דנה לא נמה

 (פורסם במוסף "סגנון", מעריב)

"ויס עם יוד אחת", מדגישה בפניי דנה ויס לפני שאני עוזבת את ביתה. על פניה הבעת חשש מפני הדברים שיעלו על הכתב. בצעד אמיץ היא החליטה להכניס את העיתונאית אל המגרש הביתי שלה, וכעת הספקנות אוחזת בה.

הכול מתוקתק אצל ויס, 38, אשת טלוויזיה בערוץ 2, נשואה לרפי טופז, בעל חברת סטרט אפ מצליחה, ואם לשלושה: איתי בן השבע, רן בן הארבע וגל בן השנה, שפוגש אותי עם כניסתי אל הבית המעוצב למשעי בקומה העליונה של בית מגורים ברמת אביב.

"את עיצבת את הבית או שהבאת אדריכל?", אני לא מצליחה להדחיק את סקרנותי. "לא, מה פתאום, שני אדריכלים מצוינים", היא אומרת בסיפוק וממהרת להוסיף: "אבל אל תכתבי על הבית, אחרת הייתי פוגשת אותך סתם בבית קפה".

ויס ניגשת למכונת האספרסו, מציעה לי מקיאטו או לאטה, ועוד לפני שאני מצליחה להתיישב ולחייך קצת לגל שיושב בכיסא התינוק, היא מתחילה לספר לי בשטף על הסדרה הדוקומנטרית החדשה שלה. היא נראית קצת לחוצה מן המעמד, כמו לא יודעת מה לומר ואיך להתחיל. "נגיע גם לזה בהמשך", אני קוטעת אותה באמצע הפרומו, מנסה להסיר דאגה מלבה. ויס שומרת על קור רוח. קשה לה לאבד את השליטה על הריאיון, וגם במהלכו היא תעצור אותי לא פעם: "את זה אל תכניסי" או "תכתבי ש… רגע, אני אנסח את זה אחרת". לפני כל תשובה היא שותקת ומהרהרת, לרגע נדמה שאולי לא הבינה את השאלה, אבל מהר מאוד היא מתעשתת ויורה תשובה מנוסחת, מוקפדת ורהוטה. כאשת תקשורת משופשפת, ויס יודעת לדקלם את האג'נדות הנכונות בכל נושא, עד שלעתים הן נשמעות כמו סטיקר מוצלח מהפגנה שהיא לא בהכרח נכחה בה.  

תקשורת של סימני קריאה

באחד הראיונות שנתנה בעבר אמרה ויס שהיא לא פולנייה טובה שעובדת לפי הספר כמו שחושבים – היא רק נראית כזאת. נכון לעכשיו זה נשמע לי יותר כמו ניסיון לתרץ את העובדה שהכול אצלה דופק כמו שעון ואני מנסה לעמת אותה עם התרשמותי. "שום דבר לא קרה לי מהר", היא מסבירה את פשר האמירה מאז. "התוכניות שלי לא הלכו ממש כמו שרציתי. אחרי הצבא רציתי לנסוע ללמוד באוניברסיטה בארצות הברית, אבל זה לא קרה. אולי מהצד זה נראה כאילו עשיתי הכול לפי הספר, אבל מדובר בהרבה עבודה וקושי. חוץ מזה, היום אני ממש לא בשלב של הגדרות ואני חושבת שכבר סיימתי את חובותיי לעדה. כשהגעתי לחדשות ערוץ 2 לא ידעו מה לעשות איתי. לא באתי מ'גל"צ' ולא היו לי קשרים. זה הכול עבודה קשה, התמדה ורצון להצליח".

דרכה העיתונאית של ויס החלה עוד בתקופה שהיתה סטודנטית למשפטים ב"אוניברסיטה העברית", כשסיקרה את מצב הקמפוס לעיתון "חדשות". לאחר שהעיתון נסגר היא החלה לעבוד בחברת החדשות של ערוץ 2, ככתבת לענייני משפט. השילוב בין משפטים ותקשורת לא היה לה קל בשנים הראשונות, ולא פעם הודתה כי לקח לה זמן לכנות את עצמה עיתונאית.

