אחותי, איפה את? – על אחוות נשים

אחווה – אהבת אחים, ידידות נאמנה (אגרון למילים נרדפות, הוצאת אחיאסף)

התיתכן סולידריות אמיתית בין נשים? ההגמוניה הגברית, הדרישה לתפקד כאם אידיאלית וכאשת קריירה מושלמת, דחקו בנשים להתאגד. האם מעגלי הנשים מעצימים או דווקא מחלישים את מעמדן?

צמד המילים אחווה נשית נראה כמובן מאליו כאשר אנחנו אומרות אותו אחת לשנייה, כמו קוד סודי שרק נשים שותפות לו סביב אותה מדורת שבט קדמונית שכוללת שיחות על הבעל, הילדים, סקס והשכנה ממול. מה מקבץ אותנו היום סביב הדגל של סולידריות נשית והאם היא בכלל קיימת בעידן בו נשים מתחרות על מקומות עבודה? תמונת המצב שעולה מהכתבה לא מעודדת וחושפת מושג מעורפל, שביר ומסורס לפיו מדובר במילים שכולנו יודעות לנפנף בהן, אבל לא ממש הולכות אתן עד הסוף. ומה קורה בגזרה הגברית? אצלם כמו תמיד, הכול פשוט, ברור ומסודר, בלי יותר מדי הגדרות.

מירי ניסני, (41), גרפיקאית במקצועה ואם לשלוש בנות, לא חושבת שיש דבר כזה אחווה נשית, ואם כן, אז נדיר מאוד למצוא אותה: "יש המון צרות עין בקרב נשים, נשים רוצות להיות במרכז ומכאן התחרות, מי תצליח להיות יותר במרכז. אפשר לראות את זה בתוכנית כמו "השגרירים" או "הדוגמניות", זה לא משנה אם מדובר בבחורות אינטלגנטיות יותר או פחות, זה אותו משחק של קנאה ותככים, רק בתפאורה שונה. אני חושבת שמה שחסר לנשים זה כבוד אחת לשנייה, לגברים יש את זה מאוד. גברים כקבוצה ישימו את עצמם בצד למען המטרה שהיא תמיד משהו נעלה יותר מהם, ויכבדו אחד את השני בדרך אליה. נשים לעומת זאת, יעשו הכול כדי להיות במרכז ולעזאזל המטרה, הן עצמן המטרה. או יותר נכון הרצון שלהן להיות במרכז. ובדרך למטרה הזו שיתפוצץ העולם, הן ישרטו, יבגדו ויהרסו אחת את השנייה".

אורנת טורין, דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, חוקרת ייצוגים של אחוות נשים בתרבות הפופולארית, מאמינה כי למרות הייצוג הביצ'י של החברות הנשית בטלוויזיה, המציאות היא אחרת. "רמת הניכור והתחרות על גבול העוינות בקרב נשים, כפי שהיא מיוצגת בפרסומות ובמגזיני האופנה, נועדה ליצור דרמטיזציה. אפשר לראות את זה גם בקומדיות מצבים או באופרות סבון כמו "האלופה", יש תחרות בין נשים על לבו של גבר, האחת מקנאה בשנייה, ואין כמעט ייצוג לחברות נשית. המושג הזה לא משתקף בתרבות הפופולארית. כלומר, התקשורת מייצגת שיח לפיו נשים שולפות ציפורניים ומכשילות אחת את השנייה.  זהו סטריאוטיפ שהפך לקלישאה, כי במציאות אני חושבת שיש המון הבנה, תמיכה ופרגון בין נשים. אני רואה את זה באקדמיה, למרות שנשים מתחרות כאן על משרה אחת בכירה אנחנו פועלות יחד ועוזרות אחת לשנייה. אני לא חושבת שלגברים יש אחווה מקבילה לאחווה נשית, המושג 'חברות הכי טובות' קיים עוד מכיתה ג'". 

 אז למה הייצוג הפוך? רק בגלל היסוד הדרמטי? "התרבות נועדה להנציח פטריארכיה גברית שנשענת על חוסר פרגון, כי עוגת המשאבים של כסף, הון ושלטון היא קטנה ומלמדים אותך שזה או את או היא, כי הגברים שולטים בכל מצב".

