גיבורים בעל כורחם

 (פורסם בעיתון "זמן מקומי", מעריב)

היסטוריה היא תמיד סיפור של הקבוצה השליטה בעם שמפעילה את עקרון הסלקציה בחומרי הסיפר לפי נקודת התצפית שלה. במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה המתקיים בחול המועד סוכות מוקרן הסרט "החלוצים" בבימויה של סיגלית בנאי המתאר את ההיסטוריה של עיירות הפיתוח כחלק מהמפעל החלוצי בארץ. הסרט מספר את הנרטיב החדש של המזרחי, זה שמגיע לא ממקום של קיפוח אלא ממקום של עוצמה. במרכז הסרט נבחנת השאלה מהי ההגדרה לחלוציות? האם זה להיות ראשון על האדמה או האם זה לעסוק בעבודת האדמה?

הסרט "החלוצים" עוקב אחר סיפוריהם של המתיישבים הראשונים במעברת שדרות, ערב פסח 1951, ועד היום בשעה שקולות "השחר האדום" לצד נפילות הקסאמים ממלאים את האוויר. בין לבין שזורים סרטי התעמולה (בשפה הגרמנית!) שהיו חלק ממערך ההסברה העולמי לפעילות החלוצים בארץ ובהם תוכלו לראות את העובדת הסוציאלית שמלמדת את התימנייה לנקות את הסירים כמו שצריך, או את המדריכות שמלמדות את נשות המעברות להכין כדורי גבינה לפי המתכונים של ויצ"ו. עוד נלמד על היחס המשפיל של הקיבוצים מסביב לשדרות שהעסיקו את הפועלים מעיירת הפיתוח, אבל לא תרמו דבר לכור ההיתוך בסרבם לקיים עמם קשרים חברתיים בטענה לפערים תרבותיים.

למה חשוב להציג סרט כזה היום? הרי כבר עברנו את שנות החמישים וגם אם לא למדנו את הלקחים (ראו קליטתם של האתיופים בארץ) בשביל מה לחדד ולהזכיר לדור השלישי את העבר הכאוב? כולנו מדינה של מהגרים, לכל אחד יש את כאב הגלות שלו, וגם כאן כמובן יהודי אירופה מנצחים שכן סיפור הכאב של גלותם הוא הגדול מכולם. העניין הוא, שאם עוזבים לרגע את התחרות "למי כואב יותר?" ומנסים להבין כיצד התגלגל הכאב הזה אל הדורות הבאים, מגלים אנשים שבורים ורעבים שהעבירו את תחושת העליבות הזאת הלאה. הדור השני והשלישי של תושבי המעברות גדל עם תחושת עליבות שהופנמה היטב תחת הרצון להשתלב בחברה בכל מחיר. "החלוצים" הוא אבן דרך לשינוי התודעה הזו.

"אנחנו פה חוטפים בשביל כולם"

"סיפורה של שדרות הוא הסיפור של עיירות הפיתוח בארץ" אומר יוצר הסרט ארלה כהן, 49, תושב שדרות שעלה לארץ ממרוקו בגיל שבע, הדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, שימש בתפקידים שונים במערכת החינוך הבלתי פורמאלית ואף החזיק בתיק החינוך ביישוב. "עיירות הפיתוח לאורך הגבול הן חלוציות לא פחות מהקיבוצים שהקיפו אותם. הנרטיב של קבוצה אחת שבנתה את המדינה ואילו המזרחים הצטרפו אליה כפועלים הוא סיפור של יצירת תדמית." לכהן חשוב לשנות את התדמית הזאת שיצרה דימוי נמוך לתושבי עיירות הפיתוח והושרשה לדורות הבאים שהרגישו כי הם חיים כאורחים במדינה לא שלהם, שכן זכות הראשונים עליה תישאר תמיד של התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה. היהודים מאירופה הגיעו חסרי כל לקיבוץ כדי להפריח את השממה, ואילו היהודים ממרוקו הגיעו חסרי כל אל המעברה ועבדו בשדות הקיבוצים. אז מי הם באמת החלוצים? ומדוע נוצרה טרמינולוגיה שונה לשתי הקבוצות האלה: חלוצים ופועלים.