"בתחילת הדרך לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה והיתה לי בעיה עם ההגדרה הזאת", היא אומרת. "בשנה האחרונה הייתי בחופשת לידה שנמשכה תשעה חודשים ובתקופה הזאת הבנתי שאם יש משהו שאני יודעת היום, זה שאני עיתונאית ושזה העוגן בעשייה שלי. כעיתונאית יש לי זכות קיום ארוכה בתעשייה שמחפשת כל יום דמות חדשה, אבל מצד שני אני גם מסתכלת על התקשורת בעיניים ביקורתיות. למשל, לא אהבתי את ההסתערויות של התקשורת בפרשות קצב ורמון. בעידן של תחרות תקשורתית מטורפת, המשפט האהוב על העורכים הוא 'תחדדו את הכותרת' והמחיר של זה הוא ויתור על הניואנסים. אני חושבת שפרשת קצב היא דוגמה קיצונית להתנגשות הבעייתית בין משפט לתקשורת, וזה יצא מכלל שליטה. בסופו של דבר, מה שנפגע זה אמון הציבור במערכת, והתפקיד שלנו זה לשמר את האמון הזה, כי בלעדיו זה לא שווה. בכלל, אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור להיות קצת ספקנים ולהעלות קצת יותר סימני שאלה. יש יותר מדי תקשורת של סימני קריאה, במיוחד באקטואליה".

זה לא עניינכם

בשלוש השנים האחרונות מנסה ויס למקם את עצמה כמגישת אקטואליה בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2 וכמגישת סדרות דוקומנטריות. זו אולי הסיבה לכך שהיא כבר לא מוכנה לדבר על בגדים, זוגיות, דיאטות ושאר זוטות. נכון, בעבר היא עשתה זאת לא מעט, אבל הפעם ניצבת לפנינו דנה ויס המודעת לכוחה של התקשורת ולצורך שלה עצמה בשמירה על פרטיותה. וזה גם לגמרי במקרה הנושא של סדרת התחקירים הדוקומנטרית החדשה שלה "מישהו עוקב אחריך?", שעלתה השבוע בערוץ 2.

"הסדרה בודקת את המשמעות של חדירה לפרטיות בארבעה מישורים: הכלכלי, היחסים, הרפואה והעבודה", מסבירה ויס בהתלהבות. "כשמחברים את אובדן הפרטיות לטכנולוגיה זה מפחיד. למשל, באחד הפרקים דיברנו עם בחורה שעשתה אורגיות ברשת כשפניה מוסתרות. היא מספרת שמישהו הצליח לקשר בין הפרצוף שלה לגוף שלה, והפיץ את הסרטון במקום העבודה שלה. היא טוענת שפיטרו אותה בגלל זה ושהסרטון הגיע גם למשפחתה. אז לכאורה לא מגיעה לה פרטיות, כי היא חשפה את עצמה ברשת, אבל היא גם קבעה את הגבול ומישהו הפר אותו.

"במקרה של סודיות רפואית אין לך בכלל שליטה על הנושא. תוך עשר שנים יהיה פה כרטיס מגנטי שיכיל את כל הפרטים על מצבנו הבריאותי מרגע שנולדנו. מעביד יוכל לקבל כל אינפורמציה על העובד, חברות הביטוח יוכלו להחליט אם משתלם להן לבטח אותך. החברה תעדיף אנשים בריאים. הגנים שלנו אינם בשליטתנו, הם מוכתבים מראש. הנחת המוצא בחברה שלנו היא שהמעמדות נקבעים על סמך היכולת, דברים שניתן לשלוט בהם, כאן אין לך שליטה".

למה לא? האדם יכול להחליט שלא לחשוף את הפרטים שלו באמצעים הטכנולוגיים

"אנחנו לא רוצים לעצור את המהפכה הטכנולוגית. זה כמו לוותר על המהפכה התעשייתית כי לצד המפעלים הופיע גם זיהום האוויר. אז גם כאן, זה לא לוותר על הטלפון או על השימוש בכרטיס, אלא לדאוג לחקיקה ברורה ולמודעות חברתית. במישור האישי צריך לשאול איזה ערך אנחנו נותנים לפרטיות וכמה היא חשובה לנו. פעם זו לא היתה בעיה למצוא את הפינה הפרטית שלך, היום אין את זה. פרטיות הפכה למותרות ומי שמתעקש עליה נחשב למישהו שיש לו מה להסתיר, הוא חשוד. זה צריך להיות הפוך – אנחנו צריכים לשמור על הזכות הזו. חברה תקינה לא יכולה להתקיים בלי פרטיות. בשמירה על הפרטיות שלך יש גם משהו שנועד לשמור על שפיותך".