פרופסור סילביה ביז'אווי, סוציולוגית בכירה במסלול האקדמי של המכללה למנהל, מסכימה עם הדעה כי נשים מיוצגות באופן מגמתי המסרס כל אחווה ביניהן, עם זאת, היא מסבירה כי הניסיון להנחיל אחוות נשים בארץ נכשל לא רק בגלל התקשורת.

" התקשורת מעדיפה להציג את הצד הביצ'י כי היא הולכת על מסרים פשוטים ולא מעמיקים, כי זה מה שמוכר, ולצערנו גם מחנך ומזין את האלימות בינינו. אבל המושג אפילו לא קיים בעברית כי זה נוגד את התפיסה של נשיות וגבריות כפי שהיא קיימת במסורת היהודית עברית. אחווה היא סולידריות בין בני אדם והיא קיימת אצל מי שמוגדר ככזה. לנשים אין את התכונות שמאפשרות להן לבטא סולידריות, כי הן אמורות לעסוק בקן הפרטי ולא בכלל. סולידריות ואחווה זה לטפל בכלל ובשביל זה הן צריכות לעבור קודם מהאישי לקולקטיבי. הדימוי הזה של נשים ששפתן שייכת למרחב הפרטי, הלא רציונאלי, זה שאינו יכול לראות בצורה מערכתית ואינו שייך לכלל, נשאר לאורך ההיסטוריה ועד לעידן המודרני. בתרבות המודרנית האחווה הנשית לא עניינה אף אחד עד שקמו הפמיניסטיות, אבל כאן לא הצלחנו למצוא מושג שעומד מול האחווה הגברית, אין לנו דבר כזה, הצלחנו ליצור מושג אחר- מגדר- כדי לשבור סטריאוטיפים. ברגע שאת לא מרגילה נשים ומחנכת אותן לסולידריות בינן לבין עצמן, הן רגילות לחשוב שאחוות נשים היא בלתי אפשרית".

אינה הררי (35) היא שמאנית העורכת מעגלי נשים במרכז הרוח הגדולה לתרבות אינדיאנית. במסגרת עבודתה, נשים מתקבצות לטכסי חניכה נשית בדיוק כפי שהיה נהוג לעשות בזמנים הקדומים סביב המדורה השבטית שלהן. את האחווה הנשית שלה גילתה לפני שבע שנים, בזמן ששהתה בכפר אפריקאי במשך שנה וליוותה טכסי התבגרות של בנות השבט.

"אני חושבת שאחווה נשית קיימת גם היום, אבל בצורה מלאכותית. עצם השאלה שלנו מה זה אחווה נשית היא תוצאה של החיים המודרניים במסגרת המשפחה הגרעינית. בזמנים שאנשים חיו בשבט תמיד היה אוהל נשים נפרד ונשים גידלו יחד את הילדים ובישלו במשותף, היום נשים עושות את הפעולות האלה במסגרת החיים הזוגיים. במעגלי הנשים יש לנשים הזדמנות לחוות את אותה אחווה שחסרה בחיים המודרניים. נשים יושבות בחבורה ואין את המתחים והתחרות שקיימים בעבודה, הן לא צריכות להוכיח שהאחת יותר טובה מהשכנה שלה ובקלות נוצרת אינטימיות".

על מה נשים מדברות כשהן במעגל?

"בהתחלה רוב הדיבורים היו על מודעות ונושאים רציניים, אבל אחר כך השיחות הפכו קלילות יותר ונסבו על אוכל, סקס וגברים, אלה הנושאים שתמיד מגיעים אליהם. כשנשים נפגשות ללא גברים, יש המון התעסקות סביב אוכל ולא דיבורים אובססיביים על דיאטה. לנשים יותר קל להתקבץ יחד, סתם בלי כל סיבה מיוחדת. מספיק לומר יש מפגש נשים וגם אם הן לא מכירות אחת את השנייה, הן יבואו ויצאו עם חברות חדשות. גברים, לעומת זאת, לא מתקבצים ככה סתם, אלא אם כן יש מטרה כמו מלחמה או כדורגל. וגם אז, גבר לא יבוא למפגש בלי להכיר את שאר הגברים, זה נורא מאיים עליו".

במפגשים האלה אין גם קונפליקטים, יריבות ומניפולטיביות נשית?