"הסרט הזה בא להציג אמירה חדשה," מדגיש כהן. "בדרך כלל, כל הסרטים שנעשו על עיירות הפיתוח, כמו רוח קדים למשל, התמקדו ב 'אכלו לי, שתו לי', כלומר, הדגישו את העוול שנעשה. החלוצים בא לשנות את הנרטיב הזה ולשאול – מדוע התנועה הקיבוצית נחשבה למרכז החלוציות ויתר האנשים הוגדרו כמשהו שולי במפעל החלוצי? הרי הנגב כולו מורכב מיהודים שהגיעו מארצות האסלאם ובלעדיהם לא היה נגב וגם לא גליל. בעצם, אבות אבותיי יישבו את הנגב, ייבשו את השממה ומימשו את הערכים של התנועה הציונית אחד לאחד, אז למה הם לא קיבלו את ההכרה ככאלה? למה הם נחשבים לשוליים החברתיים והתרבותיים? הסרט מציג את הנרטיב לפיו לא רק שהם לא השוליים, הם החלוצים בה' הידיעה. אני מעניק להם את ההכרה שהחברה הישראלית לא נתנה להם בהיסטוריה של המדינה, אני יוצר נרטיב היסטורי חדש, לפיו בפועל התושבים האלה התיישבו על גבעה חשופה, בנו צריפים ואחר כך עברו ליישובי קבע צפופים, חיו עשר שנים ראשונות ללא מים וחשמל עם אחוזי אבטלה גבוהים, ובסוף הצליחו להקים עיר שנמצאת היום על קו הגבול וגם סופגת מטחי טילים, כמה סימבולי, כחלק מהתרומה שלה לציונות.

"אז מי יכול לומר שהם לא חלוצים? אבותיי התיישבו במדבר, הקימו עיר משום דבר, ואני בא להגיד להם תודה על כך, תודה שהם לא קיבלו ולא מקבלים עד היום מהחברה הישראלית, בעוד שהקיבוצים מסביב היו הסמל החלוציות, המודל שאליו היה צריך לשאוף. החלוצים שנכנסו להיסטוריה הישראלית הם קבוצה של 300-400 איש שיישבו את הקיבוצים ובמצפים בנגב. אני מדבר על מאות אלפים שיישבו  את שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם ודימונה ובזכותם נקבע קו הגבול בנגב."

זה קצת קשה לשכנע לגאוות המקום בשעה שאנשים שמים שלטי מכירה על הבתים ורוצים לברוח בגלל הקסמים.

"גם הבית שלי נפגע בקאסם ואני חושב שדווקא עכשיו מתעצם הצורך לבוא ולהגיד אנחנו היום הגבול, אנחנו שק החבטות, אנחנו פה חוטפים בשביל כולם. זה רק מחזק את העמדה של אנחנו החלוצים. שדרות היא סיפור של גיבורים בעל כורחם."

ארלה כהן

זו בדיוק הטענה לכך שהחלוציות נקשרה ליהודי אירופה שהגיעו לכאן מתוך אידיאלים, בניגוד כמובן ליהדות השואה שהגיעה בעל כורחה.

"אני לא מתחרה עם אף אחד. אני טוען שכל יהודי שבא להתיישב בארץ יש לו את החלק שלו, אלא שהתנועה הקיבוצית שהייתה המרכז, הוצגה כתורמים היחידים. הם תרמו את החלק שלהם והוא בהחלט חשוב ומרכזי, אבל גם אנחנו תרמנו חלק לא פחות חשוב וגם אנחנו על קו הגבול. איך קובעים מיהו חלוץ ומיהו לא? יש את התיאוריה והאידיאלים ויש את מימושם על ידי האדם שמתיישב בשממה ועובר תהפוכות עד שהוא מצליח לעמוד עלה הרגליים. הטענה שיהודי המזרח הגיעו לכאן בעל כורחם נשמעה מפיהם של אלה שרצו לנכס אליהם את נרטיב החלוצי ולהצביע על המזרחים כפועלים ולא כחלוצים. הם גם לא אומרים גיבורים בעל כורחם. חלוץ הוא מי שבא באופן מעשי למדבר, הקים בית לתפארת והמדינה הפקירה אותו בשלבים מסוימים."

גם את החלוץ בקיבוץ המדינה הפקירה לפרקים?

"לא זה לא ההבדל אלא האווירה החלוצית. המדינה העניקה לתנועה הקיבוצית יותר מכל אחד אחר כי הם היו הסמל. החלוצים היו הדגל של התנועה הקיבוצית ולכן הם זכו למשאבים והוקרה וכבוד. בשנות השמונים הם התמוטטו כלכלית, מחקו להם מיליונים והיום מאפשרים להם להקים תחנות דלק על הקרקעות שהם בעצם של המדינה ומיועדות במקור לחקלאות. כך שאני מסכים שאין פה צדק חלוקתי, אבל אני חושב שהסיפור המזרחי הוא מורכב יותר מלצעוק אפליה וקיפוח. יש כאן נסיבות כלכליות וחברתיות שהובילו לחלוקה הזו, חלק מזה זה התדמית החלוצית."

