הפנתרה

פורסם במוסף "סגנון", מעריב

הפריצה הגדולה של חנה אזולאי הספרי למסך הייתה עם הסרט "בנות" ב-1984 המתאר את תקופת הטירונות של חיילת משכונה דרומית שחולמת לשיר בלהקה צבאית. לאזולאי הספרי לא הייתה בעיה למצוא נקודות ממשק לתפקיד כמי שגדלה בשיכון ד' בבאר שבע וחלמה להיות שחקנית.

"כשהגעתי למקצוע התייחסו אליי כאל נסיכה שהגיעה מהשכונות ולא נתנו לי להיות אחרת. אז החלטתי שאם אני רק מזרחית, אז אני אקבע איזה סוג ומכאן התחיל תהליך עמוק ומרתק שהסתיים לפני כמה שנים. היום מתקשרים אלי מכל מיני עיתונים כדי שאביע דעה בנושאים מזרחיים, די, זה כבר נהיה מטבע להון פוליטי, ועם כל הכבוד לפוליטיקה, זה הדבר האחרון שמעניין אותי היום".

ההתנתקות של אזולאי הספרי מהפוליטיקה מסמנת עבורה דרך חדשה. בעבר טענה לא פעם כי היא מקבלת תפקידים של מזרחית או ערבייה בלבד ואף יצאה לפעולה כאשר הייתה בין מקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית. נקודת המפנה בקריירה הגיעה עם הסרט האוטוביוגרפי "שחור" ב-1994 שקטף 6 פרסי אקדמיה. הסרט עורר סערה בקרב האינטלקטואלים המזרחים שטענו כי שוב תויג המזרחי כמי שמאמין באמונות תפלות ובקמעות. אזולאי הספרי לא נשארה חייבת וטענה כי את ההצלחה שלה היא חייבת לעובדה שהיא השתכנזה.

"ברגע שפתחתי את תיבת הפנדורה של המזרחיות, תויקתי ותייגתי עם עצמי. זו הייתה החלטה שלי, אבל בשלב מסוים הבנתי שאם אני לא משנה את זה, התדמית הזו הולכת לדבוק בי. הקונטקסט היצירתי שלי הוא כל הזמן בקונטקסט התרבותי שלי, אבל הוא לא רק מזרחי, הוא גם פמיניסטי, אמנותי, משפחתי. אני עדיין עוסקת בפרויקטים חברתיים כי אני מרגישה מחויבת לנושא באופן אישי, אבל אני כבר לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מזיק לי מקצועית".

 

שחור עשה בדיוק ההפך.

"כן, אבל זו הייתה ההתחלה של תהליך חיפוש עצמי שהסתיים. אחרי שחור אנשים ניגשו אליי ברחוב והוציאו את הרגשות שלהם. אני הרגשתי שמגיע לי, כי שמתי חתיכה גדולה מהחיים שלי בחזית ולא חשבתי על כלום. ככל שהשנים עוברות אני מבינה מה הסרט הזה עשה, אנשים אמרו לי שהם הפסיקו להתבייש במזרחיות שלהם. היום אני במקום אחר, בגיל אחר, הוספתי משקל, הפסקתי לעשן. פתאום הבנתי שאני סתם מאשימה את שמוליק שבגללו אני מעשנת, הבנתי שזה לא בגללו אלא בגללי".

 

אזולאי הספרי נשואה לבימאי שמוליק הספרי אותו הכירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לפני 27 שנים. השניים עזבו את האקדמיה לטובת הקמתו של "התיאטרון הפשוט" שהעלה הצגות בפסטיבל עכו וכעבור ארבע שנות חברות התחתנו ביפו. היום הם מתגוררים בצפון תל אביב עם שלושת ילדיהם: אריה (21) והתאומים יאיר ואבשלום (16).

 

זה נכון שבעלך בישל את האוכל בחתונה שלכם?

"כן, אבל אני עזרתי לו" היא מחייכת בקריצה. "אני מבשלת טוב, אבל שמוליק הוא הבשלן בבית. בשנים הראשונות כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לבשל, כי אמא שלי הייתה עבד שמבשל כל היום ובכלל לא עלה על דעתי ששמוליק נהנה לבשל, שאני בעצם לוקחת ממנו משהו שהוא חלק מהנשמה שלו. היו לנו מריבות גדולות על זה, כי אני גדלתי בתפישה שזה התפקיד שלי כאישה. בסוף הבנתי אותו והחיים שלי נהיו קלים. אני חושבת שמטבח הוא אחד המקומות החשובים בבית, ילד שבא הביתה ויש סיר על  הכיריים – זה בית".

