מנהיגות נשית

אם נשפוט על פי הסקרים האחרונים בצרפת לפיהן 51 אחוזים מהציבור הצרפתי בוחר במועמדת השמאל סגולן רויאל לנשיאות על פני מועמד הימין ניקולא סרקוזי, שהרי אנחנו עומדים בפני מהפכה נשית עולמית. ולא משום שעד כה לא היו נשים שקיבלו את המפתח לנהל את המדינה, אלא שכאן מדובר במדינה שהמערכת הפוליטית שלה היא על טהרת הגברים והייתה בין האחרונות להעניק לנשים את זכות הבחירה. imagesCAGMVE25

מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שאישה תגיע להנהגה מדינית ומהו המחיר שהיא צריכה לשלם בעבור זה? האם הדוגמה האלמותית שהצליחה לייצר ישראל בדמותה של גולדה מאיר, שכיהנה כראש ממשלה פורצת דרך ברמה בינלאומית מאפיינת את המנהיגות הנשית של היום? או שאולי אין דבר כזה מנהיגות נשית, יש רק נשים שבחרו להנהיג עם.

רויאל, (53), אם לארבעה ילדים מבן זוגה לחיים, פרנסואה הולנד, מזכיר המפלגה הסוציאליסטית, זכתה ללא מעט הערות שובניסטיות במהלך הבחירות המוקדמות מצד יריביה הפוליטיים, שדרשו לדעת כיצד תוכל לנהל את המדינה לצד היותה אם ורעיה. עם זאת, פרופסור אילן גריילסאמר, פרנקפולוג מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר- אילן, סבור כי ההיבט הנשי של רויאל הוא משני במועמדותה לנשיאות.

"אין ספק שזו הפעם הראשונה שאישה מועמדת לתפקיד החשוב ביותר בצרפת, אבל הקונטקסט של ההתמודדות שלה הוא רעננות וחדשנות. יש היום בצרפת רצון חזק לשינוי בפוליטיקה ולהחלפת הדור הישן של שיראק ומיטראן וזה מייצר את התנאים לעליית מועמדים צעירים עם רעיונות חדשים כמו רויאל ויריבה סרקוזי. הגברים שהתמודדו נגד רויאל שייכים לדור הישן ולא סימנו התחדשות. בצרפת הממד האידיאולוגי הוא חזק ביותר ונמצא מעבר להיבט המיני, כלומר, איש ימין מובהק לא יצביע לרויאל כי היא אישה, כי הנאמנות למחנה הפוליטי קודמת לכל. המסורתיים חושבים שזה מוגזם שאישה תהיה בתפקיד כזה חשוב, לעומת זאת, יכול להיות שנשים רבות שמתלבטות בין שמאל לימין יצביעו עבורה. אני למשל, הייתי מצביע לרויאל לא משום שהיא אישה, אלא משום שכאיש שמאל אני לא רוצה שאיש ימין יעלה". 

ובכל זאת, יש לא מעט התנסחויות שוביניסטיות כלפיה שמצביעות על נשיותה.

"ההערות השובניסטיות הושמעו אף הן מאותם יריבים פוליטיים השייכים לדור הישן ואני מניח שגם בהתמודדות מול סרקוזי ישתמשו בביטויים שובניסטים. אבל העובדה שהיא אישה לא מקלקלת לצרפתים, אלא רק מוסיפה חדשנות. אמנם נשים בצרפת קיבלו זכות בחירה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, זו תקופה מאוחרת למדיי ביחס למדינות אחרות, עם זאת, עד לתקופה זו התקיים דיסוננס בפוליטיקה הצרפתית, לפיו נשים היו יכולות להשתתף בפוליטיקה ואף לכהן כשרות עוד לפני שהן קיבלו את זכות ההצבעה. הבעיה עם רויאל היא שהיא רוצה למצוא חן בעיני כולם וזה מפריע לחלק מאנשי השמאל. היא אומרת דברים מעורפלים מאוד שפונים לכולם, מצד אחד מדברת על מדיניות רווחה אבל עם כלכלה חזקה. הביקורת כלפיה היא על דברים שבלוניים שהיא אומרת כי היא מנסה לפנות אל מקסימום בוחרים ממרכז ימין ועד השמאל הקיצוני. מצד שני, כולם מבינים בצרפת שאסור לחדד מסרים לקראת התמודדות לנשיאות. דבר אחד בטוח: היא מאוד סימפטית. היא מחייכת כל הזמן ואנשים אוהבים את זה כי זה מקרין ביטחון עצמי. היא גם עוברת מסך יוצא מן הכלל. בן זוגה חשב גם הוא להתמודד לתפקיד, אבל מלכתחילה היא הייתה יותר פופולארית. היא מקרינה יותר כריזמטיות לנשיאות והוא לא".

