מיצור כלאיים אל זהות יהודית-ערבית

 
א. חלקי חילוף
באמצע הרחבה המרכזית של שכונת קריית משה ברחובות עומד לו ילד קטן, גופו העליון חשוף בהתאם למזג האוויר החם של הקיץ, רגליו יחפות והוא לבוש רק במכנס קצר מרופט ודהוי. ילד קטן, נראה בן ארבע או שלוש, מחזיק אבן בידו ומכוון היטב לעבר כמה בקבוקי זכוכית שנאספו במיוחד לעמוד בשורה, על אחד הפחים הירוקים שהעירייה הציבה במרכז השכונה. באולינג שכונתי.
שאר חבריו אוספים עוד אבנים ומחפשים בקבוקים נוספים, רק מזכוכית כי אחרת לקול הזכוכיות המתנפצות על הרחבה, אין את אותו אפקט. אני מבחינה בילד הקטן, גופו עדיין עגלגל, מחפש את דרכו לבגרות. הולך הוא יחף לעבר שברי הזכוכיות כדי להרים איזה מקל שעינו חמדה בזמן המשחק. הוא לא מרגיש את הזכוכיות לרגליו, גם שאר חבריו לא מרגישים, וכשהבקבוקים נגמרים הם פונים ליידות אבנים בפנסי הרחוב.
אני ניגשת לאחד מהם ושואלת למה הם מנפצים את הפנסים? אין להם משחקים אחרים, פחות מסוכנים, לשחק? סתם, אין מה לעשות, הם אומרים, וחוץ מזה מה פתאום אני מתערבת? העיניים מביטות בי בזעם, גם עיניו של הילד הקטן שגבותיו מתכווצות וסוגרות על פניו.
"קריית משה תחילה" הייתה סדרת כתבות שעסקה באוכלוסייה האתיופית בקריית משה. מעין רצון תמים לשנות משהו באופי קליטתם של האתיופים. אני חוזרת למערכת ומתקשרת לעירייה, שואלת מדוע לא מטפחים את השכונה? מדוע אין מגרש משחקים ומדרכות תקינות, איפה האחריות הציבורית?
בעירייה אומרים לי שהם לא אשמים, כל חודש מתקינים פנסים, פחים וספסלים חדשים בשכונה, אבל הם הורסים הכול, את צריכה להבין, אי אפשר להשקיע כל הזמן בשעה שהם מחבלים ומשחיתים את הרכוש, ואיפה האימהות שלהם? למה הן לא יוצאות ומשגיחות עליהם? איפה האחריות של ההורים?
שוב אותו מעגל חוזר. האחד מגלגל את האחריות לשני. תחושת התסכול העיתונאית אוחזת בי, והכתב הפלילי מביט בי כמו מתוך הבנה ואומר: " מה את מתרגשת? אלה חלקי החילוף שלכם לא?"
האתיופים. חלקי החילוף של התימנים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו הטיח בי את עובדת היותי תימנייה, כמו הייתה זו קללה שעמה נולדתי, אות קין שאין לברוח ממנה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהמילים הדהדו בחלל החדר, כלומר נאמרו בקול רם. בפעמים אחרות לא היה צורך במילים, השם האשכנזי שאבי נתן לי הוליך שולל רבים עד לרגע המפגש עמי. צבע העור הכהה, השיער השחור והעגה הגרונית השגורה בפי חשפו את זהותי בשניות הראשונות למפגש, ואז לרוב, הייתי נתקלת במבט המלווה בחיוך מאולץ, כמו אומר את המילים שאין צורך לומר, כמו מבקש להעמיד אותי על עובדה שאינה ידועה לי, על אודות זהותי המזרחית, על כך שזהותי  המזרחית הולכת לפני.
גדלתי בבית שהזהות המזרחית בו לא הייתה משהו שעושים ממנו עניין, בית שמבקש להיות חלק מהאתוס הציוני- כור היתוך- ישראלי. מגיל צעיר מצאתי את עצמי בשיעורי בלט, נגינה, להקת מחול ותנועת נוער, סדר יום מוקפד עם זמנים מדויקים ודגש חזק על לימודים. בשבילי זה היה להיות אנחנו, משפחה ישראלית ממוצעת. האשכנזים היו חברי הילדות שלי, גדלתי אתם בבית הספר, המשכתי אתם לתיכון. ככל שגדלנו היחסים השתנו, מצאתי את עצמי מבלה יותר עם חברי המזרחיים, אבל העובדה הזו לא הטעינה בי שום רגש של קיפוח או אפליה, אלו היו פשוט קבוצות שונות של אנשים, שנחלקים תמיד לטובים וטובים פחות, טיפשים וחכמים, מעניינים ומעניינים פחות, יפים ומכוערים. אף פעם לא חילקתי לפי צבעים.
 
ב. יצור כלאיים
הפעם הראשונה בה הרגשתי את ההבדל הייתה כשיצא לי בטעות לצפות באחד הפרקים בסדרה הדוקומנטארית על הזמר המזרחי: "ים של דמעות" קראו לה. כולם שם דיברו על הקיפוח המתמשך ואיך שזוהר ארגוב פרץ את הדרך ושפעם לא השמיעו את המזרחים בגל"ץ והיום עושים להם כבוד, ואז הופיעה מרגלית צנעני בניסיון לענות על השאלה איך מרגיש מזרחי בארץ, וסיפרה על הזהות המזרחית שלה. לא זכורה לי התשובה המלאה אלא רק צמד המילים הפותח: "יצור כלאיים". מרגלית צנעני הטיבה לבטא את מה שהרגשתי כל הזמן ולא ידעתי. צמד המילים הללו לא הפסיק לרדוף אותי, זה היה כאילו מישהו לחץ על נקודה שחיכתה כל הזמן למגע.
אני יצור כלאיים של מיזוג תרבויות, אני חיה בחברה מערבית והנשמה שלי מזרחית. יש לה זמן אחר, איטי יותר, לא פחות מעמיק, והיא חיה במדבר.
זו הייתה ההבנה הראשונה, אך היא עדיין לא צבעה לי את העולם בצבעים עדתיים.
כשהגעתי לחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה כבר ידעתי לזהות פחות או יותר את אלו שזהותי המזרחית בלטה מול עיניהם ואת אלו שלא ייחסו לה חשיבות. אמנם לא היו רבים מאלה האחרונים אבל הם היו אשכנזים ומזרחים, מרצים וחברים לכיתה. למדתי כי לגזענות אין מוצא או מעמד. מהר מאוד למדתי שאני השחורה היחידה בכיתה אבל זה לא ממש הפריע לי, באתי ללמוד, למי יש זמן להתעסק בשטויות.
פעם כשלמדתי קורס באירוניה נפגשתי עם המרצה כדי לשוחח על נושא העבודה, היא מיד הציעה לי לבדוק את האירוניה בשירת תימן. היא אמרה שהיא גרה ליד תימנים וכל הזמן שומעת את הנשים יושבות וצוחקות. לא ידעתי אם לצחוק גם כן, בלעתי את ההצעה שלי על האירוניה השייקספירית וסיכמנו שנעשה משהו אותנטי עם וידאו וקבוצת מזרחים. היא אהבה את האותנטי.
השתדלתי להתרחק מהאותנטיות. לא כי הייתה לי בעיה עם הזהות המזרחית שלי, אלא סתם לא עניין אותי לעסוק בשוני התרבותי בעולם. רציתי ללמוד על נושאים אוניברסאליים המחברים בין בני האדם, על כל תרבויותיהם, העסיקה אותי המילה הכתובה, ויותר מכל קסמה של אומנות הסיפור. סיפור טוב הוא סיפור טוב בכל השפות. יכול להיות שתרבות זו או אחרת לא תקבל את אותו סיפור בזמן זה או אחר בשל השוני הקיים בין התרבויות, ישנם סיפורים שלא יתקבלו בתרבות אחת ויהפכו למרכזיים בתרבות אחרת. להיסטוריה של התקבלות היצירה הספרותית חוקים משלה, וכך גם למבנה הסיפור החוצה תרבויות. הסיפור שהופך לקלאסיקה.

