בגד כפת

אופנה בהגדרתה היא אנטי פמיניסטית: היא מבקשת מאיתנו להישמע לתכתיב חברתי לפיו עלינו לעלות על עקבים, לחצוב מחשופים ולארוז את עצמנו בגרבי ניילון לחוצים. צו האופנה, למשל, לא מתחשב בשינויים שעוברים על הגוף הנשי לאחר הלידה ושולח אימהות לחדש את המלתחה בסקיני ג'ינס או בחצאית מיני קצרצרה. אך עד כמה שזה נשמע פרדוכסלי, צעד המחאה הראשון לשחרור האישה, עוד בטרם קיבלה את זכות הבחירה שלה, היה שחרור גופה מהבגד.

בשנות העשרים של המאה הקודמת, עוד בטרם קיבלו נשים את זכות הבחירה, הן החליטו לזרוק את המחוך. מאוחר יותר, בשנות השישים, הפכה החזייה לסמל המחאה הפמיניסטי בשעה שהרדיקליות החליטו לשרוף אותה. untitled

שחרור הגוף מרתמות וקשירות הוביל אותנו למחשופים שופעים, חצאיות קצרות, גופיות ובטן חשופה. האם באמת השתחררנו או שרק שעבדנו את גופנו לפנטזיה הגברית שמפשיטה אותנו במבטה המטריד? האם בכל פעם כשאנחנו עולות על שמלה ועקבים אנחנו נכנעות לתכתיב הברבי הגברי או בעצם מקיימות בחירה אישית שמעניקה לנו עונג קמאי? ומה עולה בגורלה של החזייה עם התפישה הפמיניסטית החדשה של שנות האלפיים?

לכתבה המלאה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s