העובדה שהם לא נשואים לא משפיעה על קהל הבוחרים?

"זה דווקא משחק לטובתה, מצד אחד הם לא נשואים וזה פונה לציבור השמאלי ומצד שני יש להם ארבעה ילדים וזה פונה לציבור המסורתי".

17 נשים בלבד מכהנות היום בתפקידי הנהגה מדינית. מתוכן שלוש מלכות שקיבלו את השלטון בירושה (אנגליה, דנמרק והולנד), שבע ראשי ממשלה, שש נשיאות וקנצלרית אחת. הישג משמעותי או קטן ביותר? זה הכול תלוי בעיני המתבוננת ובפרספקטיבה של זמן. ההיסטוריונית ד"ר שרון הלוי, חוקרת מנהיגות מהמקבץ ללימודי אישה בחוג ללימודים בין תחומיים באוניברסיטת חיפה, קובעת כי נשים פוליטיקאיות היא תופעה ברורה של המחצית השנייה של המאה העשרים. untitled2

"מבחינה היסטורית ישנה חלוקה ברורה בין נשים שהגיעו לשלטון מתוך ירושה משפחתית לבין אלה שהגיעו בדרך פרלמנטרית והיו צריכות להיאבק על מקומן. מלכות וקיסריות היו גם בעבר כמו קתרינה, ויקטוריה, אליזבת או קליאופטרה, דווקא בצרפת צמחה המנהיגה היחידה שלקחה הנהגה צבאית, ז'אן דארק, אבל גם כאן מדובר במקרה חריג ותחת איצטלה דתית תוך המעטה בערך עצמה. מנהיגות נשית פוליטית בדרך של בחירות דמוקרטיות צמחה כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כאשר היו פוליטיקאיות רבות בתפקידי סנטוריות ושרות. בשנות החמישים חלה נסיגה של נשים מהזירה הפוליטית והן חזרו לשם בשנות הששים והשבעים ואלו הן השנים בהן גם נרשמה פריצת הדרך להנהגת השלטון. הראשונה הייתה סירימאבו בנדרייק שנבחרה ב 1960 לראש ממשלת סרי לנקה. אחריה נבחרה אינדירה גנדי לראש ממשלת הודו והשלישית בעולם היא גולדה מאיר. עם זאת, גולדה היא האישה הראשונה בעולם שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לראשות ממשלה מבלי שתהיה שייכת לשושלת גברית שהעבירה לה את השרביט. בארצות דרום מזרח אסיה כמו סרי לנקה והודו, מדובר בנשים שאכן נבחרו בדרך דמוקרטית, אך הגיעו משושלת פוליטית ברורה, כלומר, האבא או הסבא שלט לפניהן, כך למשל, בנזיר בוטו שהייתה ראש ממשלת פקיסטאן, וכן בבורמה ובנגלדש".

איך את מסבירה שבמדינות אפריקאיות שבטיות שולטות נשים ואילו במערב זה עדיין סנסציה?

