם תרצה. זה שאני גר בתל אביב זה לא אומר שעברתי לכאן. הגיאוגרפיה עדיין לא ממרכזת אותי. גם בתוך תל אביב אני לא נמצא במרכז הבוהמה והסצנה התל אביבית. אני בודק את הזהות שלי, את היחס שלי לארץ והתרבות הקיימת בה מול השורשים שלי. ברור שיש כאן איזה שהוא חיבור ומיזוג של תרבות הפריפריה המזרחית לישראליות שלי. אני תוהה עד כמה התרבות של שם היא התרבות של כאן. אני חי לצדה ופוגש את מה שמתרחש כאן. הבדיקה שלי לא משווה בין תרבויות אלא יוצאת מתוך מצב נתון ששתיהן קיימות ושונות זו מזו. אני חי את הבדיקה הזו."
בחירת הדמויות מהפריפריה היא חלק מתהליך הבדיקה?
"אין ספק. המרכז הוא במיעוט, עם כל זה שאנחנו מרכז שמכתיב את קצב התרבות של החברה. למרכז יש באמת הרבה כוח אבל הרוב נמצא מסביב, גם אם הוא דומם יותר ונמצא בפחות תנועה. אני לא יודע אם הרוב בפריפריה יותר מעניין אבל אני יותר מרגיש שאני נמצא שם. ומתוך המקום הזה אני בודק את היחס למרכז."
איזו מסורת מהבית אתה משמר גם היום?
"אני לא שומר מסורת כי אני לא איש דתי ואני לא מקיים מצוות. בבית היינו מקיימים קידוש כל שישי והולכים לבית הכנסת. הקרבה לדת ואלוהים היו חלק מהתכנים שם. אבל לא ויתרתי על האמונה באלוהים והיא בלבי. אני לא צריך לתת לה פרשנות במעשים, התפיסה שלי את אלוהים שונה מהדת, הקשר שאני מקיים עם אלוהים הוא מאוד אינטימי ואני מתרגם אותו לרמה הפרטית."
הפתקים הראשונים שכתב ברגודו לעצמו לא היו הגיגים או שלדים של סיפור למגרת השולחן. כנער היה פותח את האנציקלופדיות ומעתיק מונחים כמו פילוסופיה וסוקרטס כדי לדעת "על מי לעזאזל כולם מדברים". משם זה הוביל לכתיבת פרגמנטים שונים שכללו שוטטויות יומיות בעיר פריז ורק מאוחר יותר, לכדי כתיבת סיפורים קצרים. היום מקפיד ברדוגו על משמעת עבודה כמעט ספרטנית כאשר הוא ניגש למלאכת הכתיבה ומדי יום הוא מקדיש מספר שעות לבנייה מדוקדקת של גוף העלילה ואפיון הדמויות. לא פלא אם כן שעל רקע השפה הרזה המאפיינת את דור הכותבים הצעירים בולטת הלשון של ברדוגו בקסמה המדויק, העשיר והחושני.
איך אתה ניגש למלאכת הכתיבה?
"אני לא חושב על הקורא אלא על טובת הספר בלבד. השיקולים שלי בכתיבה הם קודם כל של עצמי, אפילו לא של עצמי אלא של הגיבורים. אני מאמין שאם אתה לא נאמן לעצמך אז עדיף שלא תכתוב. אני מאמין שצריך לבנות את הטקסטורה של שלד העלילה והדמויות היטב מההתחלה. אני לא מרשה לעצמי להגיע למצב בו אני מחכה לראות לאן הגיבורים יובילו אותי. אני שומע על סופרים שמגיעים לבלוק כתיבה ואז הם תוהים אם להוסיף דמות נוספת או איך לגמור את הרומאן ואלו דברים שאני לא מכיר. העדר זהות ספציפית לגיבורה נועד כדי לנטרל אותה מקטלוג לכאן או לשם. היא דמות אוניברסלית ולא רציתי שיקשרו אותה עם דמות פוליטית של שם ומקום. אני רוצה שיתעסקו בדברים אחרים, הרבה יותר חשובים."
אבל השפה מקטלגת.
"יכול להיות. אין לי בעיה עם זה, למרות שאני חושב שהיא עדיין יוצרת שפה משלה. יגידו שהיא עילגת, לא אינטלקטואלית או מעט נחשלת, אבל זה לא מעניין אותי. כי עדיין בתוך העילגות הזו היא בונה שפה משלה. זו לא שפה של דיבור אלא של מחשבה, שפה מסתכלת, אז אין לי בעיה שיקטלגו אותה בגלל השפה. אבל אני גם חושב שזה לא מעניין להתעסק בזה, יותר מעניין אותי עולמן הפנימי של הדמויות והיחסים שהם מקיימות בתוך המשפחות שלהן, התמודדות שלהן עם גורל, מות, אהבה, קנאה. החיים עצמם."
החיים עצמם מתקיימים בפריפריה?
