אני לא נוהגת לארח כאן כותבים, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק. בועז בן נון, עורך "פורבס" ישראל, מתאר במאמר מערכת את שרשרת החלב החונקת את כיסנו, כמשל למדיניות חברתית המבוססת על קרטלים, ומסביר למה הקוטג' בבני ברק זול יותר
כל שקל במחיר הקוטג' שווה לתנובה הרבה כסף. הנה החשבון: בישראל נמכרים כ-140 מיליון גביעי קוטג' בשנה, מתוכם כ-70% הם מעשי ידי תנובה – כמאה מיליון גביעים, ובסך הכול ירידה של מאה מיליון שקל בהכנסות, מן הסתם גם ברווח הנקי. אבל זה לא הכול. כדי לחשב את הירידה בשווי השוק של תנובה, צריך להכפיל את הסכום הזה בעשר, זהו בחישוב גס אך מושכל מספיק, המכפיל של תנובה. ובסך הכול – כל שקל במחיר הקוטג' שווה אם כן, כמיליארד שקל בשווי השוק של תנובה. זה בערך שליש משווייה של תנובה. במובן הזה, יכולה זהבית כהן, יו"ר אייפקס ישראל המחזיקה ב-73% מתנובה להגיד בצדק רב, אבל לי זה עולה יותר.
אי שם בתחילת 2007, רגשו פרות ישראל כשאייפקס ומבטח שמיר רכשו את תנובה. לנגד עיני הרוכשים עמדה ההזדמנות: שוק החלב נעדר מפיקוח מחירים, התחרות בו מוגבלת, שכן בהיעדר שלום בר-קיימא, לא ניתן להטיס לפה ארגזים של קוטג' משוויץ, זהו שוק בעל חיי מדף קצרים וקוטג' זה לא גבינה צהובה. ציבור הצרכנים בישראל נתפס כאדיש ומנומנם למדי – עוד שקל, פחות שקל. לא קריטי.
ואכן, תחת הראייה הזאת, החלו מחירי מוצרי החלב לטפס אט אט אבל בטוח. הציבור היה מטומטם ולכן שילם ומשקיעי תנובה שפשפו ידיהם בהנאה. פרות ישראל לא ידעו אפילו איך הפכו למטילות ביצי זהב. אין להן מושג שהן מהוות את תחילת שרשרת הערך הארוכה, הקרטליסטית והבולשביקית – הרפתות שאסור להן להתחרות זו בזו ומחויבות לכמות מוקצבת של חלב במחיר ממשלתי קבוע. הממשלה גם אומרת לרפתות לאיזה מחלבות מותר להן למכור את החלב – וכך, כמעט כל החלב מגיע לשלוש המחלבות המורשות: תנובה, שטראוס וטרה. משם, תוך גזירת קופון שהולך ותופח, עוברים מוצרי החלב אל המדפים השופעים של רשתות השיווק. שתיים מהן, שופרסל והריבוע הכחול, מהוות את רוב השוק. מתחרים סוערים, כמו רמי לוי, כמעט חינם וחצי חינם לא באמת מדגדגים לגדולים.
מאחר שבישראל חל איסור על התארגנות קרטלית, נעשית השוואת המחירים בין השחקנים בשוק בשתיקה, בקריצה זחוחה. זה משהו שמאפיין את המשק בישראל, ככה זה בעמלות הבנקים, בשתי חברות הכבלים, שלוש חברות הסלולר וחמש חברות הביטוח.
הדילמה בישראל יצרה שטף של מילים ריקות מתוכן. הממשלה מצטרפת לציבור שמאשים את החזירות הקפיטליסטית של בעלי השליטה העשירים, שזורים מלח על פצעי הצרכנים כשהם מחתנים את ילדיהם ברוב פאר והדר. כמה טוב שיש לנו עשירים. יש את מי להאשים. האחרונים, מצידם, מצוידים בתותחי יחסי הציבור שמסבירים את כישלונה של הממשלה.
הממשלה מצידה מאותתת על ניסיון לפתור את המצב דרך חוק קבוצות הריכוז, אבל במשק החלב זה לא יעזור. שוב, אי אפשר להביא לפה קוטג' במטוסים. חברי הכנסת שמציעים פיקוח על המחירים, מבקשים להחזיר אותנו לימים חשוכים.
הפתרון האחד נמצא אצל הציבור. עליו להפסיק להיות מטומטם. יש לנו מה ללמוד דווקא מהשכנים – אלה שחשבנו שאין לנו מה ללמוד מהם. תתפלאו, החרדים והערבים שמסביבנו. בבני ברק תשלמו רק 4.5 שקל לקוטג'. כי בבני ברק, אם הרבי אומר לא לקנות, אז לא קונים. הם עושים את זה בשקט. גם בעולם הערבי למדו באחרונה איך עושים מהפיכות ושינויים. זה קורה רק כשהציבור מחליט להפסיק להיות מטומטם.
אני לא חושבת שזה יותר או פחות. הפיקוח לא מעודד תחרות ומחזיר אותנו למדינה בולשביקית והיעדר פיקוח מאפשר לחברות "לעשות קופה" עלינו. בשני המקרים המצב חשוך. טרם נמצא מי שידליק את האור.
למה פיקוח על מחירים זה "חזרה לימים חשוכים" יותר מאשר הפקעת מחירים לטובת חברה זרה שרוצה לעשות סיבוב על המשק הישראלי בלי לשלם כמעט מסים?