רגשות האשם על השעות הארוכות מחוץ לבית, הרצון לפצות את הבעל וההבניות החברתיות, הם רק חלק מהסיבות המניעות אותנו לקחת על עצמנו תפקיד נוסף במשרה מלאה: אם ורעיה אוהבת
בחוץ הן נשות קריירה מצליחות בתפקידי מפתח בכירים, אבל בבית הן נחלצות מהחליפה המחויטת ומנעלי העקב כדי לקחת על עצמן את התפקיד המסורתי של אם ורעיה, משל היה זה עוד פרויקט בעבודה. נשמע כמו צירוף מושלם? לא בטוח.
את מחיר ההתניידות בין שתי הדמויות האלה, אומרות נשים רבות, הן משלמות בדמות רגשות אשמה תמידיים כלפי אחת מן הזירות לפחות, מירוץ לא תמיד מספק נגד השעון וניסיון סיזיפי להחזיק את הכול מבלי לאבד נשימה. איך זה שנשים שנחשבות לפורצות דרך בזירה המקצועית, נכנעות לתכתיב הפטריארכלי בזירה הפרטית שלהן?
אדמה 