חדר משלך

(פורסם במוסף "סגנון", מעריב)

"אישה הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה" (וירג'יניה וולף)

 

וירג'יניה וולף

עד לפני עשרים שנה לא ידענו בכלל מה זה העצמה נשית ובטח שלא למדנו את זה באוניברסיטה. אך לצד הרעש של תנועות המחאה הפמיניסטיות צמחו להם בשקט תוכניות, הקבצים וחוגים נפרדים לנשים בלבד והיום כבר אפשר ללמוד לתואר פוסט דוקטורט באקדמיה ללימודי אישה ומגדר. מה בדיוק מלמדים בחוגים האלה שהפכו בשנים האחרונות לטרנד החם בקרב הסטודנטיות? האם מדובר בלימודי העשרה לבנות העשירים לצורך הנפקת התעודה לאמא או שמא בלימודים חתרניים שמובילים לשינוי חברתי? האם התמסדותו של הפמיניזם מסמנת את סוף עידן המהפכה ואת ההתנתקות מהפעילות בשטח בדמותן של הסדנאות להעצמה נשית?

"העלייה במספר הסטודנטים שמגיעים ללמוד מגדר היא עצומה ומתבטאת הן במספר ההצעות לפוסט דוקטורט של סטודנטים מחוגים אחרים והן בכמות הסטודנטים שרוצים ללמוד את הנושא מתוך עניין או העשרה", אומרת פרופסור תמר אלאור, יושבת ראש מרכז לייפר ללימודי האישה והמגדר בירושלים. "אם בתחילת שנות התשעים הסטודנטיות הגיעו מתוך צמא למשהו חתרני, היום יש לנו כ-200 סטודנטיות בשנה שגדלו בבתים פמיניסטיים והן מבקשות להרחיב את דעתן בהיסטוריה ובמתודולוגיה הפמיניסטית, כי הידע שלהן מסתכם בקלישאה של חזיות שרופות".

פרופסור אורלי לובין

פרופסור אורלי לובין, ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב מדגישה כי לא מדובר בלימודי העשרה: "יש שינוי דרמטי של האווירה בקמפוס והדבר מורגש גם בדרגים הגבוהים של הוועד המייעץ לאוניברסיטה. לקורסים שלנו מגיעים עשרות סטודנטים מרחבי הקמפוס ומספרם נע בין 100-200 איש. לצערי, הרוב הן נשים ויש מיעוט גברי שאף הוא נמצא בעלייה בשנים האחרונות. באופן חד משמעי לא מדובר כאן בלימודי העשרה. יש קבוצה לא קטנה של נשים שהשאלה 'בשביל מה זה טוב?' לא רלוונטית לגביהן, כי זה החיים שלהן. יש להן מקצוע והן לא באות לכאן כמו לחוג העשרה, משום שכאן הן לומדות להסתכל על העולם אחרת,  כפי שהוא כאשר גם הנשים כלולות בו. אולי יותר מכל תחום לא מעשי אחר, הלימודים האלה נותנים לך יתרון במקצוע שלך, כי את  לא סתם למדת כלכלה ועכשיו את יודעת לקרוא נתונים, אלא את יודעת להסתכל על העולם הצרכני מתוך שיקולים כלכליים של פרט וקבוצה".

פרופסור טובה כהן, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן: "אני לא חושבת שהסטודנטיות מגיעות כדי לעבור שינוי בחיים, הן באות בשביל לעשות תואר שני. בהרבה מקומות עבודה דורשים היום תואר שני וזה נראה להן משהו מעניין. זה טרנד כזה. הרוב מגיעות כדי לקבל בסיס לדברים שהן מרגישות, למשל, 'מאז שהייתי קטנה, הרגשתי לא שווה ביחס לאחים שלי'. אנחנו מכשירים נשים לקבל פרספקטיבה לעולם ורצון לשנות אותו, אבל אנחנו לא מטיפים. אנחנו פותחים צוהר ומי שרוצה לוקחת. אפשר לסיים את הלימודים מבלי להפוך לפעילה חברתית, רוב הסטודנטיות כאלה. אבל אי אפשר לסיים מבלי לצאת עם תודעה פמיניסטית".

כיצד הייתן מאפיינות את הסטודנטיות שמגיעות לקורסים במגדר ועד כמה הן מגיעות עם תשתית פמיניסטית מוכנה מראש?