ג. אנשים עם צבע כמו שלך
במסגרת ארגון חברתי אליו השתייכתי, כחלק מהפעילות החברתית שלי באוניברסיטה, השתתפתי בסמינרים לפיתוח התודעה החברתית שלי. בסמינרים כולם היו מזרחים. בצבע שלי. פתאום ראיתי את הצבע שלי. או יותר נכון, מהו מסמל.  בסמינרים לימדו אותנו שגם אם אני לא רואה הבדלים בין אנשים בגלל הצבעים שלהם, אין זה הכרח שהם לא רואים זאת כך. נכון לא כולם, אבל רובם, ובייחוד אלו שנמצאים בתפקידי מפתח בחברה הישראלית. במילים אחרות, אמרו לי שאני נמצאת בתוך בועה, שאני לא רואה את התמונה הרחבה, ושהגיע הזמן להתעורר ולהסתכל למצב החברתי בעיניים:האשכנזים חוסמים את ההתפתחות של המזרחים ואלו שמצליחים להגיע לתפקידי מפתח בכירים צריכים לשחק את המשחק של האשכנזים ולא להיות אותנטיים לעצמם. אותנטי, כך הבנתי,  זה לא אשכנזי.
אותנטי זה להיות נאמן לאמת הפנימית שלך, ואני התחלתי לתהות על קיומה של זו. האם העיסוק הספרותי המתמיד שלי במבנים אוניברסאליים המאחדים את אזרחי העולם הוא תוצאה של בריחה מהגדרת זהותי כמזרחית?  או שמא הוא תוצאה של הרצון החזק להוכיח כי כל בני האדם שווים זה לזה?
לרגע אחד ארוך הייתי שם. העולם נחלק לשחור ולבן, למזרחי ואשכנזי. כל מבט נחשד, כל אמירה נתפסה במשמעותה הכפולה. בכנסים, אירועים ובמקום העבודה תמיד ידעתי לזהות מיד כמה אשכנזים יש מסביבי וכמה מזרחים, ותמיד גיליתי שאני במיעוט. והמיעוט הזה קומם אותי. ורק בזה עסקתי. העיסוק בזהות המזרחית הפך להיות חלק מהאותנטיות שלי, חלק אינהרנטי מהאמת הפנימית שלי שהלכה ונצבעה בצבעים עדתיים.
ציפו ממני שאקרא את כל המאמרים החברתיים הנכונים כדי שאבין את גודל אי הצדק והפערים החברתיים וההיבטים הסוציולוגיים, מדיניים ומשפטיים של המאבק המזרחי במדינת ישראל. ציפו שאקרא מאמרים ספרותיים על ייצוג הזהות המזרחית מימי קום המדינה ועד היום,  אבל אני העדפתי לקרוא סיפורים ולא מאמרים. סיפורים של אלי עמיר, יוסי סוכרי, דודו בוסי ואחרים, שם הגיבורים היו מזרחים בעולם של אשכנזים.

פעם יצאתי מאחד הסמינרים להעצמת המודעות החברתית שלי לעבר אחד הצמתים בתל אביב. הגשם שניתך יום קודם השאיר עדיין את רישומו על הכביש הישן והבורות נמלאו מים. לפתע מאחור עקפה אותי מכונית בנסיעה עצבנית. כשהגענו לצומת יצאה מהמכונית אישה כבת 35 והתקרבה לעברי, היא הייתה לבושה לבן וז'קט ורוד בהיר, שיערה מטופח ועל אפה משקפיים יקרות, היא ניגשה אל חלון המכונית שלי ואמרה: "אנשים עם צבע כמו שלך צריכים לרדת מהכביש." והלכה.
מאוחר יותר, כשישבתי בבית קפה עם חברים, אמרה לי אחת מהם שהייתי צריכה לעקוב אחריה, לקחת את מספר הרכב ולהתלונן עליה שהיא גזענית.
אי אפשר להוכיח גזענות, גזענים תמיד יהיו. בשני הצבעים. זה לא הצבע אלא האופי הגזעני והאחרון קיים בכל מקום ללא הבדל מין וצבע. אבל בהחלט משתנה עם הגיל. אין ילדים גזענים. יש רק מבוגרים שהיו פעם ילדים אבל לימדו אותם שהעולם נחלק לשני צבעים עיקריים שחור ולבן, ושזו הפרספקטיבה הנכונה להביט על המציאות. ביקשו מהם לשכוח את כל הצבעים האחרים עליהם גדלו בסיפורי הילדות, את הירוק של הדשא, הכחול של הים, הצהוב של השמש, התפוז, ולראות רק שחור ולבן. אנשים אפורים הגזענים.
למדתי לראות את הפחד של הגזענים. הפחד לאבד את תרבותם למען הקונצנזוס הישראלי. הפחד להכיר בכך שנוצרה כאן תרבות אקלקטית פלורליסטית שכדי לשרוד בה צריך לעבוד קשה ולהיות מוכשר, לעסוק בצמיחה והתפתחות, לזכור את העבר, לעסוק בהווה ולצעוד קדימה. ולהתחיל לראות את קשת הצבעים הרחבה של עולמנו.
אי אפשר להוכיח גזענות, אמרתי לה בשלווה, זו הסיבה שגזענות קיימת בכל העולם, בכל המקומות, בכל העדות, גם בקרב המזרחים, תסתכלי איך המזרחים מסתכלים על האתיופים, על הערבים.