"אני גם חשבתי בעבר שנשים זה תמיד יריבות ומלחמה והייתי אומרת משפטים כמו 'אני מסתדרת יותר עם גברים', אבל למדתי לאט להיות עם הנשים, גיליתי כמה זה כיף והיום אני יודעת שזה אפשרי ליצור באמת מצב שבו נשים יפגשו ולא ירגישו מלחמה. זה סוג של התבגרות. למשל, תמיד הייתי נגד בישול, כי אוטומטית זה התקשר לי לאנטי פמניזם שמבקש להחזיר אותי למטבח, אבל גיליתי שזה כיף לי לבשל. יש באחווה הנשית המון כוח והנשים חוזרות הביתה קורנות ועם המון אנרגייה של עשייה. כל הרעיון של המעגל הוא נשים בגילאים שונים, מעשרים ועד שישים, שיושבות יחד וחולקות מידע.  נשים צעירות צריכות להיות בחברת המבוגרות, כי הן מלמדות אותן מחוכמת החיים שלהן. אחת הבעיות בחברה שלנו היא שנשים בגילאי 30-40 עדיין מרגישות ילדות ומחפשות את הנשיות שלהן. בחורה בגיל 25 נחשבת עדיין לילדה. בחברות שמסבירות לך שברגע שאת מקבלת מחזור את הופכת לאישה, החברה מתייחסת אלייך כך וגם את לעצמך. היום הילדות נמתחת עד לגיל 30 כי החברה מעודדת אותך להישאר צעירה לנצח. זה מתבטא במגורים עם ההורים עד גיל מאוחר ובניתוחים פלאסטיים ונשים מתעוררות מאוחר לגלות את הנשיות שאבדה להן".

"מעגלי מודעות הן תופעה חדשה בחברה החילונית, כמו גם אימהות חדשות שמגדלום ילדים ביחד" אומרת פרופסור דליה מור מהחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי במכללה למנהל, ששוקדת בימים אלה על מחקר חדש המנסה לפענח מה עומד מאחורי המילים אחוות נשים. "בחברה המסורתית דתית האחווה הנשית קיימת עד היום וזה טבעי לחלוטין שנשים פונות קודם כל לנשים כי הן לא מדברות עם הגברים בכלל. בחברה המודרנית המערבית, נשים גילו את הכוח הזה של אחווה נשית רק עכשיו והן מנצלות זאת להעצמה אישית. ההתקבצות יחד היא תוצאה של הצורך להתגונן ולמצוא הבנה בעולם שמנוהל למען הגברים ומתוך המקום הזה נדכאות נשים שואבות המון כוח. אבל צריך לזכור שזה עלול להיות גם גול עצמי: להעדיף להיות עם נשים, כי שם יותר קל לי וטבעי עלול לגרום לכך שאאבד את היכולת לתקשר עם המין השני. אם אני מתרחקת, אני מעצימה את היכולת של הגברים  לשלוט באמצעים החומריים. אני חושבת שהמודעות של נשים נמצאת היום במקום אחר, מעבר למעגלי התמיכה, עובדה שיש נשים מצליחניות שלא היו זקוקות למעגלים כאלה כדי להתקדם, אבל יש להן חברות שאיתן הן נפגשות ללא כל צורך בהגדרה".

ליובל רז מ"אפקט הפרפר", חברה המפתחת מרחב צמיחה לנשים דרך אימון והנחיית מעגלים, נמאס להעביר מעגלים של סבל וקורבנות. בשנה וחצי האחרונות היא לימדה נשים לתמוך אחת בשנייה, היום היא מבקשת ללמד אותן לצמוח.

"הרגשתי שבמעגלים נשים באות ממקום של סבל והמעגל הופך לסוג של ביצה שבה הן מדברות על הבעיות שלהן ובלי כוונה מגדילות אותן, מקבלות תמיכה אבל משמרות ומעצימות במקביל את הקורבנות. הפסקתי עם זה כי אני חושבת שתמיכה בלי צמיחה לא שווה בעיניי. היום נשים בוחרות תחום שקשה להן לצמוח בו בתחילת הקורס, כמו למשל, לעבור דירה לבד או ליצור קשר זוגי, ובמהלך הקורס הן מתאמנות על זה. אז נכון שיש רגעי שיקוף מלווים בקושי, סבל ובכי, אבל אנחנו לא נשארות שם, אלא הופכות את זה לאימון. אני מאוד מאמינה באחווה נשית, אני מוקפת כל הזמן בנשים שמבטיחות ללכת עם האמת עד הסוף ולא נתקעות בנחמדות. עם זאת, אני לא מחוברת למילה אחווה, אני מאמינה שנשים שלמות יוצרות עולם שלם. בהתחלה הייתי מוקפת בנשים שהתעסקו בנושאים של אימהות, לידה והיריון. היום הנושאים השתנו ונשים מחפשות לבטא את עצמן במאה אחוז. הן הבינו שזה כבר לא מספיק בשבילן להביא ילד, אלא שהן צריכות למצוא עוצמה חדשה, דווקא משום שהן מרכז הבית. עכשיו הן מחפשות דרך לממש את העוצמה הזו".