"בארצות אפריקה ובאיים רבים באוקיינוס השקט יש מסורת שבטית של הנהגה נשית שהיא טבעית לחלוטין. זה לא נראה להן מוזר שאישה מנהיגה את השבט. אבל גם במדינות סקנדינביה זה כבר לא סנסציה ויש מדיניות ברורה להעדפה מתקנת ושריון מקומות לנשים, עוד משנות השבעים, שחייבה את הגברים לחפש בנרות נשים כדי להרכיב המפלגה. איסלנד הייתה הראשונה לבחור נשיאה עוד ב 1980 ובבחירות ישירות. רק במערב אירופה וצפון אמריקה נשים צריכות עדיין להיאבק כדי להשיג מנהיגות, אבל צריך לזכור שהפירות שאנחנו רואות היום, כמו מישל בשילה נשיאת צ'ילה, אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה וגם נשים נוספות שנמצאות בעמדה קרובה מאוד למנהיגות מדינה כמו קונדליסה רייס, הילרי קלינטון וסגולן רויאל, הם תוצאה של פעילות פוליטית במשך שנים. הן לא עלו יש מאין. כבר בשנות התשעים נשים מתחילות למלא תפקידים בדרג הבינוני וזה מניב תוצאות. אם מתייחסים לכך שרוב הנשים במערב אירופה וצפון אמריקה קיבלו את זכות ההצבעה בשנות העשרים בלבד, צרפת רק לאחר מלחמת העולם השנייה, המצב שבו אנחנו נמצאות היום הוא התקדמות לא רעה. לדעתי, עוד עשר שנים יהיו יותר ויותר נשים בעמדות מפתח גם בארצות הברית שהיא מדינה שמרנית ואיטית מאוד. אני חושבת שהגענו לשלב שנוצרה מסה קריטית של נשים בפוליטיקה כך שהגלגל לא יחזור אחורנית, כלומר, אולי לא תהיה התקדמות מרעישה, אבל גם לא נסיגה כפי שהיה בשנות החמישים".

פרופסור חנה הרצוג מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמיתה בכירה במכון ון-ליר, פחות אופטימית. היא קושרת את עליית הנשים לתפקידי הנהגה לתהליכי הגלובליזציה. "התופעה של נשים בעמדות הנהגה בפוליטיקה עדיין לא טבעית לנו. נשים שמנהיגות בדרום אסיה ובאפריקה רק מחזקות את הרעיון הפטריאכלי, שכן בדומה למלוכה, המשפחה מעדיפה שהשלטון ישאר בתחום המשפחה, גם אם המחיר הוא שאישה תשלוט. המדיניות השיוויונית במדינות סקנדינביה, איסלנד וניו זילנד לא ניזונה מהמהפכה הפמיניסטית, אלא קדמה לכך מדיניות רווחה חזקה שנשענת על ערכים שיוויוניים. תופעה חדשה בשנים האחרונות היא הרפבוליקות באפריקה, שם ישנה מסורת פטריאכלית אחרת, לפיה הנשים עצמאיות, מודעות ואקטיביות מאוד. הן לא תלויות בגברים ומגדלות לבד את הילדים, באופן פרדוכסלי חוסר התלות בגברים מאפשרת להן להיכנס לפוליטיקה. גם במדינות אירופה כמו אירלנד וגרמניה, כניסת נשים לפוליטיקה היא תוצאה של תהליכי הגלובליזציה של האיחוד האירופאי. יש צמיחה של מוקדי שליטה חדשים החוצים גבולות לאומיים, הגברים מעתיקים את הפעילות הפוליטית מרמה מדינית לרמה בינלאומית, וכך מתפנים מקומות בזירה הפוליטית עבור נשים. זה נכון שבמקביל יש צמיחה של נשים חזקות ומודעות, אבל המהפך האמיתי נוצר כאשר דואגים להבטחת ייצוג, כפי שנעשה עכשיו בצרפת. במקום שבו לא משתמשים במנגנונים פורמאליים, עדיין שלטת התפיסה שהספרה הפרטית היא באחריות האישה ואילו הציבורית של הגבר. אם היא נכנסת לתחום הציבורי, היא נכנסת לתחום לא לה והיא צריכה להיאבק ולהוכיח שהיא מתאימה". imagesCAZF5MPP

באיזו מידה נשים שמגיעות להנהגה מדינית משפיעות על הממשל? האם הן למשל, מקדמות נשים אחרות או ערכים חברתיים?