"אני לא יודע אם זה כך במציאות. החיים מרתקים בכל מקום. אבל אולי בסיפורת הישראלית שמייצגת את החיים בתל אביב יש היצמדות יותר לטקסיות של בתי קפה ואורבניות תל אביבית, אני בטוח שאם ינקו את הדברים האלה ויתרכזו בייצוג עמוק יותר של עבודה, רגשות וקשרים משפחתיים בין הורים לילדים, גם החיים התל אביבים יהיו מרתקים. הייצוג של נושאים אלה בסיפורת הישראלית נעשה בעבר, ב'זכרון דברים' של יעקב שבתאי הוא מתאר בצורה נהדרת את העיר."
היכן אתה ממקם את השפה החדשה שיצרת על מפת הספרות הישראלית?
"אני לא מזהה את עצמי עם דור הכותבים התל אביבי, לא בסגנון הכתיבה ולא בבחירה של רעיונות הכתיבה. ברמת הלשון אני לא יודע אם אני חוזר לכתיבה של פעם, אבל ברור לי שאני לא כותב את הלשון המדוברת היומיומית שכותבים אותה הצעירים. אני לא מרגיש שאני חוזר לקנז או לסופרים יותר ותיקים ממנו, אני כותב מתוך עצמי, אני לא יודע מה זה השפה שלי. עגנון הוא אחד היוצרים שאני מעריך מאוד, אני לא יודע אם אני מושפע ממנו, אני לא מרגיש שאני מעתיק ממנו. אבל אין ספק שעגנון הוא סופר שאני עומד מולו. הכתיבה שלו היא בעיניי מודרנית ואפילו פוסט מודרנית והתכנים שהוא מתעסק אתם רלוונטיים גם היום. אני משוכנע שספרות בתי הקפה היא אופנה שתעבור וגם אותה יזכרו ויהיה לה מקום על מדף הספרים אבל היא תחלוף. עגנון תמיד יישאר גם אם הוא לא פופולארי בקרב הקוראים הצעירים, זה לא רלוונטי למשמעות הקנונית שלו."
רגליים חשופות ומרצפות כהות
כשברדוגו נשאל לזיכרון טוב ממושבת הולדתו הוא מתקשה לרגע לענות. פניו מעידות על ריכוז ומאמץ להעלות אל התודעה משהו מהעולם של שם. ואז, ברגע אחד, נמלא פיו מילים המתארות את הריח, המראות ותחושת הרוח בין העלים.
"גרתי ברחוב האחרון במושבה והייתה לנו גדר ממנו הייתי נכנס לפרדסים דרך פרצה. זה היה שביל מעגלי שהייתי עושה לפחות פעמים בשבוע. הייתי הולך לי בטבע, היה אפשר לראות משם את הרי יהודה ושומרון, זו הייתה התחברות. הייתי הולך וקוטף עלים, היה לי כלב שהייתי קורא לו והייתי הולך אתו. הייתי הולך גם על מדרכות המושבה, יחף. בחורף ובקיץ, בגלל זה כפות הרגליים שלי כל כך עבות. דרכתי כל הזמן על מדרכות אספלט ללא נעליים. הייתי שותה את המדרכות והייתי מגיע עם לכלוך שחור מתחת לרגליים ואימא שלי הייתי מיד שולחת אותי לשטוף את הרגליים.
"כולם היו צוחקים עלי על העובי של העור ברגליים. נורא אהבתי ללכת על המדרכות ולשתות אותם עד המכולת דרך הבניינים ועד הבית שלי. ההליכה הייתה טובה לי ונעימה לי, הדריכה על האספלט הייתה נורא טובה. תמיד הייתי מסתכל על אחי ולא הייתי מבין איך הוא הולך עם נעלי ספורט בקיץ. איך שהגיע האביב בימים הראשונים, החום גם לא הפריע לי, אני לא יודע למה הייתי נזקק לשיטוטים האלה אבל היה לי כיף נורא ללכת שם. הייתי עושה סיבוב וחוזר. החיבור למקום היה חזק והוא עבר דרך הרגליים. הבית שלי. ממנו תמיד יצאתי לכיוון המדרכות וחזרתי לחלקו האחורי."
בספר הגיבורה מנסה לנקות כל הזמן את הכתם על רצפת המטבח בבית אימה. לבסוף היא מוותרת על ניסיונות הניקוי ומשאירה אותו שם ועוזבת.
"לא היה אצלנו כתם ברצפת המטבח אבל המרצפות במטבח של אימא שלי היו כהות יותר משאר הבית. ותמיד אחרי שהיינו מנקים את הבית, המקום הראשון שראו בו לכלוך מחדש היה המטבח, בגלל המרצפות. וזה היה מעצבן אותי כי אחרי כמה שעות שמסתובבים שם, ידעת שצריך לשטוף גם בערב. אז לא היה שם כתם אבל היה צריך לשטוף אותו כל פעם מחדש ולדעת שאין מה לעשות המרצפות האלה תמיד יהיו כהות. זה לא משהו שאני זוכר לרעה. אבל זה משהו שאני לא אשכח אותו אף פעם. זה משהו מהבית."
פעולת הכתיבה היא פעולת הניקוי?
"לא. זו לא תרפיה. היא עושה טוב, היא טובה, היא ממלאת, מהנה, לעיתים מענה, אבל לא מנקה."
אדמה 