פרופסור מור ערכה סקר קצר שמטרתו לבדוק לאן פונות נשים כשהן נתקלות בבעיה? רובן השיבו כי בן הזוג הוא האדם הראשון שהן משתפות, אך עם זאת, מיד הן פונות אל החברה הטובה, שיכולה להבין אותן כאישה אל אישה.

"שמתי לב שנשים מסביבי נעזרות אחת בשנייה כאשר הן זקוקות לתמיכה רגשית והבנה עמוקה לצרכים שלהן, היכן שגבר לא יבין זאת" היא מסבירה, "עם זאת, המושג רשת תמיכה נפוץ בקרב הגברים בעיקר בענייני עבודה. גברים דואגים לקדם אחד את השני בצבא, בדירקטוריון של החברה ואילו נשים לא נכללות ברשתות האלה ולא מעיזות לבקש אחת מהשנייה לעזור להן במציאת עבודה. במשך השנים, לאחר שנשים הגיעו למשרות בכירות, הן לא פיתחו רשת נשים כדי להשיג משהו חומרי, אנחנו נעזרות אחת בשנייה כדי לפענח נכון את הסיטואציה, לצבור כוחות וללמוד איך להחליק מצבים. כלומר, נשים מפתחות רשתות חברתיות מאוד חזקות, אבל הן לא קוראות לזה בשם.

המושג הזה של אחווה נשית יותר נזיל וגמיש, זה כמו שרוב הנשים לא פמיניסטיות במוצהר, אבל הן מתנהגות כך בת'כלס".

דניאלה שוורץ, מנכ"ל "אסימון", אחד מהאתרי הנשים המובילים באינטרנט שהוקם לפני שנה וחצי במטרה לשמש במה לקול נשי חדש, מסכימה עם המושג הפגרמטי והמתסכל בחיפוש אחר האחווה הנשית.

"אחווה נשית קיימת היום רק בתחושה לא מוגדרת", היא אומרת, "אנחנו מרגישות אותה ומסתובבות סביבה אבל עדיין לא יודעות מהי ממש, כי איבדנו את הנשיות שלנו, ביום שנמצא אותה, נדע להתחבר גם לסולידריות נשית. לגברים יותר ברור מה זה אחווה גברית, כל העולם ברור להם יותר כי הוא מתנהל על פי הקודים שלהם. אני חושבת שנשים חוות אחווה נשית אמיתית כאשר הן נמצאות בחברה נטולת גברים, במרחב נקי שבו נמצאות רק נשים. ברגע שכף רגלו של גבר דורכת שם, הקודים משתנים והן באמת יכולות להיות תחרותיות, אכזריות, או כפי שמכנים ביצ'יות. במרחב הנקי שמאפשר אחווה נשית נוצרת חברותה לא רגילה בה נשים יותר פחותות ובטוחות, מעין התרוממות רוח. אבל ברגע שהן יוצאות אל העולם המעורב, הן מאמצות קודים גבריים ומאבדות את אותו כוח של אחווה נשית. כאשר נשים תתנה יותר ביטוי לצד הנשי שלהן, גם בעולם בו הגברים נוטלים חלק, יתחיל תהליך חברתי, שכבר עכשיו מתהווה לדעתי, של חיבור לנשיות שיוביל לאחווה נשית גם בחיי היומיום".  

כיצד מתאפיין התהליך הזה?

