הרהורים על ליל ערבה לסמיר נקאש

אתמול ישבנו בסוכה היפהפייה של סיגלית ומיכה וקראנו את ליל הערבה של סמיר נקאש. זה לא היה אלי עמיר וסמי מיכאל עם מסגרת סיפור רהוטה ומסודרת, זה היה משהו אחר. לרגע אחד הרגשנו כולם את סוכתו של נקאש, סוכת אבלים בוכייה היורקת בזעם את שבר ההגירה של מי שעזבו את ארמונותיהם בבגדד אל האוהלים בחולות ראשון לציון. נקאש שהקפיד לכתוב בערבית ובדרך סיפר המיוחדת לו, זו הבנויה בעיקרה על קשרים אסוציאטיביים, נזכר בסוכת ילדותו בעיראק על שלל האנשים שהיו מגיעים לבקר בה ובבני משפחתו שכבר אינם בחיים, זאת על רקע ההווה בארץ חמדת האבות שכולו שיממון ומוות. זהו אינו סיפור נוסטלגיה אל העבר בעיראק מתוך רצון לבנות כאן משהו חדש הנשען על זיכרונות העבר כפי שכתבו סופרים מזרחים עיראקים אחרים, כגון מיכאל ועמיר, אלה שנכנסו אל הקאנון הישראלי. דמות המזרחי של נקאש חיה כאדם מת בתוכנו, כמי שמסרב להרים את הראש אל עבר עתיד חדש. עבורו העבר והעתיד מתים והוא מהלך כאן בין החיים כבמעגל חוזר שאינו מתקדם לשומקום.

שלוש הערות לקריאה את נקאש:

          עקרון ההזדהות: הזדהות היא אחד האלמנטים החשובים באקט התקשורת הספרותי. אם אני לא מזדהה עם הנושא המרכזי או עם אחת הדמויות, אין לי נקודת אחיזה בסיפור, או במילים אחרות, הוא לא מעניין אותי ואני עוברת לקרוא סיפור אחר. מחבר הרוצה ליצור הזדהות של הקורא עם הסיפור עושה זאת דרך תבנית המספר שחולק איתנו נורמות משותפות או דרך אחת הדמויות הססגוניות האוחזת את עינינו ויוצרת סקרנות בלבנו לגלות מה יעלה בגורלה בסוף הסיפור. המספר של נקאש לא מנסה לעשות אף אחד מן הדברים האלה. בגוף ראשון הוא מעלה באוב את זיכרונות הילדות המעורפלת אל מול שתיקת המוות של קיומו הנוכחי. מי שמזדהה עם התוכחה הקיומית שלו הוא מי שחווה את המשבר הקשה שממנו לא קם עוד. פחות מזה, אפשר רק להביט מהצד ולעשות פרצוף כאילו אנחנו מבינים את הכאב, מעין הבעת פנים של משתתף בצערך בתוספת המילים תנוחם משמים. אולי עבור חבריי המזרחים שהוריהם יוצאי עיראק לא קמו מן השבעה על כאב ההגירה הצרוב בגופם, סיפורו של נקאש מעורר הזדהות גדולה המזכירה להם את הילדות בצל השתיקה הזועמת, אבל לי באופן אישי היה קשה להתחבר אל קינה שכל תכליתה ליצור אנטגוניזם כלפי ההווה ולבטל את העתיד בארץ החדשה. קינתו של נקאש לא מובילה לצמיחה חדשה ואופטימית אלא למרי עקר נגד עולם שאבד. היכן שהמוות קיים, ישנם גם חיים חדשים, במקרה של נקאש אין חיים לאחר המוות.

          כתיבה אסוציאטיבית: דרך הסיפר של נקאש נשענת על קשרים אסוציאטיביים בשעה שהוא נזכר בדמויות ואירועים. זה לא משום שהוא מתעקש לפרק את המבנה המסודר של התחלה, אמצע וסוף אלא משום שהוא מלכתחילה לא מתכתב עם שום מבנה של אף אחד. זהו סיפור זיכרונותיו והוא לא מתכוון לסדר אותם בשביל אף אחד. עם זאת, אין כאן זרם תודעה משולל רסן שהופך את הטקסט לפרגמנטרי ובלתי קריא בעליל, דרך הסיפר מזכירה קצת את סיפורי העם והאגדה שבהם המספר מגולל לאחור את הסיפור ברצף הזמן ובמקביל הקישורים בין האפיזודות נעשים בדרך אסוציאטיבית מרחבית. במובן הזה, זמן ומרחב נשזרים בסיפור כמרבד הנרקם לעינינו, או כערבסקה עשויה היטב.  