ד. דיסוננס תרבותי
"חלקי חילוף הערבים. הביאו אותם לכאן כדי שיעבדו את האדמה של האשכנזים, אחר כך החליפו אותם עם התימנים ועכשיו זה האתיופים. כולם פועלים שחורים."
אצלנו בבית לא ראו סרט ערבי של יום שישי, לא שמעו מוזיקה ערבית ובטח לא הרשו לקיים קשרים  חברתיים  עם ערבים. בכיתה ד' פתחתי את אחד מעיתוני הנוער במדור של ילדים מתכתבים, מעניין אם יש דבר כזה היום. מצאתי שם מישהי להתכתב אתה שתחביביה היו דומים לשלי. לילדה קראו רניה, וחשבתי שיש לה שם יפה, סיפרתי להורים שלי והם אמרו לי שאני לא יכולה להתכתב אתה, היא ערביה. הערבי היה האויב, כל ערבי, כל התרבות הערבית הייתה האויב.
התרבות הערבית הזכירה להורים שלי שהם חיים בתרבות זרה להם ושהזהות המזרחית שלהם שייכת למדבר, לצלילים אחרים ולמסורת קדומה של האיזור. זה היה ניכר כשהיינו פוגשים בבדווים בטיולי שבת משפחתיים או אוכלים במסעדות ערביות, לפתע הייתה זהותו המזרחית של אבי מבצבצת, ועל אף היותו איש ימין קיצוני המבקש לסלק את האויב הערבי משטחו, היה מצליח לרגע לחלוק עם הערבי אחווה שיש בה מן הנחת, כמו זו שמרגישים כששבים הביתה לאחר מסע ארוך.
השפה הערבית של אבי הייתה עילגת, ערבית מדוברת שנרכשה מתוך המגע המרוחק עם האוכלוסייה הערבית. אך כשהיה מדבר עם אחד הבדווים בגליל או בדרום הארץ, היו פניו מאירות לרגע, זיכרונות ילדותו בירושלים היו מציפים אותו ועיניו היו מתרככות. מעולם לא הבנתי את הניגוד הזה, היכולת לשבת יחד על כוס קפה שחור חזק או תה עם מרווה, לדבר על המשפחה, לצחוק מבדיחה, לגולל משל ונמשל לקנח ב"תפדל" ו"אינשאללה יהיה שלום",  עם מי שהמדינה מבקשת ממך להביט בו כעל אויב שרוצה לחסל אותך. אבי מעולם לא הודה בקיומו של חוסר ההתאמה הזה, זה היה כמו להודות בבגידה בערכי המולדת וזכותנו על האדמה. זה היה מעשה אנטי- ציוני להתחבר אל הזהות המזרחית שלך.
 
ה. זהות יהודית-ערבית
את השלווה המזרחית שלי, אותה תחושת רוגע שלאחר המסע, מצאתי בסיני. בסיני הרגשתי אנרגיה לא מוסברת, שאין היגיון בצדה, אנרגיה של חמימות ביתית. התמזגתי עם המדבר שדיבר אלי בשפת הצלילים שהיו מוכרים לי ממקום רחוק ועם זאת כה קרוב. ירדתי לסיני מתי שרק יכולתי. הכרתי שם חברים מצריים, בדווים, ירדנים, שמעתי לראשונה את אום כול-ת'ום וקראתי את ספרה של פאוזיה אסעד "המצרייה".
צפיתי בחברי נהנים מעמדת העליונות שחשו מול המשרת הערבי בסיני. במקביל לסיפורים על אהבתם למקום היו מזכירים באותה נשימה איך "אנחנו" סללנו כאן כבישים ומאז שהסתלקנו הערבים כלל לא פיתחו את חצי האי.
רציתי לומר להם שהערבים הם בני המזרח, מה שנחשב מפותח אצל המערבי לא בהכרח מתקבל בטוב בתרבות מזרחית. העיניים המערביות מעדיפות תמיד את החדש על פני הישן ואילו התרבות המזרחית שואבת את עיקר כוחה מיסודות קדומים של העולם. אבל במקום לדבר שתקתי ורק חשבתי על הצביעות. "ערבי, כמה שתקלפי אותו יישאר תמיד יצור לא מפותח." היו אומרים לי בעברית ומחייכים לסלאח המלצר.
אני חושבת שזה היה צבי יחזקאלי, הכתב לענייני ערבים בערוץ עשר שהסביר לראשונה בטלוויזיה של פריים טיים, ללונדון וקירשנבאום המתלמדים לענייני ערבים, את זהותו היהודית- ערבית. יחזקאלי דיבר בלהט על אחד האייטמים שהביא מתוך פגישה שנערכה בינו לבין פלסטינים בשטחים, הוא חייך ופניו זרחו בכל פעם שהזכיר את קבלת הפנים החמה לה זכה מהמנהיגים הערבים בשטחים. לבסוף, לונדון וקירשנבאום לא יכלו שלא להעיר כי יחזקאלי נראה כאחד מהם. והוא השיב :"נכון, אני יהודי-ערבי".
כששמעתי את צמד המילים הזה  הוא הזכיר לי צמד קודם והתיישב יפה במקומו. מייצור כילאים מערבי-מזרחי שינתה זהותי את דמותה על פי לאום, ומשום מה, דווקא ההכלאה הזו, שלכאורה מעמידה ניגודים גדולים יותר, מצאה לה מקום נוח יותר בנפשי.
ההשלמה עם הזהות המזרחית העניקה לי נקודת פתיחה חדשה בשיח החברתי: שוויונית, לא מתנצלת ולא מבוישת בתרבות הערבית הנקשרת אליה. עמדת הנחיתות הנקשרת בדרך כלל להשוואה בין המזרחי לערבי, נוטרלה והזהות עם התרבות הערבית הפכה למוקד כוח.
הזהות המזרחית החדשה שלי הפקיעה את מקומי כמזרחית בעולם של אשכנזים ותחת זאת הפכתי ליהודייה שחיה בעולם של ערבים.
אך הזהות היהודית ערבית שלי היא בגדר תחושה אמורפית לא ממומשת. היא מניחה כי יכולת ההידברות שלי עם הערבים טובה יותר משל האשכנזים בזכות השפה הפנימית והקודים התרבותיים המוכרים לי. אך למעשה, אני חניכת המערב שגדלה בבית המנוכר לתרבות הערבית, או כפי שמנסח זאת נורי, גיבור ספרו האחרון של אלי עמיר, "יסמין", כשהוא מצטט את אחיו הבכור כאבי: "כל המלומדים האלה מהאוניברסיטה, שנראים כל כך חשובים, לא יודעים אפילו להזמין כוס תה בערבית כמו שצריך. הם חניכי המערב ותרבותו, שאינם מכירים את חיי הערבים ואינם מסוגלים להבין את הראש שלהם." (עמוד 185)
מעולם לא למדתי לדבר את השפה הערבית, הסתפקתי בהבנת מספר מילים פשוטות לצורך שיחת חולין ועיקר התקשורת עם חברי נעשתה בשפה האנגלית ולרוב בעברית. הערצתי אותם על שלמדו לדבר עברית שוטפת, וכעסתי על עצמי שלא מצאתי מעולם את הזמן ללמוד את השפה הערבית על בורייה. נזכרתי ביום בו ביקשתי ללמוד ערבית בבית הספר, זה היה בכיתה ז' וכל אחד היה צריך לבחור איזה שפה הוא רוצה ללמוד: ערבית או צרפתית. אבא שלי אסר עלי ללמוד ערבית, הוא אמר שזה לא יקדם אותי בחיים, שזו שפה פרימיטיבית. לעומת זאת, הוא עודד אותי ללכת ללמו
ד צרפתית, שפה מודרנית, אירופאית, שתהווה עבורי שער אל העולם הגדול. הוא טען שצרפתית היא השפה השנייה בעולם, אחרי אנגלית, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מצידו המזרחי של הגלובוס. אבל לא רק השפה הערבית נעדרה מהזהות היהודית ערבית שלי, גם כאשר בגרתי והתחברתי אל אותם שורשים מדוכאים של משפחתי, גם אז, הקשרים עם הערבים התקיימו בשטח בשקט יחסי, ללא התלבטות ותוך הצנעה ברורה בשל הסכסוך, הערבים מעולם לא היו חברים שלי, הם תמיד נשארו מכרים.