"אנחנו נמצאות היום בשיאה של תקופה כזו בה נשים מחפשות את עצמן, אם זה במעגלי נשים, או פורומים באינטרנט. נשים מחפשות סביבה נקייה שבה תוכלנה לדבר בשפה שלהן ולדסקס דברים שמטרידים אותן. אנחנו בתהליך חיפוש אחר המהות המסורסת שלנו. לחברה יש מטרה לדכא את הרצון שלך להגשים את עצמך והיא מובילה אותך קודם למצוא בן זוג, ללדת ולסרס את המיניות שלך. ואז אחרי שילדת וגידלת את מוצאת נשים שאומרות 'עכשיו תורי'. כלומר, אחרי שרמסו וסירסו אותך ולא נתנו למהות שלך לצאת, את מחפשת אותה מחדש בתקופה מאוחרת יותר. בפורומים נשים מביעות בעיקר את התסכול הרב בדרישה להיות אימא אידיאלית ואשת קריירה מושלמת, אני שומעת המון את המשפט 'נמאס לי מהעולם הזה, לא יכולה יותר'. הדרישה הזו מייצרת הרבה רגשות אשם ונשים מרגישות מסורסות כי הן יודעות שהן צריכות להילחם ומנגד מלחמה עומדת בניגוד למהות הנשית שלהן. זה גם ההסבר מדוע אנחנו יותר מחמישים אחוז באוכלוסיה, שזה כוח עצום, אבל עם זאת יש רק קומץ קטן שמניף את הדגל למלחמה לשיויון זכויות".

שירית בן ישראל, מנכ"לית STS להעצמה נשית ומנהלת פורום "נשים ועסקים" בתפוז, קוראת לכל הנשים להתחיל לאמץ את התחרות כחלק מתכונה נשית מפרגנת ולא לפחד ממנה. לדעתה, זו גם הסיבה שארגוני הנשים כשלו במשימתן להשגת שיוויון זכויות חברתי לנשים.

"אני לא רואה היום אחווה נשית בשום מקום בחברה הישראלית, לא בתקשורת, פוליטיקה או באקדמיה. האחווה הנשית מתפתחת בצל משברים או אובדן כמו נשים בתהליכי הפרייה, אלמנות, אימהות שכולות או נשים בשמירת היריון. היא מתפתחת גם בפורומים עסקיים של נשים, אבל גם כאן מתוך נקודת הקושי בשיווק העסק, שהיא נקודת חולשה של נשים וגם שם לא אצל נשים מאותו תחום עסקי. האחווה הנשית היא יצור כילאיים הנמצא בשלבי התהוות, היא לא מוגדרת וברורה כמו אחותה הגברית, אין לה תרבות משל עצמה ולא טקסים. היא תלויה בפרטים: אם את טיפוס מפרגן לחברה שלך, תתקיים אחווה נשית, אם תיכנס למשוואה הזו צלע שלישית חסרת ביטחון עצמי, מאוימת ותככנית, תיעלם האחווה".

איך את מסבירה את זה?

"אחוות גברים מבוססת על תחרותיות, הישגיות, ניצחון ומעבר להתמודדות הבאה ואילו אחווה נשית מבוססת בראש וראשונה על רגשות ועל אהבה. לכן, היא יכולה להתקיים, בתנאי שלא מתקיימים תנאי תחרות או התמודדות. ברגע שנכנסת תחרות למשוואה, אנו מוצאות שהאחווה נעלמת, כי התחרות נתפשת אצל הנשים כאיום ולעתים כבגידה. נשים, בניגוד לגברים , עדיין אינן מורגלות בתחרות שמטרתה 'הטובה זוכה' וישיבה משותפת על כוס קפה לאחר מכן. הן רואות בתחרות איום ולכן פועלות באופן מניפולטיבי מאחורי הקלעים, ובגלוי מעמידות פנים של מפרגנות. בארגונים בהם מתחרות נשים על אותם תפקידים, לא ניתן למצוא אחווה נשית, כי רוב הנשים טרם הטמיעו את תרבות התחרות וההתמודדות, תוך יצירת בריתות ושיתופי פעולה להגנת המטרות של כולן, בדומה לגברים. בעיקרון, אחווה נשית קיימת בין נשים חזקות שמודעות ליכולת שלהן במקביל למגבלות ולצרכים שלהן. מהמקום הזה הן מפרגנות אחת לשנייה. אבל גם כאן, לצערי, זה מותנה בכך שהן לא באותו מאותו תחום עיסוק ואין להן אותן מטרות. למשל, אם ניקח את ארגוני הנשים, כולם פועלים על אותן אוכלוסיות עם אותן מטרות, ללא תקציבים ולרוב גם ללא אסטרטגיה. ולמרות זאת, עד היום הם לא הצליחו לשתף פעולה ולגלות את אותה "אחווה נשית", שהייתה מצליחה לחבר בין הכוחות של כולם ולהפוך אותם לכוח אחד ענק, שהיה עשוי לחולל שינוי במעמד האישה".