"אישה מנהיגה לא בהכרח מקדמת אישה. זה תלוי אם היא פמיניסטית או באה לעשות פוליטיקה. אף אחת מהמנהיגות בדור הקודם לא הצטיינה בשיווין מגדרי ולא הייתה פמיניסטית מובהקת, זה לא היה הדבר הראשון שעמד על סדר היום שלהן. זה כמו המיתוס לפיו נשים רוצות יותר שלום. אז נכון שהפמיניסטיות רצו לקדם את זה בתנועות שלום, אבל מולן יש את הנשים שתומכות בהתנתקות ובשהידים. אין משהו ביולוגי בעולם הגברי והנשי, יש הגדרות חבריות תרבויות שהופכות לדומיננטיות. כך למשל, אותה משבצת נשית שגרמה לנשים להפנים את העמדה שיש רק מקום אחד או שניים שהן צריכות להיאבק עליו. מכאן באה התפישה שנשים לא מפרגנות לנשים. היום נשים מפנימות יותר שהן לא מתחרות זו עם זו, אלא מול הגברים ועל כל הקופה. לכן, לדעתי, השאלה צריכה להיות איזה איכויות נשים מביאות לפוליטיקה? זה לא מספיק אישה בפוליטיקה, אלא זו צריכה להיות אישה שמקדמת פוליטיקה של נשים, כלומר, חקיקה למען נשים, רווחה וחברה שיוויונית. הייתי רוצה שנשים יביאו איכויות שונות להנהגה שהגברים דחקו לשוליים. אבל מעבר לזה, צריך שינוי בחשיבה ללא קשר לג'נדר. אם נמשיך לעסוק במנהיגות נשית לא נצא ממלחמת המינים לעבר חברה צודקת שרואה במארג החברתי חשיבות לא פחותה מהתחום הכלכלי, הצבאי והפוליטי. נשים שמגיעות לעמדות הנהגה מאמצות את התפיסות הלאומיות הקיימות ולא מערערות על הסדר החברתי הבסיסי. הן צריכות לצאת בקריאת תיגר על חברה שמקדשת ניצחון במלחמה ומפסידה בעורף".

 דר' רונית קרק, מהמחלקה לפסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, חקרה מודלים של מנהיגות בין המינים. לדבריה, נשים מנהיגות אחרת מגברים, אבל לאו דווקא בשל תכונה גנטית אלא יותר בשל הבנייה חברתית שמאלצת אותן לעשות זאת.  

"המחקרים מצביעים על הבדל מובהק אך קטן בין נשים וגברים בדרך ההנהגה שלהם, כאשר נשים נוטות להנהיג בסגנון יותר דמוקרטי ומשתף לעומת גברים שסגנון ההנהגה שלהם יותר אוטוקרטי ודרקטיבי. לנשים יש גם סגנון מנהיגות מעצבת ששמה דגש על חזון וחשיבה ביקורתית, התייחסות אישית יותר כלפי המונהגים ומנהיגות ערכית יותר ואפקטיבית שמעודדת אנשים להגיע לתוצאות טובות יותר מהגברים, שדוגלים במנהיגות עסקית מתגמלת בשיטת המקל והגזר. אבל אין לנו עדיין תשובה מדוע זה כך. האם אלה הן תכונות מולדות או שאולי מבחינה חברתית האישה חייבת לנקוט בעמדה שיתופית כדי להגיע להנהגה, אחרת היא תאבד אותה. סמכותיות היא תכונה שמתקבלת כאשר גבר מפעיל אותה, כשאישה מפעילה סמכותיות זה נתפש כפחות לגיטימי. כלומר, כדי לזכות בליגיטימציה של מנהיגות הן צריכות לפעול אחרת".

האם נשים עושות יותר טעויות?

"אני לא חושבת שנשים עושות יותר טעויות מגברים, אבל הן משלמות מחירים כבדים יותר על טעויות, אם הן עושות אותן. רמת הסובלנות לטעות של אישה היא קטנה ורמת הנראות שלה יותר גבוהה, מה שהיא לא תעשה היא יותר בולטת. מחקרים שבדקו מנהיגות בקבוצה, הראו כי מספיק שגבר הראה בקבוצה שהוא רוצה לקדם את המשימה או את עצמו הוא נתפס כמנהיג לגיטימי, אבל נשים היו צריכות להוכיח שהאינטרס שלהן הוא לקדם את טובת הקבוצה ולא את עצמן ורק אז הן זכו לליגטימציה. אנחנו רגילים לחשוב על גבר כמנהיג ולא חושדים במוטיבציות שלו. אבל כשאישה מנסה לתפוס עמדת מנהיגות, אנחנו ישר שואלים מה היא מנסה להשיג פה ובודקים אם המוטיבציות שלה הן קידום הקבוצה".