מתקפת הנגד

ארקדי גאידמק

הגישה הלוחמנית שויס מציגה בהחלט פועלת לטובתה בכל הנוגע לסדרות התחקירים שהיא מעלה, אבל במצבים מקצועיים אחרים היא דווקא מהווה עבורה מכשלה. לפני כשלושה חודשים ראיינה ויס יחד עם העיתונאי מתי גולן את ארקדי גאידמק בתוכנית "פגוש את העיתונות". ויס תקפה בזעם את האוליגרך ולעגה לניסיונותיו לעשות לעצמו קמפיין בחירות על חשבון הבמה שניתנה לו בשידור. גאידמק לא נשאר חייב ויצא במתקפת נגד כלפי העוינות של מראייניו, עד שהם עצמם איבדו שליטה על הריאיון. בברנז'ה התקשורתית היו מי שאמרו כי תוקפנותה היתה לה לרועץ והיא איבדה את המרואיין.    

"הוא אדם מאוד מתוחכם, אבל אנחנו מייחסים לו יותר כוח ממה שיש לו בציבור", מסכמת ויס את המפגש הצורם. "הציבור כאן לא מטומטם. אני מאמינה שאם הוא יעמיד את עצמו לבחירה, הוא צפוי להתאכזב. אני חושבת שבסופו של דבר הציבור יודע שיש סוגיות בוערות וצריך להכריע לגופם של דברים, ולא להצביע רק למי שמשחרר את הכסף. גיאדמק בעיקר מציב לחברה הישראלית מראה, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך זה ייתכן שאדם שמגיע משום דבר, הופך לבנאדם הכי מפורסם והכי מושמע והכי מוכר בישראל. מה זה אומר על החברה הישראלית, שאפשר לעשות את זה בזכות זה שאתה פותח את הארנק? והוא גם לא מדבר עברית".

זה אומר שאנחנו חיים בשיטה קפיטליסטית שמקדשת את הכסף, והיא תולדה של התפיסה המערבית שאת חיה לפיה ועוד רבים אחרים בפוליטיקה הישראלית.

"תראי, בינתיים השיטה הקפיטליסטית הוכיחה את עצמה כשיטה הכי פחות גרועה מכל האחרות. מה שכן, צריך להכניס לה יותר את האלמנט הסוציאל-דמוקרטי. כלומר, ההתחשבות בחלש והבנה שזה כוחה של החברה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, זה לא נראה לי מתאים".

טוב. אז בואי נדבר על ההעדפה של נראות על פני מהות.

"בדיוק שאלתי את עצמי למה בעידן של שוויון הזדמנויות נשים עדיין צריכות מן גטו כזה כמו עיתוני נשים? אז לדעתי, שם המשחק הוא נראות בתקשורת וככל שנשפיע יותר, זה יחלחל יותר לעיתונות הרגילה".

התכוונתי לנראות חיצונית. בעבר ציינת שהיית עושה המון דיאטות וכושר כדי לשמור על הגזרה.

"כן, אבל אחרי הסדרה שעשיתי על תעשיית היופי קרה לי משהו אחר. הסדרה הזאת נתנה לי כוח, ופתאום הסתכלתי מהצד על כל המרוץ הזה אחר הגזרה וזה שחרר ממני עול של שנים. אחרי ההיריון האחרון לא עשיתי דיאטה וחזרתי פחות או יותר למשקל שלי, ומי שחי איתי אומר לי שאני הרבה יותר נחמדה. זה לא שאין לי רגעים שאני חושבת על זה, אבל לפני כן הייתי במשטר מטורף של דיאטה. כושר אני כן עושה, כי זה בריא. חלק מהשחרור הזה קשור גם לבגרות שבאה עם הגיל. לא יעזור כלום, בשלב מסוים את מבינה שגם אם נורא תתאמצי, את כבר לא צעירה ורעננה כמו מקודם. אני חושבת שאחת ההבנות שלי היא שאם את מרגישה שאת נראית טוב מבפנים, זה הרבה יותר משמעותי מאשר אם את כל הזמן עבד של המראה. החיים בצד הזה של המתרס יותר שפויים". 

תמיד אישה

למרות העובדה שהיא מגנה בחירוף נפש על פרטיותה, ויס לא מתנגדת לענות על שאלה כמו: איך את מצליחה לשמור על זוגיות, קריירה ואימהות במקביל? פשוט כי התשובה עליה נתפסת בעיניה כחלק ממלחמתה הצודקת בכוחות הרשע. 