"עד גיל 17 לא פגשתי קיבוצניק"

בימים האלה הגיש כהן את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון שעוסקת בהיסטוריה של עיירות הפיתוח. "החלוצים" הוא למעשה עבודת הדוקטורט שלו בגרסה הקולנועית.

"אני לא אומר שהכול נחמד ואידיליה," הוא מסביר, "אבל התזה הזאת שעדות המזרח הגיעו לכאן כדי להיות ממוקמים כשואבי המים בהיררכיה הכלכלית היא פשטנית מדי. מסביב לשדרות ישנם עשרה קיבוצים. עד אמצע שנות השישים 65 אחוזים מתושבי העיר עבדו במפעלים של הקיבוצים השייכים למועצה האזורית שער הנגב. במקור, שדרות, נתיבות ואופקים היו צריכות להיות הערים החזקות שנותנות שירותים לסביבה הכפרית שלהם. לפי תוכניתו של אריאל שרון משנת 1951 בית הספר התיכון החזק, המרפאות הגדולות ובית התרבות המרכזי היה צריך להיות כאן. ב 1954 אגף התכנון הבין שהאוכלוסייה שהגיעה למעברות לא יכולה להיות חזקה כי הם בעצמם היו שבורים מהירידה הדרסטית ברמת החיים שלהם במעבר לארץ. אז נכון, שפכו אותם בלילה מהמשאיות והם עברו קשיים רבים, אבל זהו בדיוק המסר שעליו נבנה נרטיב החלוצים. זו צעקה אדירה ומסר משמעותי לדורות הבאים, כי זה מסר של גאווה: נכון, היה קשה, אבל הם היו החלוצים".

המסר הזה היה יכול לחסוך לדור שלם את הדימוי העצמי הנמוך כמי שלא נטלו חלק במפעל הציוני.

"נכון, המסר הזה היה צריך להיות עוד בשנות השישים, אבל אני לא יכול לחזור אחורה. אני יכול להשפיע על המציאות עכשיו, לעשות סרט, לכתוב ספר, לדבר את המסר שהוא חלק מהמאבק על התודעה בחברה הישראלית, כי החברה הישראלית לא חשבה על זה, הקבוצה השליטה לא חשבה שתושבי עיירות הפיתוח ראויים לתיעוד כי הם לא היו החלוצים. זה חשוב שאנחנו נגיד את זה, כי אחרים לא יגידו. חשוב שאני כבן שדרות אגיד את זה, שבני עיירות הפיתוח יגידו את זה. לא לבוא ממקום של בכי אלא של עוצמה, אנחנו קלטנו ויישבנו את הנגב, תרמנו תרומה מכרעת יותר מכל אחד אחר וראוי לתת לנו ציון לשבח במקום לתת תדמית שלילית ולהזניח. החזקים עזבו אותנו והחלשים נשארו והמדינה אילצה אותנו להמשיך לקלוט עולים חדשים עם אותם משאבים.

"המדינה מחלישה אותנו שנה אחרי שנה ועדיין אנחנו החלוצים קולטי העלייה שיישבו את הנגב. מגיע לנו עיטור כפול. אילו קברניטי המדינה היו מתייחסים לתושבי המעברות לא כאל מסכנים אלא כאל חלוצים שעיני ישראל נשואות אליהם ויש להם משימה לאומית, זה היה נראה אחרת כי זה היה יוצר דימוי חזק, אבל המסר של בן גוריון, לפיו העולים היהודים מארצות ערב נחוצים לנו כדי ליישב את הנגב, לא עבר ככה. הקברניטים עשו היררכיה עדתית לפי נחותים יותר ונחותים פחות.

"אני למשל, הגעתי מהכפר במרוקו לכפר בשדרות. כולם מסביבי דיברו ערבית וחיו בתרבות מרוקאית ולמעשה הסביבה בה גדלתי לא השתנתה. רק בגיל 17 נפגשתי לראשונה עם קיבוצניקים מברור חיל שגרים שבעה קילומטרים מפה. למה זה? איפה כור ההיתוך שבגללו הושבת אנשים בנגב? אבל לא רק שאין כור היתוך, גם הושבת אותם בנגב וגם דרגת ליצור תדמית שלילית שהובילה לדימוי עצמי נמוך ולא להעריך את התרומה שלהם? במקום זה יצרת תדמית של בולעי כספים. זה בפירוש לא נכון. מערכת החינוך האזורית של הקיבוצים תמיד קיבלה פי שתיים יותר מילד בשדרות. ועוד הייתה להם מערכת נפרדת של חינוך התיישבותי, כמו לחרדים. אבל עליהם אף אחד לא אמר בולעי תקציבים ולא יצר תדמיות שליליות."