ו. "שלא כרבים אחרים"
 
"אני אשכנזייה מקופחת", זעקה כותרת המגזין שערכתי עם ליזי דורון, מחברת הספר "למה לא באת לפני המלחמה?". הגעתי אליה לראיון לקראת צאת ההצגה בעקבות הספר, ישבנו במטבח המטופח, על כוס קפה ועוגיות, ושוחחנו על ילדותה בצל אמה ניצולת השואה. מהר מאוד נסבה השיחה על אשכנזים ומזרחים, על הקיפוח האשכנזי שהושתק מול זה המזרחי שליווה את המדינה לכל אורך שנותיה. מאוחר יותר, אמרה לי כי זהו הראיון הכי פוליטי שעשתה, ושאם הייתה מגיעה עיתונאית אחרת, הראיון היה אחר לגמרי.
עיתונאית אחרת, כזו שזהותה המזרחית לא הולכת לפניה, כזו שלא מוציאה ממך באופן אוטומטי את ההתנגדות וקריאת התגר.
דורון סיפרה לי לראשונה על הקונפליקט הפנימי בקרב האשכנזים, על הקרע הפנים אשכנזי בין יוצאי אירופה שהגיעו כחלוצים לבין אלו שהגיעו כפליטי שואה, נרדפים ומחפשים מדינת מקלט, הקרע בין אלו שביקשו לתת למדינה לבין אלו שנתפשו כמבקשים רק לקחת. טענה שמושמעת עד היום כנגד המזרחים.
לרגע אחד חלקנו יחד אחווה משותפת, כזו השייכת לאלו שגדלו תחת זהות מטושטשת, אבודה וכמעט מחוקה. הבנתי כי הצורך ההיסטורי לקלוט פליטים ניצולי שואה היה למעשה הצעד שהוביל לפתיחת השערים לכל היהודים בתפוצות. במילים אחרות, היהודים מארצות ערב לא היו מגיעים לכאן לולא השואה ובוודאי שלא היו עוברים את עקרון הסלקטיביות של דוד בן גוריון שחיפש את הפועל העברי המפריח את השממה.
בני דורו של אבי, המזרחים שנולדו כאן עם קום המדינה, נחלקים לאלו שאימצו את המודל תוך התכחשות לתרבותם הערבית ולאלו שהתנגדו בתוקף ויצאו להפגין ברחובות. קראו להם "פנתרים שחורים", ברברים, אלו שלא מוכנים לקבל את החזון הארץ ישראלי, אבי ראה בהם אנשים חלשים ומסכנים שהורסים את המדינה, מנסים לשמר תרבות קדומה שמתה מזמן. והנורא מכל, הם היו שמאלנים, הם היו עם הערבים.
והם זעקו קיפוח. מילה שאבי סירב להכיר בה.
אחי הצעיר חונך כמובן לשמש חייל טוב למולדת, להיות הכי- קרבי- אחי ולחסל כמה שיותר ערבים. באחת מחופשותיו מהצבא, שעה שישבנו לארוחת ערב שבת משפחתית,
הוא סיפר על הסלקציה שעורכים במועדוני הבילוי עבור מזרחים בעלי גוון עור שחום כשלו. אבי נחרד והתקשה להאמין, כיצד במדינת כור ההיתוך שלו, בשנות האלפיים, מקפחים מזרחים בשל צבע עורם? הוא התעקש כי אנחנו טועים, זו בטח הייתה טעות או אי הבנה חד פעמית, הרי בנו מגן על המולדת, מלח הארץ.
בעצב רב ראיתי כיצד נסדקות פניו של אבי. בנו סולק מאחד המועדונים כאילו היה ערבי. המדינה המערבית המודרנית שלו התגלתה בשיא גזענותה הפרימיטיבית.
אך זה החזיק לזמן קצר בלבד, דעתו של אבי נשארה איתנה, מה שהופנם והושרש במשך השנים הפך לחלק מזהותו הקיומית ושום סלקציה זו או אחרת תשנה זאת. להודות בקיפוח היה עבורו כמו בגידה בערכי המולדת, לדידו, נסיכויות ערב לעולם יהיו מדינות נחשלות והתרבות הערבית כולה לעולם תהיה פחותה מזו האירופאית הנאורה והמתקדמת.
לא מתוך זעקת הקיפוח ולא מתוך קבלת הציונות בוקעת הזהות המזרחית החדשה. מתוך הקונפליקט הפנים מזרחי שנרקם כאן עם השנים, בין מזרחים שקיבלו את הציונות תוך איבוד זהותם הערבית לבין אילו שהתנגדו לאבד את זהותם תוך מחאה אלימה, עולה קול חדש, כפי שמתאר זאת נורי עם כיבוש ירושלים המזרחית:
"שלא כרבים אחרים, לא חשבתי שציוויליזציה מערבית מתקדמת גברה כאן על תרבות מזרחית נחשלת. התרבות המזרחית הזאת  היא חלק מעולמי שלי, גדלתי בתוכה משחר ילדותי והיא יקרה לי." ("יסמין", עמוד 99)
שלא כרבים אחרים, פותח נורי את דבריו הנאמרים בסתר לבו, תוך הצנעה, שכן מילותיו עומדות בניגוד לתפיסה הרווחת את המציאות הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים.
אופורית הניצחון והכיבוש שאפפה את המדינה כולה, אשכנזים ומזרחים יחד, המלחמה הראשונה בה לחמו המזרחים כצברים גאים ומתו כמוהם, המלחמה הראשונה שהקנתה למזרחים מעמד שווה כאזרחים לכל דבר במדינת היהודים, לא עוד עולים חדשים אלא אזרחים שווים, מעמד שנקנה לא רק במחיר הפניית עורף לתרבות הערבית, אלא בהכרה כי התרבות המערבית היא המתקדמת מול זו המזרחית הנחשלת. המזרחים נאלצו לראשונה להחליט להיכן הם שייכים? לתרבות המערבית הכובשת אליה היו שייכים היהודים שהגיעו מארצות אירופה, או לתרבות המזרחית הנכבשת אליה היה שייך האויב הערבי.
תחושת אחוות השוויון הלאומית של המזרחים לא החזיקה מעמד זמן רב וכעבור עשור הוחלף השלטון בישראל במטרה להשיג שוויון אמיתי ומלא ולא רק כזה המצוי באופוריה בדיונית. אך האם גם היום אנו נאבקים לשוויון?
איך לא הבינו המזרחים בני דורו של אבי, שעצם ההסכמה לוותר על זהותם היהודית- ערבית והפניית הגב לשכנים הערבים, אז לאחר מלחמת ששת הימים, לא השיגה שוויון אלא רק העמידה אותם במקום נחות יותר, מי שמוכן לוותר על זהותו איך יכול לבוא בדרישות למעמד זכויות שווה? אם הדרישה למעמד זכויות שווה נרכשת בהפניית גב לתרבות ילדותך עליה גדלת, שפת אמך, מה נשאר ממך כאדם? אם מחקת את עברך איך תדע לאן אתה הולך?
עמדתו החריגה של נורי, העומדת בניגוד לתפישת המזרחים את עצמם מול הערבים תחת אופורית הכיבוש, מסמנת עבורי את הסנונית הראשונה בדרך למה שאנו קוראים היום, שלושים שנה אחרי, זהות מזרחית צעירה.