טובה כהן: "יש לנו הרבה נשים נשואות ואנחנו הולכות לקראתם מתוך אידיאולוגיה ומרשות להן להביא את התינוקות לכיתה ונוצרת אווירה משפחתית. יש גם סבתות שמגיעות. המעמד הכלכלי הוא בינוני פלוס ולרוב מדובר בעובדות סוציאליות או פסיכולוגיות שעובדות בבתים לנשים מוכות או נפגעות תקיפה מינית שרוצות להתמחות, להעשיר את עצמן ולקבל פריזמה נוספת על המקצוע שלהן. יש כאלה שמגיעות עם תודעה מבוססת ותפישה חברתית ויש שמגיעות עם נטיית לב. רק עשרים אחוז מגיעות עם בשלות פמיניסטית. יש כאלה שחושבות שהן פמיניסטיות, אבל הן לא יודעות כלום ולא קראו שום דבר תיאורטי, לעומתן יש נשים שעשו את התואר הראשון שלהן במגדר".

ד"ר שרון הלוי, ראש המקבץ ללימודי אישה באוניברסיטת חיפה: "אצלנו החתך הכלכלי הוא רחב מאוד וכולל את כל מי שגר בצפון: נשים עירוניות וכפריות, ערביות, דרוזיות ויהודיות. יש המון סטודנטיות אתיופיות. רוב הסטודנטיות אצלנו הן צעירות בגילאי 20-25 אבל יש גם נשים מבוגרות שחזרו ללמוד באמצע שנות הארבעים לחייהן. חלקן באות עם ידע מוקדם כי הן גדלו עם אימהות פמיניסטיות וחלקן מגיעות בלי כלום. בעשר השנים האחרונות יש עשרה אחוז גברים שמגיעים מתוך התעניינות כי אמא שלהם אמרה להם שזה רעיון טוב, או החברה שלהם הייתה והתרשמה. חלק מגיעים כי זה מסקרן אותם אידיאולוגית ואפשר לראות אותם יושבים בכיתה עם זוג עיניים פעור".

פרופסור תמר אלאור

תמר אלאור: "חתך הגילאים נע בין 21-25 ויש לנו המון נשים דתיות שעוסקות במחקר הפמיניסטי. יש כאלה שמגיעות מתוך התנגדות לנושא ויש כאלה שבאות עם מוכנות ורוצות לחזק אותה. יש כאלה שלוקחות את זה כקורס העשרה ויש כאלה שזה שינה להן את תפישת העולם. הרבה פעמים תלמידות מביאות לקורס את בני  הזוג כי הן מתקשות לנסח את הדברים בבית ורוצות שהוא יבין על מה הן מדברות".

אורלי לובין: "יש הרבה צעירות, אבל יש גם נשים שחזרו לאוניברסיטה כדי ללמוד מגדר כי כשהן היו סטודנטיות לא הייתה להן את האפשרות לעשות זאת מבלי להיחשב כחריגות. לפני עשר שנים מי שלמדה פמיניזם ישבה באי נוחות בשיעורים, היום כמעט כולן מגיעות לאו דווקא עם ידע, אבל בהחלט עם תודעה מובנת מאליה. הן כמו אומרות 'אנחנו יודעות שאנחנו יכולות לשלוט בגורלנו, למדי אותנו איך זה שעד עכשיו לא שמנו לב לכך?'  גם הבנים, בהתחלה הם הגיעו כדי להתנצח בשיעורים ועכשיו זה פחות. יש סוג של התקבלות של הפמיניזם כמערכת ערכים לחיים".

מאיפה בא הצורך להקים יחידת לימוד נפרדת לנשים?

אורלי לובין: "עד שנשים לא נכנסו לאקדמיה והגיעו לעמדות בהן הן יכלו להרשות לעצמן לחרוג מדרך המלך ולא לשלם על כך במחיר הקריירה- הנושא לא עלה כתחום לימודים נפרד. תחילתו של המחקר האקדמי הייתה עם השאלה המפורסמת של וירג'יניה וולף- מה היה קורה אם לשייקספיר הייתה אחות? הדיון בשאלה הזו הוביל לשאלות נוספות שטרם נשאלו, כמו איך הצליחו למנוע מנשים לכתוב? איך הצליחו לשכנע אותן שהן לא מספיק טובות לכתוב? השטח תסס יותר ויותר והקיף נשים שנכחו באקדמיה, שהתחילו במקביל לשאול שאלות הנוגעות לחיים שלהן. השאלות האלה הפכו לשאלות מחקר לגיטימיות. לשאול שאלות בכלל הפך למשהו לגיטימי. בנקודה הזו ניתן לראות כיצד התנועה הפמיניסטית והחוקרות הולכות יד ביד כאשר הזרקור מתחיל להיות מופנה כלפי האישה ומאוחר יותר כלפי השוליים בכלל".