הנתונים המלאכותיים ומעגל הקסמים

22 אלף תושבים גרים בשדרות. זה שש שנים שהקאסמים פוגעים בעיר ובעיקר בכלכלה. מקומות עבודה לא נפתחים והצמיחה היחידה היא בתחום עבודות משק הבית שהשכר נמוך בצדם. הצמיחה הכלכלית בארץ לא נוגעת לשדרות אלא מדלגת מעליה. בעיר שמונה חברות כוח אדם שמעסיקות עובדים, בעיקר נשים, בשכר מינימום ואף פחות מזה. לפי הנתונים הרשמיים אחוז האבטלה בשדרות עומד על 3.6. כהן מחייך בגיחוך ואומר שהוא מוכן לקנות גם 9.6.

"אלה נתונים מלאכותיים, כאילו כולם עובדים. בפועל, רבע מכוח העבודה לא נמצא בשוק העבודה וחי מאבטחת הכנסה וקצבאות. זה כולל עולים חדשים ובני חמישים ומעלה. יש פה אנשים שעובדים בעבודות קשות כמו שטיפת בתים וטיפול סעודי ומרוויחים 2000 שקל בחודש ואפילו פחות. בשש השנים האחרונות, בגלל הקאסמים, יש תהליך כלכלי הרסני שמגדיל את הפערים בין המעמדות. תוכנית ויסקונסין לא הקימה מפעל אחד ובטח לא כזה שנותן הכנסה ראויה. ההישג היחיד שאני יכול לזקוף לתוכנית הזאת, זה שאלה שעבדו בשחור, עובדים עכשיו עם תלוש. הרוב אין להם עבודה. הכלכלה החופשית אולי טובה לעיר, אבל לא להורים שלי שהקצבאות שלהם הוקטנו והם לא יכולים לעבוד. ויש הרבה כאלה בשדרות."

"בשדרות לא ייצרו מקומות עבודה למשכילים ואקדמאיים. אין פה שום מפעל כמו אינטל בקריית גת. אז הביאו את אמדוקס ועובדים שם 15-20 עובדי ניקיון. אני לא מזלזל, כי זה מקום עבודה, אבל זה לא מקדם אותנו לשום מקום. יש כאן מעגל קסמים של מערכת חינוך שמייצרת הישגים בינוניים ותעסוקה שלא מאפשרת להתרומם מהם; בוגר תיכון בשדרות מחזיק תעודת בגרות מלאה שמגבילה אותו להתקבל למוסד להשכלה גבוהה, כי הציונים ומספר היחידות שעשה לא מספיקים. המעטים שכן מצליחים להוציא בגרות טובה במדעי המחשב או ביוטכנולוגיה, לא ימצאו פה תעסוקה. לכן, המצב מוביל לכך שהטובים חייבים לעזוב והבינוניים והחלשים נשארים מחוסר ברירה."

קובי אוז ומירי בוהדנה לא עושים שירות יחצני לעיר?

"כן, אבל זה מטעה. נכון שאנחנו עיר המוזיקה ויש לנו יותר מכל עיר אחרת ייצוא של מוזיקאים. זו עובדה. התחום הזה התפתח והם מאזנים קצת את התמונה. כולנו גאים בקובי אוז, כנסיית השכל וחיים אוליאל, אבל זה לא פותר את הבעיה ביישוב. יש את התדמית הזו של ההצלחה שלהם ויש את זו השלילית שדבקה בנו. והפתרון לדעתי הוא מנהיגות אחרת ביישוב. בעיקר היום."

אלה שהצליחו ועזבו את העיר צריכים לחזור כדי לשפר את הדימוי?

"לא, הם לא היו צריכים להישאר כאן, זה ברור. הייתי שמח אם הם היו חוזרים לגור בשדרות, אבל השוק שלהם נמצא בתל אביב והם צריכים להיות ליד השוק. חיים אוליאל (שמופיע בסרט, א.פ) שנמצא כאן מתוך אידיאלים משלם מחיר אישי. הוא מפסיד מזה."