 

שוב הדואליות הזו בין המסורתי למודרני, כאילו אמא שלך יושבת בתוכך.

"לכל אחת מאתנו יש את אמא שלה שיושבת בפנים. אמא שלי שיושבת בתוכי יושבת עליי. כנשים מודרניות אנחנו חוות פיצול פנימי: מצד אחד האישה שמצפים מאיתנו להיות ומצד שני זו שהחברה המודרנית מצפה מאיתנו. יש בתוכנו שתי נשים. אני חושבת שחתונה וילדים זה הדבר שהכי משנה לך את החיים. אני לא חושבת שיש אדם שהוא לא אמביוולנטי כלפי הצעד הזה. רק שפעם לא הייתה שקיפות לאמביוולנטיות הזו ואף אחת לא העיזה לומר דעה אחרת מהנורמה המקובלת. היום אנחנו מעזות יותר. לפני שלושים שנה לא הייתי מעזה לומר לך שלא רציתי להתחתן, אבל היום זה משפט לגיטימי. שמוליק הוא אמנם הבחירה הכי טובה של חיי, אבל בזמנו לא רציתי את העול הזה של להיות נשואה".

 

לא רצית שזה יפריע לקריירה?

"לא רק, אבל גם בגלל זה. כבר הייתי שחקנית שעושה שלושה וחצי פיצ'רים בשנה, שגם היום זה נחשב למטורף. לא הרגשתי שהנישואים יעצרו לי את הקריירה כי התחתנתי עם הבמאי שלי, עם הבנאדם שעבדתי אתו רוב הזמן והוא מאוד מפריח את האנשים סביבו. אבל האימהות לא הסתדרה לי עם הקריירה. היום אני יודעת שזו טעות. זה קשה אבל אפשרי. תלוי מי הבן זוג ואיך את מתייחסת לדברים ואיך את מעמידה את הדברים בבית. אני לא אומרת שלא היו קשיים, אני למשל לא הבנתי איך אני יכולה לעזוב את הילד שלי כדי לנסוע ולהגיד טקסטים על במות בנהרייה. אבל היום הילדים  כבר גדולים ואני נהנית מהם. בהתחלה הרגשתי שחרור גדול שאני יכולה לצאת מהבית בלי בייבי סיטר ולנסוע לכמה ימים ולא רציתי לשמוע על תינוקות, היום האימהות שלי יוצאת כשאני מנשקת את התינוקות של החברות שלי, אבל גם זה לזמן מוגבל. לא הייתי רוצה לחזור להיות אמא לתינוקות".

 

 

הזוגיות שלכם זכתה לא פעם לריקושטים מצד הקולגות. אמרו שקיבלת תפקידים בגללו ושאת חייבת לו את ההצלחה שלך.

"אני חושבת שזה גורלן של כל הנשים שיש להן גבר דומיננטי ומבריק בבית. על שחור, למשל, לא קיבלתי את פרס השחקנית. כולם קיבלו ורק אני לא. זה בגלל שחשבו ששמוליק כתב את התסריט ואני רק תרגמתי לערבית. אבל למזלי, בעלי היה הראשון שהבחין שאשתו יודעת לעשות עוד כמה דברים חוץ מלבשל ולנקות את הבית. הוא זה שפיתח בי את ההעצמה הנשית שלי, הוא פמיניסט אמיתי, במעשים ולא רק בדיבורים".

 

נשמע מתכון לאידיליה זוגית.

"אני לא אומרת שלא עוברים תקופות קשות, אנחנו נאבקים כמעט כל יום על הזוגיות שלנו, זו עבודה כל הזמן. אבל אני לא חושבת שיותר טוב להיות לבד. אם אין בררה, אז תהי לבד, זו גם אפשרות. אבל אני באופן אישי חושבת שאין המצאה יותר טובה מזוגיות. אנחנו צריכות לגלות מחדש את החוכמה הנשית שלנו כי הרי אנחנו לא רוצות להפסיד את הגברים. אני מאמינה בפמניזם החדש שלא מרחיק את הגברים אלא יוצר אתם דיאלוג. אני לא חושבת שצריך להפסיד את הבעל בדרך להעצמה הנשית שלך. צריך כל הזמן לנוע. זוגיות טובה היא כזו שזזה כל הזמן עם הדינאמיקה של החיים, חיה ונושמת".

 

ובכל זאת, הרבה מאוד גברים מתקשים היום לעמוד בקצב הפמיניסטי המשתנה לפיו נשים מגלות את עצמן באמצע החיים ופוצחות בקריירה.