Advertisements

18 מחשבות על “מיצור כלאיים אל זהות יהודית-ערבית

  1. שלום אדמית,

    הגעתי לבלוג שלך דרך פורום "תרבות עברית" בתפוז. נהניתי לקרוא את החשיבה שלך, גם משום שהסכמתי עם רוב הדברים וגם משום שהאופטימיות (מצרך נדיר בימינו) מצאה חן בעיניי.

    אם מעניין אותך, נדרשתי לא מכבר לנושא בבלוג שאני מנהל בתפוז:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1377632

    אקווה כי תמשיכי בעבודתך החשובה.

    ש. פרא

    אהבתי

  2. ואם הצד השני לא הולך את מרחק המינימום? וכן, התייחסות לנשים כאל שווה היא חלק ממרחק המינימום לדעתי! והתייחסות למיעוטים בעולם הערבי היא מרחק המינימום. אי אפשר לראות הכל באופן רלטיבי, מתישהו צריך להגיד די. וכאשר המנדיאנים עומדים בסכנת הכחדה (למשל), הגיע הזמן לצעוק 'די' ולא להתייסר או להתחבט ולכתוב אח"כ הרהורים נוגים על עוד מיעוט שנכחד…

    וכן, צריך להגיד את זה – מצב הנשים ככלל בעולם המערבי הוא יותר טוב מבעולם הערבי. מצב המיעוטים בעולם המערבי הוא יותר טוב מבעולם הערבי. לא ראיתי לאחרונה מיעוט שנמצא בסכנת הכחדה מוחשית ומיידית בעולם המערבי.

    דברים טובים – ודאי שיש. יש עושר אדיר של יצירה ואומנות, בכתב, במוזיקה, באוכל, במורשת היסטורית אדירה… ואותו צריך לשמר.

    וכן, בתור ערבי יהודי, אני לא שייך לדת ה"טבעית" בעולם הערבי, דת האיסלאם. למעט לבנון, לא נרקם אף מרקם פוליטי חברתי בו הנוצרים/היהודים/כל מיעוט אחר התקבל כשווה. (בעדין אס-סאבאט ג'יבל וואחד וגזירת היתומים כדוגמאות קנוניות…). רגש לא עוצר את החרב של הבוזז. רגש לא עצר את משטר הבעת' מלתלות יהודים באשמה פיקטיבית של ריגול בעד ישראל. זה לא כזה פשוט.

    אני לא פטרון לגבי התרבות אליה אני עצמי שייך, אני פשוט לא מוכן להימנע מביקורת כלפי העולם הערבי בשל המצב בישראל ובטח ובטח שלא כדי לקדם ראיית עולם פוסט ציונית כפי שכמה עושים. אותי לימדו שעל שחור אומרים שהוא שחור. אם את שמחה בתרבות הפטריארכלית, זכותך. אני לא. ואם לחימה עיקשת עבור זכויות מיעוטים ונשים היא פטרונות, אז יהי כך!

    אהבתי

  3. אם הערבים צריכים להשתנות, במה אנחנו צריכים להשתנות? הרי גישור אמיתי לא יתאפשר אם רק צד אחד צריך להשתנות.
    "תרבות שמסרבת להשתנות ולהתאים עצמה בהצלחה לעולם החדש"
    מי קבע מהו העולם החדש? האם מדובר במחשבים ואינטרנט? כי את זה כבר יש במדינות האיסלאם והם דווקא מרוצים מאוד, מה זה עולם חדש? מי מגדיר את הערכים בעולם החדש? ולמה שאני אתאים את עצמי ואשתנה כדי להתקבל אל העולם החדש? מה רע לי בעולם שלי? מי קבע שהעולם שלי כבר לא טוב והוא עולם ישן ויש עולם חדש טוב יותר? שמת לב לטרמינולוגיה שלך?
    זוהי פטרונות לשמה על העולם כולו.
    העולם הערבי מדכא בכוח מיעוטים ונשים? ובעולם
    המערבי אין דיכוי של נשים ומיעוטים?
    דיכוי סמוי הוא טוב יותר מדיכוי גלוי? וזה לא שאני באה להצדיק את הדיכוי, אבל אם כבר ציינת בעיות בעולם הערבי (ולדעתי גם במערבי אבל נעזוב את זה לרגע) האם אתה יכול לציין במקביל גם דברים טובים בתרבות הערבית? מה למשל אתה יכול ללמוד מהם? יש מה ללמוד מהם או שהם סתם פרמיטיבים שצריך לברך שנחלצנו מתרבותם?
    מי מביט מעל מי עכשיו?
    ועוד דבר- מה זה "משויך לדת הלא נכונה"?
    יש ערבי מוסלמי, יש ערבי נוצרי, ויש ערבי יהודי.
    למה דווקא היהודי הוא בדת הלא נכונה?
    על אותו משקל- יש אמריקני נוצרי, אמריקני ערבי(פקיסטני למשל) ואמריקני יהודי, מי לא שייך לדת הנכונה?
    לדעתי התשובה היא מי שרוצה להרגיש כך.