בתחילה קראו לתוכניות האלה לימודי נשים והם עסקו בביקורת פמיניסטית רדיקלית שבידלה את הנשים משאר החוגים. היום מדברים על מגדר שעוסק בזהויות גבריות ונשיות כפי שהן נתפשות בתודעה החברתית. זה לא משאיר אותנו עדיין מחוץ לגדר במקום ליצור דיאלוג עם הגברים?  

טובה כהן: "הביקורת הפמיניסטית היא לא רק של נשים, אלא עוסקת גם בגברים. נכון שהדגש הוא על לימודי נשים ובשנים הראשונות השיח היה באמת רק נשי ועדיין מדובר בשבט קטן שמנסה מאוד להיות לא כזה. אבל רק בעוד חצי דור נדע אם זה השתנה. אנחנו בהחלט פתוחים גם לגברים ויש גם עבודות מחקר על אבהות, אבל הלימודים האלה עדיין נתפסים כלימודי נשים כי אנחנו מלמדים ספרות מפרספקטיבה נשית, כדי לקבל את הפרספקטיבה הגברית אפשר פשוט להירשם לחוג לספרות".

אורלי לובין: "המעבר מעיסוק בנשים לעיסוק במגדר הוא הרגע בו התנועה הפמיניסטית צברה מספיק כוח והאישה כבר לא צריכה לצרוח 'אני בדיוק כמוך' אלא עכשיו היא אומרת 'אני לא כמוך ולא רוצה להיות, אני רוצה להצביע על ההבדלים'. היה גם שלב של 'תעופו לנו מהעיניים ותשאירו זרע, אם אנחנו ננהל את העולם, הוא יראה טוב יותר' אבל גם הוא עבר. ועכשיו אנחנו צריכות להגיע לנקודת השוויון".

שרון הלוי: "למרות שאנחנו מתמקדים בנושאים הקשורים לנשים, המטרה שלנו היא להאיר את סוגיית המגדר, כי אי אפשר לדבר על גברים בלי נשים ולהפך, למרות שחלק גדול מעמיתי הגברים באקדמיה מצליחים לעשות זאת יפה. המעבר מלימודי נשים ללימודי מגדר נועד לבטל את ההתבדלות של השיח הנשי, אבל אם האחד בא על חשבון האחר, זה להיכנע לתכתיב הגברי, לפיו את צריכה להחליט או שאת כמו הגברים או שאת נשארת בעדת הנשים המדוכאות. אני רוצה לדבר על נשים בנפרד וזה לא אומר שאי אפשר לדבר גם על גברים. רוב הקורסים באקדמיה ניתנים מנקודת מבט גברית ואף אחד לא מאשים אותם שהם יוצרים חיץ עם הנשים. בארצות הברית מתנהל עדיין ויכוח האם לשנות את השם מלימודי נשים למגדר. כאן המילה מגדר תפשה יותר, אבל זה בגלל שאנחנו נוהגים לקפוץ קדימה, כאילו המהפכה הפמיניסטית הושלמה ועכשיו כל שנותר זה לדבר על גברים ונשים מעמדת שוויון".

האם ישנה מטרה ליצור שינוי בחייה של הסטודנטית כפי שנעשה בסדנאות להעצמה נשית?

טובה כהן: "זה לא טיפול פסיכולוגי, אבל אנחנו מאמינים שאנשים פועלים אחרת לאחר שהם מבינים למה הם פועלים. השכלה מלמדת את המסקנות של הניסיון האנושי, זו דרך להבין את העולם, זה משהו שסדנא לא יכולה להעביר. יש לנו הרבה תלמידות שעובדות כמנחות בסדנאות כאלה. הן מגיעות לכאן כדי לקבל את הבסיס לפרקטיקה שהן מלמדות. נכון שאנחנו לא מייצרות מנהיגות בשטח, אבל אנחנו מייצרות מנהיגות של דעת ואסור לזלזל בזה".