"אני לא מאמינה שזוגות מתגרשים רק בגלל שהוא לא עוזר עם הילדים מספיק. ואם כן, אז הם לא מתאמצים מספיק, לא נאבקים על הזוגיות שלהם. זה סוג של פמיניזם לוחמני שלא נותן מקום לפשרות והתגמשות. אני מאמינה שאת צריכה להיות פמיניסטית כמיטב יכולתך, אבל לא במחיר של לפרק משפחה. אם אוהבים ומתגרשים רק בגלל שלא מצליחים לסדר את לוח הזמנים, אז שני הצדדים מפסידים. אני יצרתי לאחרונה סדרה דוקומנטרית שעוסקת בנושא של העצמה נשית ועוקבת אחר הניסיונות והמכשולים של נשים שמגלות יזמות בשביל לפרנס את עצמן או סתם בשביל הכיף שלהן, הן לא בהכרח משלמות על כך בגירושין. השאלה היא על מה את מוכנה לוותר כדי לנסות ולפתור את הבעיה? אין דבר יותר חשוב מבן זוג. שאלת המחיר תמיד קיימת, איזה ויתור אני עושה בשביל הזוגיות. לא הייתי מוותרת על זוגיות כל כך מהר. הכרתי הרבה רווקות בשנים האחרונות ולא מצאתי שהן מאושרות. זה הטבע של האדם, להיות לבד זה להתנגד למשהו שהוא הטבע שלנו, כמו לא לרצות להיות אישה".

 

קשה שלא להעריץ את אזולאי הספרי על האופן בו היא שוטחת בכנות את האג'נדה שלה, בלי פוזות של כוכבת קולנוע. לא משחקת את המשחק של כולם ולא נכנעת לתכתיבים חברתיים. ב-1995 כאשר הצביעו המבקרים על הופעתה בעירום בסרט "חולה אהבה בשיכון ג'", שיקפה בפניהם את תפישתם השוביניסטית ושאלה אותם מדוע שחקנית צריכה להתפשט כדי לקבל הד תקשורתי. ב-2001 עם הקרנת הסדרה הדוקומנטרית "הפועלות" בערוץ בריזה, הודיעה לכולנו שישראל היא לא רק יעל בר זוהר. וקצת מאוחר יותר נדם קולה והיא הסתגרה בביתה.

"עברתי שנים לא קלות מבחינה מקצועית. עשיתי מעבר ממשחק לכתיבה והיו תקופות ארוכות שהייתי בבית והתייבשתי. המהות שלי היא של שחקנית. אני לא יכולה להיות רק כותבת. אם אני לא משחקת, אני עצובה. זה צורך נפשי. אני אדם שמכור להתנסויות, אבל זה הולך ומתמעט עם השנים. האופי הדרמטי שלי נרגע וזה אחד הדברים שאני מאושרת בהם היום, כי האושר שלי לא תלוי אם אני משחקת טוב או לא, אלא אם אני קמה בבוקר ועושה משהו או לא, זה תלוי בעצמי עכשיו.

היו גם פרויקטים שעשיתי ולא יצאו אל הפועל מסיבות פוליטיות. בשלב מסוים בחיים צריך לדעת להתנהל במקומות הנכונים ועם האנשים הנכונים. בכל מעגל חברתי יהיו כאלה נגדך וכאלה בעדך ואם אתה לא קורה נכון את השדה הפוליטי, אתה לא מתחבר לאנשים שמתאימים לך".

 

את מתכוונת לאנשים קרובים שאכזבו או בגדו?

"כן, בטח. היו לי כמה חברות שבזכותן אני יודעת מה זה חברה טובה. הקלישאה אומרת שחברה טובה נמדדת בשעת צרה? זה קשקוש. חברה טובה נמדדת בשעת הצלחה. כשאת מצליחה וחזקה והיא אתך ומפרגנת לך ולא בדיוק נעלמת. חברה טובה זו כזו שהולכת עם השינויים שלך בחיים ולא דורשת ממך להישאר כמו פעם. כזו שיש לה עולם משלה והיא יודעת שאסרטיביות היא דבר טוב ולא מאיים. בשנים האחרונות למדתי לבחור את החברות שלי והחלפתי את כולן, חוץ מחברה אחת מהתיכון, שהיא כמו אחותי. עד היום החברות הטובות שלי הן מהפנימייה וכמה שהכרתי בשנים האחרונות והן לא בתחום המשחק. שחקניות כמעט ולא יכולות להיות חברות אמיתיות".