    אהבתי

  4. אני מסכים שהגזמתי כשאמרתי "פערים בלתי ניתנים לגישור". כל פער ניתן לגישור. אבל דרוש שינוי מאוד מאוד משמעותי באיך שהערבים מנהלים את "המרחב הערבי", בדגש על יחס לנשים, יחס למיעוטים וזכויות אדם בכלל.

    לא, לא יצא לי לבקר בבית ספר בממלכה המאוחדת מחד, אבל חוק המדבר לא זר לי, ותרבות ערב עצמה לא זרה לי (כפי שאני מקווה שהבחנת). הבעיה היא לא גישור בין תרבויות, כמו תרבות שמסרבת להשתנות ולהתאים עצמה בהצלחה לעולם החדש. ואני חושב שבתור מי ששייך לתרבות הזאת, חובה עליי למחות ולצעוק, הגם שאני נחשב בה מוקצה בשל היותי משוייך לדת הלא נכונה.

    מצב זכויות האדם במרחב הערבי הוא בכי רע ואין להכחיש זאת. אין ולא יהיה 'גשר' עם מי שמדכא בכוח מיעוטים ונשים. לא נחלצנו מהתרבות הזאת (או, לכל הפחות, מההיבטים האלו שבה) כדי לתת לה חותמת כשרות או מעטה הגנה בנוסח 'אוריינטליזם'.

    אהבתי

  5. "פערים בלתי ניתנים לגישור"
    הגישה שלך מניחה מראש שאין סיכוי לשלום בין תרבויות. לשיטתך, חבל על המאמץ בכלל. לא. אני לא מוכנה לקבל את הגישה התבוסתנית הזאת. כן, כל עוד נשמה באפי אמשיך לשאוף לגישור בין תרבויות ואני באמת מאמינה בכך. קצת אמונה. לא דתית, על דתית. לא יזיק לאף אחד או אחת.
    סמי מיכאל אמר שבארצות ערב האיסלאם משליט את חוק המדבר. נו, בסדר, אז אמר. ואיזה חוק משליטים באירופה? מערכת חוקים גמישה ונוחה ומקבלת את כל המיעוטים? שם אין חוקים נוקשים? אין נורמות התנהגותיות ? אין מעמדות? יצא לך פעם לבקר בבית ספר בממלכה המאוחדת?
    המדבר קשוח למי שלא מבין אותו. בדיוק כפי שדוקטורינות אירופאיות קשוחות עבור מי שאינו מבין אותם.
    אולי אתה זקוק לגורואים חדשים? אני לא יודעת מי הם המצפניסטים עליהם אתה מרמז, אבל זה בטח לא סמי מיכאל שקסמו נצץ לנגד עיניי.

    אהבתי

  6. תודעה שלא מוכנה להשתנות, אדמית. את יוצאת מנקודת הנחה ששינוי תודעתי יכסה את הפערים הבלתי ניתנים לגישור של מי שאולי חולקים אותה תרבות, אבל אחד מהם הוא מיעוט שדוכא בכוח, בתוך תרבות שעויינת את המיעוטים שלה. כמו שקרא לזה סמי מיכאל, בארצות ערב האיסלאם משליט את חוק המדבר הקשוח. למיעוטים עצמאיים וגאים אין מקום במדבר שכזה. לא לנו היהודים הערבים, לא לקופטים, לא לאשורים, לא למרונים, לא לכורדים, לא למנדעים, לא לברברים, לא לבני הפור מדארפור, לא לנוצרים בדרום סודאן… והרשימה רק נמשכת ונמשכת.

    את החלל הפוליטי והרצון הערבי לדכא את מיעוטיו, שום זיקה תרבותית לא תמלא. אולי את זקוקה לשינוי תודעתי, ולא הרוב? אולי את נשבית בקסמם של 'מצפניסטים' למיניהם?

    אהבתי

  7. מהיכן בדיוק לצאת? מהבקבוק?
    אני שמחה לראות שיש מי שמחליט בשבילי מה אני ומי אני, אבל הייתי שמחה לו הדברים לא היו מסתתרים תחת עילום שם, שכן מהדברים נראה כי אתה מכיר אותי אישית. "שנינו יודעים שלא"
    תודה על המחמאה על כך שאני בחורה מוכשרת, הייתי זקוקה לקבל את אישור האליטה.

    אהבתי

  8. אדמית, צאי מזה. את לא יהודייה ערבייה. את ישראלית. נקודה.
    מה מבדיל בינך לבין כל אשכנזייה אח בת גילך? נולדת למשפחה ממעמד בינוני, למדת בתיכון, שירת בצבא, למדת באוניברסיטה. אז מי הפלה אותך? למה את מחפשת אפליה במקום שאין?
    ולגבי הצבע, האם זה מנע ממך להגיע למטרות שהצבת לעצמך? שנינו יודעים שלא.
    אז צאי מזה. אחרי הכל, את בחורה מוכשרת. אל תידבקי לקטע העדתי.
    וחוץ מזה, אחלה בלוג יש לך!

    אהבתי

  9. אימי, ז"ל, הייתה ייקית ממשפחה ספרדית-פורטוגזית. איתרה מזלה שלמרות שהתבטאה וחשבה כיוצאת גרמניה (כולל הרגשת ההתנשאות על כל מי שלא היה גרמני) היא נראתה כיוצאת צפון אפריקה, שחומה עם תווי פנים חדים. זה הרג אותה שכל מי שפגש אותה חשב מיד שהיא פרענקית.

    אהבתי

  10. "מרבית המזרחים אכן בוחרים במפלגות הימין ומביעים בכך את החיץ בינם לבין הערבים כחלק מההתכחשות המוחלטת שלהם לתרבות הערבית. בבחירתם בימין הם למעשה אומרים: 'אנחנו יהודים. אנחנו לא ערבים' "… אולי יש משהו בהסבר הזה, אבל לפחות הסטורית הוא לא ההסבר העיקרי. ההסבר העיקרי הוא כמעט הפוך: הסוציאליזם שביסוד האשכנזים-האלה שייסדו את המדינה (בן-גוריון, והקיבוצים) הוא משהו מאוד אירופי, חילוני-קיצוני פמיניסטי אנטי-משפחתי, תרבות של יתומים, שעומד בסתירה לתרבות הערבית ולכן מעורר סלידה אצל יוצאי ארצות ערב (סלאח שבתי שקורא לעובדת-סוציאלית הקיבוצניקית "גברת חבר"…).
    (קראתי את כל הרשימה. אני בגיל של אביך.)