האם נשים משלמות מחיר אישי כבד יותר כשהן בוחרות להנהיג אומה?

"גברים בפוליטיקה משלמים מחיר אישי כבד בדיוק כמו נשים. אבל גם כאן, זה בולט יותר אצל הנשים, כי החשיבה הסטריאוטיפית מצפה שהאורנטצייה הנשית היא למשפחה. ברור שאישה לא יכולה להיות גם מנהיגה וגם לחזור הביתה בשעה שתיים.  אבל גם גברים יכולים להיות אבות. הבעיה היא ברוב המקרים במשפחות כאלה שבהן האישה מנהיגה פוליטית, היא שהבעל גם הוא בעמדה בכירה בתחומו, ושניהם לא יכולים להיות הרבה בבית ומי שמשלם את המחיר הם הילדים. זה המצב השכיח יותר. משפחות בהם הגברים בוחרים לקחת יותר אחריות כי האישה שלהם מנהיגה פוליטית, הם נדירות ביותר".

דר' הלוי חושבת אחרת ורואה בדור המנהיגות החדש כזה המשלב בין אימהות ומנהיגות ללא התנצלות. "למעט אנגלה מרקל והלן קלארק (ראש ממשלת ניו זילנד), שהן נשואות ללא ילדים, כל המנהיגות הן גם אימהות. מדובר בנשים שלא וויתרו על משפחה בשביל פעילות פוליטית וגם לא רואות בכך סתירה. לעומתן, הדור הקודם מתאפיין בבעלים שרק הפריעו או נעדרו: בעלה של בוטו היה מעורב בעסקאות מפוקפקות ששמשו את מתנגדיה כדי להוריד אותה מהשלטון, אינדירה גנדי התגרשה מבעלה בגיל צעיר וחזרה לגור עם אבא שלה, גולדה הייתה פרודה מבעלה שנפטר בגיל צעיר יחסית. כך שבניגוד לדור המנהיגות הקודמות, יש כאן מנהיגות חדשה של נשים שבעליהן אנשי עסקים, פוליטיקאים או אנשי אקדמיה והם נמצאים לצדן".

דר' מירה חניק, בעלת מכון להעצמה ומנהיגות נשית ומנהלת אתר האינטרנט "הדרך למעלה", משרטטת שלוש אסכולות מרכזיות המאפיינות מודל למנהיגות נשית לאורך השנים.

"יש מנהיגות נשית הדומה בדיוק לזו הגברית ואין שום הבדל, בעיקר בתחום הפוליטי. אישה כזו עונה על הצרכים והפנטזיות של התושבים ברגע נתון והמין שלה לא רלוונטי. למשל, גולדה מאיר, מרגרט תאצ'ר או אינדירה גנדי. אלה נשים שלא היה להן שום קשר לנושאים נשיים, אינדירה הייתה אישה אכזרית מאוד, תאצ'ר הייתה אנטי סוציאלית שהרסה את המבנה החברתי באנגליה וזכתה בתואר אגרוף הברזל וגולדה לא הייתה ראש ממשלה עם אמפטיה לעוני ונזקקים. כל אחת שיקפה את רצון העם והמפלגה. אסכולה שנייה מאפיינת את מנהיגות שנות התשעים שמדגישות את היתרון הנשי במנהיגות, נשים יותר חמות, רכות וחברותיות ולכן מבינות יותר צרכים דמוקרטיים ויש להן אינטליגנציה רגשית יותר גבוהה. דוגמה לכך יכולה להיות יולי תמיר וסגולן רויאל שמציגות עדינות. האסכולה השלישית משלבת בין השתיים הראשונות, כלומר, נכון שנשים גדלות תחת הבנייה חברתית לפיה הן צריכות לחשוב בצורה מסוימת ולהיות פחות אסרטיביות וכוחניות, אבל יחד עם זה, לכל אדם יש תכונות מולדות מעבר לג'נדר, למשל, הילרי קלינטון היא גם אישה חזקה בעלת אינטלקט חריף, יכולת עמידה ותפישת עולם מגובשת וגם האישה הסבלנית שהקריבה למען בעלה ועמדה עזר כנגדו". 