שרון הלוי: "זה קורס אקדמי ואנחנו לא עובדים על העצמה נשית. אנחנו מעניקים כלים תיאורטיים לניתוח מצבים. חלק משתמשות בזה בחיים הפרטיים שלהן, אבל השינויים הן לא דרסטיים. השינוי הכי דרמטי שאני זוכרת היה של סטודנטית שעזבה את החבר שלה במהלך הלימודים כי היא גילתה בו סימפטומים של גבר מכה. אני מודה שאני מקווה לכך שהן ייקחו את הלימודים האלה אל תוך החיים האישיים, אבל זו לא המטרה שלי, אני לא מיסיונרית".

תמר אלאור: "הסטודנטיות מגיעות לכאן בשלב אקוטי של עיצוב תפישת העולם שלהן ובניית היחסים עם בני הזוג, כך שאי אפשר שהלימודים האלה לא ישפיעו עליהן, אבל אנחנו לא סדנא להעצמה נשית, אין לנו מטרות לגרום לתלמידה להסתדר יותר בבית ולעמוד מול בעלה או להתקבל לעבודה. אנחנו מלמדות להתבונן על העולם דרך פריזמה פמיניסטית וזו העבודה האקדמית. אם היא נותרת על הנייר או יש לה השפעה על העולם- זה תלוי עד כמה אופן הלימוד הוא משמעותי וזה נוגע לכל תחום. אנחנו גם לא מעבדה להצמחת מנהיגות נשית. מבחינתי, אם חוקרת ביולוגיה עובדת דרך פריזמה פמיניסטית, השגנו את המטרה. גם מורה מחנכת היא מנהיגה חברתית".

אורלי לובין: "אני חושבת שעצם הדיבור הוא גם עשייה, בעיקר כשהוא מנסה להגיע גם מחוץ לקמפוס. הפעילות החברתית היא לא מטרה בתוכנית, אלא לשכנע כמה שיותר אנשים ברציונל ההשקפה הפמיניסטית כמרכיב חברתי. אני לא יכולה לקחת את האחריות לשינוי משמעותי בחיי הפרט, זו לא המטרה המוצהרת ולא ההכשרה שלי. בעבר לימדתי טקסט שעסק בגילוי עריות ובסוף השיעור ניגשו אליי תלמידות וסיפרו לי שהן חוו את זה על בשרן. חוץ מלתת להן מספר טלפון של המרכז לתקיפה מינית, לא יכולתי לעשות כלום. כשהבנתי שהן יושבות כואבות ומיוסרות בשעה שאני מדברת על זה כדי להצביע על בעיות בחברה, הפסקתי ללמד את הטקסט. לא יכולתי לקחת על כך אחריות".

מי שכן מבקשות לקחת אחריות חברתית לצד הלימודים האקדמיים הן המכללות האקדמיות, שהחלו לאחרונה לשלב לימודי נשים ומגדר כחלק מתוכנית הלימודים, תוך זיקה ברורה לפעילות הפמיניסטית בשטח.

ראש התוכנית ללימודי אישה ומגדר במכללה האקדמית בית ברל, קציעה עלון: "אחת המטרות המוצהרות של התוכנית היא קשר הדוק בין האקדמיה לפעילות בשטח. באופן חד משמעי אנחנו רואות בתוכנית חץ שלוח לשינוי חברתי. מייסדת התוכנית ד"ר ויקי שירן ז"ל הייתה דמות שטח מובהקת שהקימה את ארגון "אחותי" וכמחצית מהתלמידות מגיעות לתוכנית בעקבות פעילות בארגונים בשטח והן מבקשות להרחיב את הידע האקדמי בתחום. אני חושבת שאי אפשר רק לדבר על פמיניזם, אלא צריך גם לעשות. אנחנו מודעות כל הזמן לסכנה שאורבת לפתחנו מרוב העיסוק הפילוסופי שיכול ליצור ניתוק מהשטח ולכן אנחנו מקפידות על יצירת חלל רפלקסיבי שהופך את העשייה לטובה יותר ומצד שני, העשייה נשענת על חומרים הגותיים. כלומר, יש תהליך של הזנה והפריה הדדית בין הלימודים ובין המציאות מחוץ לקמפוס".