          פנייה לנמען: אחד החברים העיר כי בסיפורו של נקאש הוא אינו מבין מיהו הנמען של המספר? לעתים נראה כי הוא פונה למספר אנשים, לעתים לאדם אחד ולעתים הוא מדבר לעצמו. על התשובה לכך אפשר ללמוד מהאכספוזיציה הפונה אל הקהל ברבים. תחילה נראה כי המספר מהתל בקורא, שכן הוא פותח בדברים ומכין את הקורא לקראת הסיפור, "ובכן, הבה וננער את עצמנו מתוך דממה זו." ולאחר פסקה, "אולי עדיף יותר, רעיי, שנדבר בקול." הוא מתחיל ואז עוצר שוב, "עוד לא סיפרתי לכם…" לאט לאט הוא שואב מהזיכרון עוד ועוד פרטים אודות האווירה והסוכה בבגדד, ואז שוב חוזר לתחילת הפעולה: "יום הכיפורים חולף וסיפור סוכתנו מתחיל." אבל גם כאן הסיפור לא באמת מתחיל, אלא שוב אנחנו נמצאים בריטואל מעגלי של תיאורים מרחביים וניסיון להתחיל בסיפור הפעולה. אני אישית אוהבת סיפורים שמתחילים באמצע הפעולה ואין לי בעיה לקבל את פרטי האכספוזיציה בהמשך, מפוזרים ככה על פני הטקסט, אבל זו העדפה אישית ואני בהחלט יכולה להבין את הצורך לכתוב אכספוזיציה במטרה להכניס את הקורא לאווירת הסיפור ולספק לו את הרקע להתרחשות, אבל כאשר קוטעים את רצף האכספוזיציה עם משפטי פעולה שמסמנים את תחילת האקשן בסיפור, זה יכול לשגע את מי שהדרמה בוערת בו. ניסיתי לחשוב מה מנסה נקאש להשיג בזה שהוא מערים קשיים ומותח את סבלנותו של הקורא עד הקצה? האין הוא רוצה שהקורא יקרא את סיפורו? אם הוא רוצה להכניסו אל האווירה, מדוע הוא בוחר בסדר מסירה שעלול לייאש כבר על ההתחלה? האם זו עוד דרך להציג את הייאוש הפוקד אותו? יכול להיות. אולם לדעתי האכספוזיציה של נקאש היא יותר מהעברת חומרי רקע וכניסה לאווירה – היא מבחן הכניסה של הקורא אל הסיפור. לכן, התשובה לזהותו של הנמען אינה כמותית, אין זה משנה אם מדובר בנמען אחד או מספר נמענים או המספר במונולוג פנימי עם עצמו, למעשה כל התשובות פה נכונות. הנמען של נקאש הוא זה הנמדד בפרמטר האיכותי, נמען (או נמענים) שמצליח לחדור את מבחן הכניסה שבוחן את יכולת ההקשבה לסיפור שלו. כי את הסיפור שלו ישמע רק מי שבאמת מוכן להקשיב ומי שיש לו זמן וסבלנות לשבת ולנדוד אתו במסע אל העבר, אל חיים שמתו מזמן.   

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הרהורים על ליל ערבה לסמיר נקאש

  1. נפתלי יקר,
    אני שואלת את עצמי מדוע בחרת לכתוב את התגובה הזו כאן ולא להרים טלפון.
    חוצמזה, אם יש לך מה לומר במסגרת הדיון החשוב שהיית רוצה לפתוח בעקבות ההערות, אז בבקשה, הנה לך במה.

    אהבתי

  2. אדמית היקרה
    העורתיך מעניינות מאוד
    ואני שואל את עצמי מדוע לא הערת אותן בערב עצמו
    כי הן היו עשויות לפתוח דיון חשוב

    אהבתי

  3. פינגבק: המבוקש

  4. אח, אלמוג, מבריק כרגיל. רק המציאות הייתה יכולה להמציא סוף כה אירוני לחייו של נקאש שמת בפתח תקווה, אותו פתח לתקווה שהוא משאיר בסופו של ליל הערבה.