    אהבתי

  11. נכון, לציבור המזרחי יש שיקול דעת ורציונליזם משלו, אבל אני כאן כדי לשנות תודעה, כך אני גם תופסת את תפקידי בתקשורת. אולי זה נאיבי, אבל אני משתייכת לחלק שרוצה לשנות את פני החברה.
    לא קראתי את המאמר ב"הארץ", גם הציבור שעליו אנחנו מדברים לא קורא את העיתון הזה. מעולם לא השתייכתי לארגון מזרחי כזה או אחר, אני פועלת בערוצים שלי לשינוי התודעה. אם הקשת המזרחית הולכת ודועכת ולא הצליחה להתנחל בלבבות המזרחים, כפי שקראת בעיתון המגמתי, אז כנראה שזו לא הדרך וצריך לבדוק דרך אחרת. אני פתוחה להצעות. בשבוע שעבר שמעתי על מפגשים בין אשכנזים למזרחים שנערכים ככה סתם בחברותה ובמסגרת לא פורמלית, זו אולי תחילתה של דרך חדשה.

    אהבתי

  12. לאדמית
    גם אם את לא מסכימה עם דפוסי המייןסטרים של הציבור המזרחי את צריכה לקבל את העובדה שלציבור שלא חושב כמותך יש שיקול דעת עצמאי ורציונליזם.

    לפי המאמר שפורסם בהארץ "מזרחים מיוסרים" הקשת לא מצליחה להתנחל בלבבות אלא הולכת ודועכת

    לאלמונית

    לא ייחסתי לאדמית רצון לאלימות אלא כתבתי על משמעויות המונח "יהודי ערבי" כפי שאני רואה

    אהבתי

  13. אני קוראת את הדברים שכתבת ולא מבינה מה מקור הכעס והעוינות שבהם. הכותבת לא כופה על אף מזרחי הגדרות שהוא לא חפץ בהם אלא מחפשת הגדרה אישית, ונדמה שמצאה כזו בביטוי "יהודיה ערביה". זה נפלא בעיניי. אני לא מוצאת בפוסט שלה שום דבר אלים, כוחני, להיפך – חתירה לדיאלוג ולשלום בין שווים. מה הכעיס אותך? או אולי מה הבהיל אותך? איך הצלחת למצוא פה משהו מאיים? בדוק היטב עם עצמך.

    אהבתי

  14. נגעת בנקודה אקוטית ביותר בשיח המזרחי.
    מרבית המזרחים אכן בוחרים במפלגות הימין ומביעים בכך את החיץ בינם לבין הערבים, כחלק מההתכחשות המוחלטת שלהם לתרבות הערבית. בבחירתם בימין הם למעשה אומרים: "אנחנו יהודים. אנחנו לא ערבים" הם גם מאמינים כי הערבים על תרבותם הנחשלת נחותים מהם. הגזענות של המזרחי הממוצע כלפי הערבי ותרבותו נמצאת בדיסוננס לעובדה כי שורשיהם הגיעו מארצות ערב. ההתכחשות הזו היא תוצר של דיכוי התרבות הערבית בקרב המזרחים שנעשתה כאן בשם הציונות כדי לאחד את העם, בדומה לכך, גם האשכנזים נאלצו לדכא תרבות גלותית כדי להתאים את עצמם לחלוציות הישראלית.
    האשכנזים לא היו צריכים להדחיק תרבות ערבית שכן מעולם לא נחשדו כערבים. המזרחים כן.
    מרבית המזרחים מצביעי הימין נאלצו עם השנים להצניע את התרבות הערבית, בבית היו שומעים ערבית, לעתים אף מדברים בניב ערבי כזה או אחר, אבל כלפי חוץ הצביעו ימין וצעקו "ערבי מלוכלך". כדי שכולם ידעו שהם לא כאלה. הם לא ערבים באמת.
    אותה קבוצה בטלה בשישים של אינטלקטואלים מזרחיים גדלה בבתים כאלה, שבהם התכחשו לערביות. אבל היום, הם כבר לא מתביישים בה. הם לא מרגישים שהם צריכים להחביא את הערביות שלהם כחלק מהזהות שלהם רק בגלל שזה מה שהחברה רוצה ומצפה מהם. הם כבר לא ממלאים ציפיות של אף אחד. אותה קבוצה בטלה בשישים בחרה לשייך את עצמה עם הערבים משום שהם לא מוכנים להתכחש לתרבותם כדי להתקבל לקונצנזיוס הישראלי.
    ביום שמרבית המזרחים בארץ יתחברו בגאווה אל השורשים הערבים שלהם, בגאווה ולא בחדרי חדרים, הם לא יצטרכו להצביע לימין, או אז ישתנה השיח הפוליטי בארץ ואולי תיסלל דרך אמיתית לשלום עם השכנים שלנו, ביום שהמזרחים יזדהו עם השורשים המזרחיים שלהם, כפי שעושה אותה קבוצה בטלה בשישים, ולא דקה אחת לפני.
    זה החלום של כולנו לא? שלום עם הערבים, מזרח תיכון חדש, זה אפשרי, השאלה אם השמאל יהיה מוכן לקלוט את המזרחים האלה? האם הוא יכול לשמש להם בית? זה לא יקרה אם לא תהיה כאן פתיחות תרבותית כלפי המזרחים, אם השמאל האשכנזי ימשיך להדיר אותם מתוך התנשאות תרבותית, זה לא ילך.
    ולכן, אני חוזרת שוב לשאלה הקודמת: האם האשכנזים מוכנים לדיאלוג עם המזרחים ממקום שווה? בלי לקרוא להם שד עדתי ובלי לזרוק את המילה קיפוח בכל פעם שהם פותחים את הפה?
    נכון, דרוש שינוי גם בקרב המזרחים. אני מסכימה. קשה לשנות דור שלם שגדל על התכחשות וניסיון נואש להתקבל בכל מחיר, גם במחיר איבוד הזהות שלו. אבל אפשר להתחיל. זה כבר מתחיל. וזה מתחיל עם אותה קבוצה בטלה בשישים שהולכת ומתרחבת בקרב הציבור. האשכנזים צריכים לעזור למהלך הזה ולא להתנגד לו. זה הסיכוי האמיתי לשלום. שלום בית שיוביל ישירות לשלום עם הערבים.