במסלול האקדמי של המכללה למנהל משלבים את לימודי המגדר באשכול ההתמחויות של הסטודנטים הלומדים דיני משפחה במסגרת החוג למשפטים. ד"ר יובל מרין, סגן דיקן בית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למנהל וראש אשכול משפט, מגדר ודיני משפחה: "השילוב בין מגדר לבין דיני משפחה נעשה מתוך הרצון לוודא שכל סטודנט שלומד דיני משפחה שבארץ שנקבעים על פי דין דתי, יקבל גם אספקט העוסק בשאלות של שוויון בין המינים שהן חשובות בפרקטיקה המשפטית העוסקת בענייני גירושין ונישואין.

גם בקורס החובה של תורת המשפט מדברים גם על תיאוריות פמיניסטיות ומי שרוצה להרחיב מצטרף למגדר. אני בהחלט רואה באשכול הזה קידום מטרה חברתית ולא רק עניין אקדמי. אני חושב שזה חלק חשוב מההשכלה של עורך דין. בסופו של דבר הם יוצאים מכאן עורכי דין טובים יותר עם כלים בסיסיים של שוויון בין המינים ובין מיעוטים. עורך דין שמייצג אישה בבית הדין למשפחה יגיע עם תובנה יותר טובה לסוג האפליה שנשים סובלות ממנה מידי החוק. זה ישפיע על סוג הטיעון. מי שלא לומד את זה פחות ער לאבחנות שהחוק עושה על בסיס מגדר. הסטודנטים ניגשים לקורסים האלה עם תפישת עולם מסוימת ויוצאים עם פרספקטיבה אחרת".

הצורך של נשים לקבל חדר משלהן אינו נחלתן של נשות האקדמיה בלבד. גם אותו מין חלש ומדוכא, עליו נכתבים ספרי הלימוד, מתעורר ומבקש מקום משלו, אם אפשר במחיר סמלי. במקביל לעלייה במספר הסטודנטיות בלימודי האישה ומגדר נרשמת עלייה במספר הנשים שמגיעות לסדנאות להעצמה נשית שמלמדות פמיניזם לעניים. "אין לנו כאן כמעט נשים רווקות ולרוב מדובר בנשים נשואות, גרושות והרבה חד הוריות", אומרת יונית מנצור שחר, מנחה זה 15 שנה סדנאות להעצמה נשית בנושאים של תעסוקה, כלכלה ועסקים קטנים במסגרת ארגונים פמיניסטים ומשרד הרווחה. "בכל סדנא יש בערך 25 נשים וטווח הגילאים הוא בין 50-30 פלוס. אלה נשים שלא יכולות לשלם על קורסים במקומות אחרים וארגוני הנשים מעניקים להן פתרון במחיר סמלי. אלה נשים שעברו גירושין כואבים או נמצאות במערכות מדכאות, אלה לא נשים שיוצאות לעבודה בגלל תודעה פמיניסטית, וכל המאבק הפמיניסטי נתפש אצלן כמאבק אנטי גברי ואני בעיקר עובדת על איך להוריד את ההתנגדות הזו ולהראות להן עד כמה הן לא חלשות אלא מוחלשות".

את משתמשת בתיאוריות פמיניסטיות במסגרת הסדנאות?

"הסדנאות עובדות יותר על החזרה למעגל הנשים הקדום בו נשים חולקות יחד את הכאבים שלהן ומוצאות את הכוח. זה הפרקטיקה של הפמיניזם. אני לא מכירה תיאוריות פמיניסטיות ואף פעם לא הרגשתי צורך ללמוד את הנושא באקדמיה. אני מטפלת בנשים שאין להן כסף ללכת לטיפולים ויועצים וכשהן שבורות ונשחקות הן לבד בשדה המערכה מול המשפחה כולה. אני לא מאמינה שחומר תיאורטי יכול להביא אישה לכדי החלטות כאלה. ספר אפשר לקרוא לבד- סדנא את לא יכולה לעבור לבד".