"על זה אני מוכנה לענות, כי זו שליחות", היא מסבירה. "זה מאוד קשה וזה הרבה בזכות האנשים שעוזרים לי, ויש לי מטפלת מצוינת. אבל אני חושבת שזאת בדיוק הבעיה של החברה שלוחצת על ילודה ומקדשת אותה כערך, ומצד שני סביבת העבודה לא מאפשרת לנשים למלא את המחויבות ההורית שלהן. זה שיום הלימודים נגמר ברבע לאחת ואם אין לך כסף להחזיק מטפלת את בבעיה, זו התנגשות שהחברה הישראלית לא נותנת לה את הפתרונות. מי שרוצה ליהנות ממחויבות הורית לצד מחויבות לעבודה צריך אמצעים כלכליים. סביבת העבודה צריכה להתאים את עצמה למחויבות הורית, ולהניח שעובד שיש לו משפחה הוא יותר יעיל ונאמן ולא עובד בעייתי. אני לא מאמינה במושג זמן איכות. ילדים צריכים את ההורים שלהם לידם. אז לי יש את היכולת לקחת עזרה, אבל יש נשים שלא יכולות והמדינה צריכה לקחת אחריות בנושא.

"יש חקיקה מצוינת שלא נאכפת, כמו יום לימודים ארוך, סבסוד בגני ילדים. להכניס היום ילד לגן זה אלפי שקלים. המצב הזה לא יכול להימשך. הבעיה היא שהמאבק הזה נתפס כמאבק נשי ולצערי, למאבקים נשיים יש פחות כוח. מה שמדהים הוא שספר החוקים שקשור לשוויון נשים הוא מהמתקדמים בעולם. הבעיה היא שתחום העבודה הוא כזה שלא מאפשר את אכיפת חוקי השוויון".

אז למה אי אפשר לאכוף את החוקים בעבודה?

"אם מישהי נניח מופלית לרעה ומחליטה שהיא תובעת, יהיה לה קשה מאוד ללכת לבית המשפט ולתבוע, כי היא צריכה את ההמלצות של המעביד לפעם הבאה שתצטרך למצוא עבודה. אם נתמקד באפיק המשפטי, יגידו לנו שזה עלה תאנה ושצריך שינוי חברתי. בינתיים, אנחנו קורסות בסוף היום מן המטלות. בחברה המערבית אתה נמדד לפי יכולת ההכנסה שלך. זה אולי לא נעים, אבל זה נכון, ואם החברה מובילה אותך לבחירה החד ערכית של לשבת בבית או לוותר על ההורות, זה לא הוגן".

פעם אמרת שאת מתנגדת למילה פמיניזם, אני מבינה שהיום כבר לא.

"לא יודעת מה אמרתי פעם. היום אני מאוד עסוקה בנושאים האלה. זה מאוד מעניין אותי ומטריד אותי".

את מציגה את עצמך כפמיניסטית?

"כן, אבל בעיניי זו הגדרה לא רלוונטית. כי זה לא מעניין. יש כל כך הרבה סוגים של פמיניזם. אני מגדירה את עצמי כאישה שמרגישה, כמובן, שונה לחלוטין מגברים ומגיע לה את כל שוויון ההזדמנויות. הפמיניזם שמעניין אותי הוא זה שמתמקד בשוק העבודה ובשילוב המחויבות בין הורות לעבודה. אני חושבת שפמיניזם אמיתי זה הזכות לבחור, וכמו שהמצב נראה עכשיו – זה בלתי אפשרי לבחור באמת".

 

יש נשים שבוחרות באמת לשבת בבית.

"אני מכבדת את זכותן, אבל לא נוח לי עם האלמנט המטיף שאומר שרק אם את אימא טוטאלית את אמא טובה, כי יש בזה אלמנט מתפנק. כמה נשים באמת יכולות להרשות לעצמן לא לעבוד ולסמוך על הבעל? ברמה האישית, אני מתעניינת יותר באיך בכל זאת משלבים בין המחויבויות שלי. זה מורכב מאוד וזה סיפור מלא בפשרות. החיים שלי הם המון התפשרויות, ואני לא עושה את זה בשביל מישהו אחר אלא כי אני חושבת שזו הדרך".

השליח עם הירקות מגיע אל דלת הבית. ויס מודה לו ולא שוכחת לתת טיפ. היא עומדת מול ארגז הירקות ותוהה מה לעשות איתו. עכשיו היא בפגרה ויש לה זמן לבשל. "אני בעיקר אופה ואני טובה בקינוחים", היא אומרת. "אני גם מאוד אוהבת לארח. אתמול חגגנו כאן יומולדת לגל, באו הרבה אנשים, אני אוהבת את זה".