    אהבתי

  15. מזרחי מקצועי הוא מי שמחיל הגדרות שנויות במחלוקת על חלק הארי של הציבור שמתנגד להגדרות אלה.דוגמה לכך היא להצביע על זיקה פוליטית וברית בין כלל הציבור המזרחי לערבים הפלסטינאים בזמן שרובו המכריע של הציבור המזרחי דוחה הגדרה זו ומצביע למפלגות שהן ימניות או ימניות קיצוניות.

    במקום מה שכתבת
    ועל כך אני תמהה: מדוע בחרו היהודים המזרחים לשייך את עצמם לאותה קבוצה של הערבים?

    הייתי כותב

    ועל כך אני תמהה: מדוע בחרו היהודים המזרחים שמספרם בטל בשישים בקרב הציבור המזרחי לשייך את עצמם לאותה קבוצה של הערבים?

    אהבתי

  16. אנני יודעת מהו מזרחי מקצועי. עבורי להיות
    מזרחית היא עובדה קיימת שמעולם לא הייתי צריכה להתחבר אליה, נולדתי עמה והיא חלק ממני כמו היותי אישה ויהודיה.
    עם זאת, בהחלט נמנעה ממני הזיקה לתרבות הערבית שהיא חלק משורשים של הסבתא רבה שלי, חלק מרוח נפשי כפי שהתרבות המערבית היא כבר חלק ממנה שלא ניתן להפרדה.
    אתה כותב:
    "את היהודים ממוצא מזרחי והפלסטינית משייכים המשתמשים בביטוי יהודי-ערבי לאותה קבוצה אתנית שהאוייב שעליהם ללחום בו הם היהודים ממוצא אשכנזי. המשמעות המעשית של יחסי כובש ונכבש היא שכובש ונכבש יורים ברובה עם כדורים אלה באלה גם כדי להרוג . המוסיקה שמנשבת מדבריהם של מזרחים מקצועיים היא שהאיבה בין מזרחים לאשכנזים כוללת בתוכה את האלימות כלפי אשכנזים במובן מעשי וממשי ולא כדבר אמורפי"
    ועל כך אני תמהה: מדוע בחרו היהודים המזרחים לשייך את עצמם לאותה קבוצה של הערבים? האם מלכתחילה רצו בכך או שמא נדחקו לעשות זאת? האם הייתה כאן באמת בחירה או שמא שתי קבוצות מדוכאות חברו להן יחדיו מתוך הכעס והזעם כלפי השלטון ההגמוני האשכנזי?
    מהיכן האלימות הזו של המזרחים כלפי האשכנזים?
    הזהות היהודית ערבית שלי לא צריכה לאיים על אף אחד ובוודאי שלא לייצר אלימות. אלא דיאלוג חדש. אבל הפעם לא מתוך יחסי כובש נכבש. האם האשכנזים מוכנים לדיאלוג הזה? אני חושבת שחלקם תמיד היו מוכנים, חלקם למדו עם הזמן לעשות מהפך חשיבתי ולהביט אל העולם בעיניים אחרות ללא פילטר שחור -לבן וחלקם שרויים עדיין בחשכת הגזענות כלפי האחר מהם. כל אחר. יהודי, ערבי, כל מה הוא לא נציג התרבות המערבית. .
    ההתכתבות שלי עם המונח יהודי-ערבי לא מנסה לאושש או להפריך משמעויות קודמות שייחסו לו, אלא מנסה ליצוק לתוכו משמעות חדשה. לא אלימה ולא מאיימת.
    תודה לך על תגובתך המלומדת.

    אהבתי

  17. הראשון שטבע את המונח יהודי-ערבי בספרו "דיוקן הנכבש ולפני זה הכובש" שיצא לאור ב 1957.היה הסופר יליד טוניס אלבר ממי חילק את היהודים שהיו מיעוט בקרב רב מוסלמי/ערבי לשתי קטיגוריות

    1. יהודים-ערבים הם היהודים שהזדהו עם הרב המוסלמי במאבקו מול הקולוניאליסט האירופאי.

    2. יהודים-אירופאים הם היהודים המקומיים שהזדהו עם הכובש הקולוניאליסטי.

    בהיסטוריה של יהודי עיראק במאה העשרים תור הזהב היה ב 1918-1932 בזמן שעיראק היתה תחת מנדט וב 1941-1947 כאשר השליטה בעיראק בפועל היתה בידי בריטניה. להשתלטות המחודשת של בריטניה על עיראק בכ 1941 קדמה אלימות אכזרית בעיקרה ממוסדת של ערבים כלפי יהודים. האכזריות הערבית ששיאה בפרהוד הנורא ב 1941 הביאה את יהודי עיראק להכרה שהחיים בעיראק הם על זמן שאול ומשום כך פנו צעירים רבים לתנועה הציונית וחלק אחר פנה לתנועה המרכסיסטית קומוניסטית

    סמי מיכאל שפנה לקומוניזם היה דוגמה ל"יהודי-ערבי" לפי פרשנותו של אלבר ממי. סמי מיכאל לא רצה להיות ערבי או מסתערב אלא בגלל שחרד לשלומם הפיזי של היהודים.סמי מיכאל סיפר ש לא היה קומוניסט שהלשין על ציוני ולא היה ציוני שהלשין על קומוניסט ולפני שסמי מיכאל ברח מעיראק הוא הסתתר בבית ציוני.

    לאחר השלום עם מצריים פרח שוב הביטוי יהודי-ערבי ומי שהשתמש בביטוי דיבר על הזיקה לתרבות הערבית ובודאי שלא על זיקה פוליטית של היהודים ללאומיות הערבית

    בשנים האחרונות הביטוי יהודי-ערבי הוא הכרזה פוליטית מצד יהודים תומכי בל"ד ומצפן (יש עשרות ומאות כאלה) שונאי ציונות ואנטי ציונים. תוכנה של ההכרזה הוא שהקולוניאליסטים הם היהודים האשכנזים והנכבשים הם הערבים הפלסטינים והיהודים שמוצאם מארצות המזרח. את היהודים ממוצא מזרחי והפלסטינית משייכים המשתמשים בביטוי יהודי-ערבי לאותה קבוצה אתנית שהאוייב שעליהם ללחום בו הם היהודים ממוצא אשכנזי. המשמעות המעשית של יחסי כובש ונכבש היא שכובש ונכבש יורים ברובה עם כדורים אלה באלה גם כדי להרוג . המוסיקה שמנשבת מדבריהם של מזרחים מקצועיים היא שהאיבה בין מזרחים לאשכנזים כוללת בתוכה את האלימות כלפי אשכנזים במובן מעשי וממשי ולא כדבר אמורפי.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s