נטלי ברוך

נטלי ברוך, 33, רווקה מרמת-גן וסטודנטית שנה שלישית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, עובדת כרכזת בתנועת "אחותי" למען נשים בישראל. לדבריה, בעקבות הלימודים עברה תהליך תרפויטי ופיתחה שאיפה מהפכנית להכניס את הפמיניזם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך כמקצוע לכל דבר. "אני חושבת שפעם הלימודים האלה היו משהו סקסי ונשים נרשמו כדי ללמוד משהו אחר. היום יש מורות שעושות תואר שני ואפשר לראות נשים מכל קשת האוכלוסייה שמגיעות ללמוד פמיניזם; מנשים במצוקה כלכלית דרך נשים עובדות ועד לנשים עם כסף. יש מעין טרנד כזה, יותר נהירה מבעבר, יותר מודעות וחשיפה. יותר התעוררות פמיניסטית".

למה נרשמת ללימודים?

"הגעתי עם מודעות פמיניסטית וביקשתי להעמיק את הידע בתחומים שונים, אבל רוב הנשים מגיעות ללא פעילות פמיניסטית או חברתית קודמת והן עוברות תהליך של העצמת הסולידריות בין נשים. לדעתי, אין הרבה מה לעשות עם התואר, זה יותר העשרה של תחום אחר. כדי לשנות את יחסי הכוחות בחברה מבחינת המהות הנשית והגברית, צריך להכניס את זה למערכת החינוך כמקצוע  ואז זה יהיה מעשי יותר. היום אפשר ללכת עם זה רק לכיוון מחקר".

את לא חוששת מתדמית הרווקה או הלסבית ששונאת גברים?

"זה סטריאוטיפ שצריך להפריך כבר. אצלנו אין לסביות בכלל ורוב הנשים הן הטרוסקסואליות נשואות שלומדות שזה שהן נולדו נשים זה לא אומר שהן צריכות להיות העבד של הבית. אני גם חושבת שאנחנו בדרך לדיאלוג עם הגברים. אישה פמיניסטית היא אישה אידיאלית לגבר. היא אישה חזקה עם צדדים רכים. זה לא דיכוטומי. רק שצריך לפעמים מרחב נשים מובדל ומוגן כדי לצאת אל השיח הרחב עם הגברים".

עליזה פרנקל, 41, מורה לתנ"ך בתיכון אלון ברמת השרון, נשואה פלוס 2, סיימה השנה את לימודי המגדר לתואר שני והיא ממשיכה לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן. "הגעתי ללימודים מתוך אוריינטציה של אישה שגדלה במשפחה פטריארכלית וגם כמורה שמלמדת טקסטים מן המקרא שנכתבו מתוך אי שוויון ברור. התהליך שעברתי בלימודים אפשר לי לדבר את השתיקה. היום אני מלמדת טקסטים מקראיים מנקודת מבט פמיניסטית חתרנית שמייצרת משמעויות חדשות. זה אחד התהליכים המשמעותיים בחיי, כי הוא שינה לי גם את המשפחה הרחבה והן את הזוגיות עם בעלי. היום הגענו לחלוקת תפקידים שוויונית כאשר שנינו נושאים בעול המשותף".

גם חברותייך ללימודים עברו שינויים כאלה?

"זה תלוי איך לוקחים את הלימודים האלה. חצי הגיעו עם תודעה פמיניסטית וחצי הגיעו כמו לחוג העשרה. הכרתי סטודנטיות נשואות שפירקו את הזוגיות בעקבות הלימודים וגם כאלה שנישאו במהלך הלימודים. אנחנו לא מבקשות לייצר משהו שמאחד את כולנו. יש ריבוי של נשים ואפשר לפעול בהרבה דרכים".

אם לא היית לומדת על פמיניזם באקדמיה, לא היית מודעת למעמד הנשים בחברה?

"יכול להיות שכן, אבל הלימודים עזרו לי לבנות את התודעה שלי. אחד ההסברים לביקוש העולה ללימודים האלה הוא החיבור האישי הברור לחיים שלך. את מגיעה ללמוד על עצמך. גם אם הסטודנטיות לא מודות בזה. מהלימודים האלה את יוצאת עם משהו שאני יכולה להגדיר, לראות ולבצע. זה לא הכול, אבל זה בסיס חשוב שמאפשר לנשים לפרוץ קדימה. זה כמו השלמת חינוך כי בבית הספר לא מלמדים את זה. הלימודים נגעו לי בכל נימי נפשי וכל מילה ששמעתי נפלה על חוויה אחרת. זה אפשר לי לפרק את החוויות שלי ולהבין אותן. קיבלתי שפה שלא הייתה לי".