איך את מסבירה את זה שנשים לא הצליחו להשאיר חותם מנהיגותי?

"ראשית משום שאת ההיסטוריה כתבו גברים והם דאגו למחות כל זכר של נשים מנהיגות ולקבע את מודל המנהיגה המוקפת גברים. כך למשל, קליאופטרה שהייתה מנהיגה חזקה בסדר גודל עולמי וכל קיסרי רומא חיזרו אחריה, ההיסטוריה הפכה אותה לפאם- פאטל. היא הייתה אישה שלא התביישה להשתמש בנשיות שלה עם מדיניות לא פחות חשובה. אבל מי שכתב את ההיסטוריה דאג להדגיש את הצד המיני על פני המדיני. שנית, במקום שנשים ישפיעו על מדיניות המפלגה כדי לקדם נשים, הן נכנעות לתכתיבים הקיימים. החברה מייצרת מצבים לפיהן נשים צריכות להיאבק על אותו מקום וכך נשים מוצאות את עצמן נאבקות אחת בשנייה כמו במלחמת בוץ. החברה מייצרת תחושה שבסוף צריכה להישאר אחת שתיקח את המשבצת. למשל, כבר עכשיו מתחילים לדבר איך יראה הקרב בין קונדוליסה רייס להילרי קלינטון, אף אחד לא חושב שאולי שתיהן צריכות להנהיג יחד. הרבה פעמים המפלגה חזקה יותר מהיחיד, קל וחומר אם את אישה. בסקנדינביה, למשל,  יש יותר מנהיגות עם אורנטציה של רווחה, אבל זה בגלל שמדובר במדינות רווחה שאיפשרו לנשים לעלות לצמרת ולא להפך".

מהם התנאים שצריכים להיווצר כדי שנשים תוכלנה להנהיג?

"כל עוד הפוליטיקה נחשבת מלוכלכת, כוחנית ותובענית מאוד שבעבורה את משלמת בחיים הפרטיים, היא לא תהיה אטרקטיבית לנשים. רוב הנשים שאני מכירה מוצאות את העולם הפוליטי כמקום דוחה. כדי שנשים יכנסו יותר לעולם הזה צריך לבטל את החשיבה הסטריאוטיפית לפיה הגברים עוסקים בשדה הציבורי והנשים בשדה הפרטי, לחנך את החברה לזהות מנהיגות כתכונה נשית ובמקביל גם בעולם האישי של הנשים צריך לעשות שינוי, כך שלנשים תהיה מוטיביציה לפעול בזירה הציבורית. הבעיה נעוצה בגברים שלא יכולים לקבל מנהיגות נשית כי זה מאוד מסרס אותם. אם נשים יהיו מנהיגות מה נשאר להם?"

ח"כ גדעון סער, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, מודה שקשה לשנות את החקיקה לטובת הנשים כל עוד לגברים אין אינטרס לפנות את מקומם. בימים אלה הוא פועל למען חוק למימון מפלגות שיצרפו כמה שיותר נשים אל שורותיהן ויוציאו אותן מהמשבצת.

"המערכת הפוליטית קשה לנשים כל עוד היא מבוססת על תת ייצוג לנשים. אצלנו למשל, עוד לא הגענו לייצוג של 20 אחוזים בכנסת מאז הכנסת הראשונה. המצב הזה יוצר מלחמה על המשבצת הנשית ולא מעודד נשים לקדם אחרות. מעבר לכך, ישנה חקיקה שלא תמיד מתחשבת בנשים, למשל, יש תנאי בחוק שבשביל להגיע לתפקיד ציבורי בכיר אתה צריך להוכיח שניהלת חברה בהיקף עסקים דומה, גם אם יש רצון לקדם אישה, מעט מאוד נשים מגיעות במגזר העסקי לתפקידים כאלה. כלומר, אם אתה לא לוקח בחשבון את ייצוג הנשים כמטרה שמאפשרת סייגים לחוק, אתה חג במעגל שוטה.