אסתר אילן, חברת הנהלת תנועת "אחותי" ואחת המיסדות שלה, מסבירה לאן נעלם אותו כוח נשי שהיה אמור לחולל את המהפכה. בדבריה היא נזכרת איך בתחילת שנות השבעים, כאשר התנועה הפמיניסטית בישראל החלה לרקום עור וגידים, נוצרה לרגע סולידריות נשית ואיך הפערים החברתיים הצליחו לקרוע גם אותה.

"קבוצות הנשים שהחלו את התנועה הפמיניסטית ודיברו על אחוות נשים חדשה אמנם הורכבו מנשים נשואות, גרושות, מזרחיות ואשכנזיות, אבל  עדיין הקבוצות האלו היו הומוגניות והשתייכו למעמד הבינוני המשכיל. לא ישבו אתנו נשים שמגישות תה או עובדות ניקיון. תחושת הסולידריות הייתה חשובה בתחילת המאבק, כי זה נתן תחושה של גורל משותף, אבל זו הייתה תמונה חלקית שעיוותה את המציאות בכללותה. כלומר, אחוות נשים בערבון מוגבל.

היום יש קושי למצוא סולידריות גדולה בשל הבדלים תרבותיים, פערים חברתיים ורמת השכלה, עם זאת, יש עדיין את הדברים הבסיסיים שמשותפים לכל הנשים שמופעל עליהן דיכוי פטריאכלי, למשל, הטרדה מינית חוצה פערים, תרבויות והשכלה. מה שמקשר אותנו זו ההתנסות המשותפת בחיים מחוץ להגמוניה. צריך לזכור שגם באותו אוהל שבטי קדום, לא בטוח שהייתה בו רק אחווה, אלא גם מריבות וקונפליקטים לצד החלפת מידע ותמיכה. מצד אחד נשים חולקות גורל משותף של דיכוי ומצד שני אישה אמידה לא מדוכאת באותו אופן כמו זאת הענייה".

אי אפשר ליצור מכנה משותף על בסיס הדיכוי הפטריאכלי?

"אחוות נשים ב'אחותי' היא מנוף ליצירת שינוי חברתי, זה חלק מהאג'נדה המובנת של התנועה. אנחנו בעד ריבוי קולות, אבל אותנטים, לא ממקום של לדבר בשם הנשים, אלא לתת להן לדבר בעצמן. ברגע שהן מדברות בקולן הן תופסות מקום בחברה שממנה נזרקו ומאתגרות את ההגמוניה. התופעה החברתית המובנת לפיה נשים בקבוצות הגמוניות מדברות בשם נשים אחרות, מנכסות את המצוקות שלהן ומשתיקות אותן, היא תופעה מקוממת. אחוות נשים חשובה, כי היא חלק מתהליך שמאפשר פירוק של ההגמוניה הגברית. אבל זו עבודה פוליטית, לא רק שיחות על קפה".

נתונים ממחקר שטח שערכה חברת STS בקרב 2000 משתתפות בתוכניות המנהיגות של הרשות לקידום מעמד האישה בשנים 2004-6 :

26% מהנשים קיבלו סיוע מחברותיהן בענייני ילדים ומשפחה.

27% מהנשים הסתייעו בגברים בנושאים הקשורים לענייני עבודה וקידום.

17% מהנשים טענו כי לא קיבלו סיוע מאף אחד.

30% מהנשים קיבלו סיוע משני המינים: הגברים סייעו לקידום בעבודה ואילו הנשים סייעו בפתרון בעיות אישיות ומשפחתיות.

לשאלה את מי היית מעדיפה מעלייך? מנהל או מנהלת?

40% ענו כי הן מעדיפות מנהל גבר.

28%  העדיפו אישה מנהלת.

32%- אין העדפה.   

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s