 

בואי נדבר על "הבורר". הסצנה בה את מופיעה לראשונה הזכירה לי את ויויאן לי בחלף עם הרוח. את יוצאת מהרכב עם שמלה מהודרת עם נוכחות של מלכה מעוררת קנאה.

 

"אני חושבת שהפכתי להיות שחקנית בשביל רגע כמו זה. אני מגלמת את גילה אסולין, שהיא האישה שמסדרת את העניינים בבית והאדם היחיד שהבורר, בעלה, מפחד ממנו. יש הרבה דמיון ליצירת המופת "הסופרנוס", כאשר הדמות שלי היא כמו זו של בת שבע התנ"כית, אישה שנלחמת על המקום של בנה כממשיך השושלת המשפחתית. בניגוד לסופרנוס, גילה היא אישה שלא רוצה להישאר בחוץ, היא יודעת על המאפיה והיא מתערבת ומפעילה מניפולציות כדי שבנה יהיה היורש. היה לי חשוב להפוך אותה לאקטיבית ולא אחת שלא יודעת מה קורה מסביבה ועסוקה כל היום במטבח. בטקסט הכתוב היא הייתה אישה עם סמרטוט ביד, לא מטופחת וכנועה. אני טענתי שאם יש לה כל כך הרבה כסף, אין שום סיבה שהיא לא תביא עוזרת ולא תעשה פדיקור ומניקור. היא תמשיך לבשל כי זה המקום הכי חשוב בבית, אבל היא תהיה מאוד מטופחת ותקנה ורסצ'ה. היה לי חשוב שהיא תראה טוב. זול, אבל טוב. עם הרבה תכשיטים ונצנצים כמו נובורישית אמיתית".

 

איך את מתחברת אל הדמות?

"בתפקיד הזה לא הייתי צריכה למצוא נקודת חיבור, כי אני שם. זו הפעם הראשונה בקריירה שלי שקיבלתי תפקיד כל כך מהר. כל החיים אני עושה אודישנים בטירוף וגם היום אין תפקיד שאני לא ניגשת אליו, וכאן איך שנכנסתי תוך שלוש דקות הבמאי אמר לי שאם אני רוצה התפקיד שלי. אני חושבת שזה בגלל שאני חיה את האופי המסוים הזה של הנשים המזרחיות האלה כמו גילה. נשים עוצמתיות ואינטלגנטיות שמפעילות מניפולציות על כל בני המשפחה ומביאה אותם לעשות בסופו של דבר בדיוק את מה שהיא רוצה".

"היא גם אישה שלא קונה את הסיפורים של אהבה, כי היא אכלה אותה כבר פעם. בעלה בגד בה וזה המניע הגדול של הדמות. זה פגע בה ופה נגמר משהו ומשם היא הפכה לאישה שלא רואה אף אחד ממטר".

 

זה המפגש השני שלך עם משה איבגי כבן זוגך בסרט ונראה כאילו מעולם לא נפרדתם.

"לעבוד עם איבגי זה כמו לפגוש בן משפחה. אנחנו כבר מדלגים על השלב של משחקי הכוח ויש כימיה מצוינת. יש לנו עולמות משותפים ולכן אנחנו מעבירים את הניואנסים בין המילים שלא כתובות בטקסט. זה מסוג התפקידים שלא עשינו עליהם תחקירים הבאנו אותם מהבית".

 

בשנים האחרונות הסתגרה אזולאי הספרי בביתה וכאשר התעוררה גילתה שנרדמה בשמירה. תרבות הרייטינג כבשה את הרחוב ומי שלא משחק בטלנובלה כאילו לא קיים. היא לא רואה טלביזיה ולא קוראת עיתונים, אבל את האודישנים של כוכב נולד היא לא מפסידה.

"אולי זה בגלל שהם צעירים מהפריפריה שהחלום שלהם הוא להצליח בגדול. אני חושבת שהתוכנית הזו היא פרויקט חשוב שמעניק שוויון הזדמנויות שלא היה קיים. לא חשוב שעושים על זה מלא כסף, זה המצב של השוק היום. אלה כוחות השוק. אני התעוררתי לפני כמה זמן ופתאום הבנתי שאני לא שם. אני עדיין מאמינה שאיכות יכולה להביא גם רייטינג".

מה את עושה עם זה?

"זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן. עשיתי כמה צעדים כמו לשחק בטלנובלה "אסתי המכוערת". נהניתי לעבוד עם היוצרים והטקסטים היו חריפים. אני לא אעשה דבר כזה אם אני לא איהנה מהתפקיד. אני לא מסוגלת להתפשר לגמרי, זה קשה לי, אבל אני משלמת על זה מחיר כבד ואני לא בטוחה שאני צודקת. בזמן האחרון החלטתי שאם אצטרך להפשיל שרוולים אני אפשיל. אז התחלתי קצת להופיע באירועים מתוקשרים ולדפוק הופעה. אני מוכנה לשחק את המשחק, אבל לא במחיר של השפלה. זה הקו האדום שלי. זה לא חוכמה לשבת בבית ולא לעשות כלום, זה לא פמיניסטי בעיני, החוכמה היא להסתכל החוצה, לראות מה שם המשחק ולדעת איזה מחיר את מוכנה לשלם".

 

אמרת שנורא נהנית בזמן הצילומים לכתבה.

"אוי, זו הייתה חוויה כיפית. עם הקילוגרמים שהתווספו לי אני חוגגת את הנשיות שלי. נהנית מהטווסיות, מהסקסיות, מהיכולת לרקוד מבלי להתבייש ומבלי להתנצל. היום אני יכולה לשים לק כי אני לא צריכה לשטוף כלים, אני לא מתאפרת כל כך כי זה מבליט את הקמטים ואני הולכת עם עקב חצי גבוה, כי אני לא מוכנה לסיוט הזה. ככל שאני מתבגרת, כך אני מוכנה לשלם פחות את המחיר. בבית אני עדיין עם הטרנינג".

 

לא התרגלת לזה שאת כוכבת?

"מלחיץ אותי לראות את עצמי ככה. אני לא רוצה להיות מודל. זה לא מקום טוב להיות בו. כי אז אני לא אעשה מה שאני רוצה, אלא את מה שמצפים ממני. באומנות השאלה הגדולה היא מה נובע ממה? החיים מהאומנות או להפך, אני טוענת שהאומנות נובעת מהחיים. אם אני לא חיה את החיים, הולכת למכולת, מגדלת משפחה או לא יוצרת יחסים, אני נשארת במגדל שן מנותק מהעולם, אז ממה אני אצור?"

 

בעוד שבועיים היא נוסעת למרוקו לצורך פרויקט סודי חדש שהיא לא מוכנה לדבר עליו כדי לא לעשות, טפו, טפו, עין הרע. בפעם האחרונה שנסעה לשם, לפני 12 שנה, גוללה את מסעה ב"סופשבוע" והגיעה למסקנה שטיול השורשים היה מאכזב.

למה לנסוע שוב?

"זו הדואליות המפורסמת שלי. אני יצור כלאיים, שלא מתכחש לצד האשכנזי שלו היום. אני מסכימה אידיאולוגית עם היותי יהודייה ערבייה, אבל לא מרגישה ככה. אני מרגישה יהודייה ישראלית ובתוך זה יש לי את הצבעים של ערבייה וגם של פולנייה. אני פולנייה לא קטנה. שמוליק כל הזמן אומר לי שאני מרוקאית מכפר שמריהו". 

 

שוב חזרנו למזרחיות.

"מזרחיות היא קובייה שיש לה כל מיני צדדים, אבל היא סגורה. זה כמו שלימודים אקדמאים תורמים מאוד לביטחון העצמי אבל בשלב מסוים, אם אתה אינטלגנטי אתה מבין שזה לא הכול בחיים, יש עוד טעמים וריחות, יש מסעדה איטלקית, מרוקאית וצרפתית, ואפשר לזוז ממקום למקום. זה חשוב להיכנס אל הקובייה אבל לא פחות חשוב לדעת לצאת ממנה כדי לטייל באחרות. בכלל, עדיף להיות בתוך כדור. כי הוא משיק ומתגלגל ונע. החיים הם עגולים מאוד וצריך לדעת להתגמש ולהתרכך אתם".

ומה הלאה?

"בזמן האחרון גיליתי את האופניים בפארק וזה מנקה את הראש. אני ממש באופוריה אחרי נסיעה על האופניים. אז החלטתי שעוד שנה אני מצטרפת לאיזה מסע אופניים".

 

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הפנתרה

  1. שלום adamitpe. ראיתי את הסרט בזמנו.. אהבתי אותו מאוד! אהבתי את הרצון של השחקנית המשודר בסרט! משחק מעולה. שמעתי אומרים ששחקן אשר עבר הרבה בחיים וסבל ושמח יחד- הוא שחקן שקל לו להזדהות כמעט עם כל דמות! אין ספק שחנה שחקנית טובה גם כעט!

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s