המשבצת הנשית היא מס שפתיים שהמערכת הפוליטית משלמת במשך שנים בעבור ייצוג נשים. זו לא תפיסה שיוויונית. אני בעד לתמרץ כספית מפלגות שיכניסו יותר נשים למקומות ריאליים. זו דרך שיכולה לפרוץ תת ייצוג בתנאים הקיימים.  במונחים היסטורים נשים קיבלו שיוויון זכויות רק אתמול. מעט מאוד זמן מותר להן להיות שם בכלל. כדי ליצור שיוויון בפוליטיקה יש צורך לשבור חלוקת תפקידים שאורכה כאורך הצילווזיציה האנושית. זה לא קורה בן לילה".

בסקנדינביה כבר הבינו את זה, ועכשיו גם בצרפת.

"אנחנו נמצאים בתהליך של התקדמות והיום מבינים את זה יותר, אבל הבעיה היא שלגברים אין אינטרס בשיוויון מלא במערכת הפוליטית, כי זה בא על חשבונם. יש סתירה בין האינטרס האלקטורלי הכללי שמוכיח כי נשים טובות יותר בשיווק מסרים ולכן הן כוח אלקטורלי לא קטן לבין האינטרס האישי.  המחסום כאן הוא שייצוג נשים בכנסת סותר את האינטרס הגברי, אבל זהו חוק שיכול לעבור רק אם הגברים יצביעו עליו".

אז אנחנו צריכות לשכנע את הגברים שהם צריכים אותנו שם.

"זה עניין של שליטה וכוח. מי מוכן לוותר על זה?"

פרופסור חנה נווה, דקאן הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב, חושבת שעצם ההתייחסות שלנו למועמדותה של רויאל כסנסציה היא אולי הבעיה המרכזית.

"אני לא רוצה לתמוה על מנהיגות נשים כאשר אני רואה אישה מנהיגה, לא רוצה שזה יראה  לי מוזר, אלא לקוות שהיא נושאת עמה אג'נדה פמיניסטית. אני רוצה לדעת שהיא תהיה מסוגלת לפעול ושכולם יגידו איך לא חשבנו על זה קודם. מנהיגות נשית הוא צמד מילים מתעתע, כי ברוב המקרים מדברים על מנהיגות של נשים וזה לא אומר שהן נשיות. כלומר, אין ספק שהן נשים, אבל זה לא אומר שהן מחויבות לאג'נדה נשית. אם הן לא פמינסטיות לרוב הן לא יקדמו נשים. נשים שנוהגות כחתולות מקנאות ורומסות אחת את השנייה, זה לא שייך לאתיקה הפמיניסטית למרות שזה נחלתן של חלק מהנשים. לכן, אין קשר בין אישה חזקה שהצליחה להגיע להנהגה פוליטית לבין פמיניזם, כי דווקא נשים שיש להן אג'נדה פמיניסטית צריכות להסוות אותה כדי להגיע לצמרת הפוליטית. מה שקורה עכשיו בצרפת זו מהפכה לא נורמאלית, אבל במקום להתפעל בפליאה אני רוצה לקוות שרויאל תצליח ולא כדי שהנשים יגזרו קופון, אלא כדי שהעולם כולו יגיד, יש אלטרנטיבה, בואו נסתכל על המודל הזה ונעשה כזה. פמיניזם טוב גם לגברים ולא רק לנשים. כאשר הגבר יוצא לעבוד והאישה נשארת בבית, הוא מפסיד את ההורות שלו והיא כורעת תחת הנטל. אנחנו צריכות לשכנע את הגברים שישכנעו גברים אחרים שהתפישה השוביניסטית לא טובה להם. שכדאי להם לפתוח את אפשרויות הבחירה במקום להיות כלואים בחליפות לחץ שאין מהן מפלט".

אנחנו יכולות לבד לשכנע אותם.

"לאישה קשה יותר לשכנע גבר".

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מנהיגות נשית

  1. פינגבק: מנהיגות נשים או מנהיגות נשית? חלק א מאמרים בספרות | ד"ר מיכל חמו לוטם

  2. פינגבק: מנהיגות נשים או מנהיגות נשית? חלק א מאמרים בספרות « ד"ר מיכל חמו לוטם: על מנהיגים, איכות חיים ואושר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s