    הילי, הארת את עיניי, אכן, התסכול בצפייה הופך את חיינו בהווה למתים. אולי זו המתנה שאנחנו צריכים לקבל מנקאש, לא לשקע את עצמנו בצפייה בלתי ממומשת, אלא לפעול להגשמתה. בכל תחום בחיים.

    אהבתי

  5. ליל ערבה הלילה, ליל הושענא רבה, מי מאתנו
    יושב בסוכתו, מי יוצא לתקן תיקונים
    בבתי-כנסיות, מי בביתו. וכמו בספר "באב
    אלשמס" של אליאס ח'ורי, וכמו אצל שהרזד,
    הסיפור הוא היחיד שיכול להציל ממוות את
    הנידונים למוות, ומכיוון שכולנו
    נידונים למוות, הסיפור בעצם רק יכול להשהות
    את המוות, לקנות לנו עוד רגע, עוד לילה.
    ואנחנו שרוצים להיזכר גם אחרי מותנו צריכים
    לקום הלילה ולהזכיר את מתינו, כדי שאחר-כך
    יהיה מן החיים מי שיזכיר אותנו במותנו.
    אולי יש תקוות חיים כאן, רחוק מבגדאד, לא
    רחוק מאוד, אבל רחוק, למרות ייאושו הגדול של
    נקאש, אבל אין תקוות חיים בלי המתים של
    בגדאד, בלי שניזכר בהם, בלי שנשמור על הרצף
    ששומר אותם ואותנו יחד.
    וסמיר נקאש מאפשר לנו את הרצף הזה, את המתים
    כאן ושם, ובעקבות זה, את החיים שם וכאן.
    ובעקבות הסיפור:
    נקאש לטעמי הוא מצד אחד באמת סופר זרם תודעה,
    שזה אומר שהוא מאוד מודע לעצמו, היפר-מודע
    לעצמו, עד כדי כך שלפעמים זה מייתר את העלילה,
    ומצד שני הוא רומנטיקן, הוא שב אל תור הזהב
    של הילדות, של בגדאד, של התמימות, של הדת,
    של החיים, של החיים, ודוחה את הבגרות,
    את ישראל, את החומרנות והצביעות, את הפרידה
    מהקהילה, את המוות.
    הוא מזכיר לי את המקום של הקהילה, כלומר את
    חוסר האפשרות ללא קהילה, המשול למוות בחיים,
    לעומת הקהילה המאפשרת גם חיים במוות.
    אבל מצד שני לטעמי יש אצלו גם משהו מאוד אכזרי
    כי הוא מתבונן במי שהגיע לארץ וקיבל את החיים
    כאן כאילו הוא מת, בלי שהוא מוכן בכלל להקשיב,
    הוא יוצר דמויות של זומבים בארץ.
    בתור נקודת שבר אני מזדהה עם זה מאוד, באופן
    אישי, גם אני חלק מהקרע שלי היה בתחושה של
    וואקום בחיות כאן בארץ. מצד שני בתור תחושה
    מתמשכת זה כל כך אכזרי, איך שהוא מתבונן
    בדמותו של דוד חזקל עזרא, ולא מסוגל לשמוע,
    והוא כותב כאילו חזקל לא מזהה אותו, אבל לדעתי
    במובן העמוק הוא לא מזהה יותר את חזקל.
    הוא לא מוכן להשלים עם מי שהשלים.
    רק בארבע השורות האחרונות, אולי שש, הוא
    מציע אופטימיות, הדלקת נר, כריתת ברית
    (כלומר יצירה מחדש של קהילה), חתירה נגד
    הזרם העכור, בעזרת הזיכרון, סיפור הסיפור,
    סיפור סיפור הסיפור, הרצון לספר, לאהוב,
    לא להיכנע לשנאה, למפלצת.
    בסוף הזה אולי לרגע הוא כן יהיה מוכן להקשיב
    מחדש לחזקל, לדוד חזקל, לשמוע ממנו בכל זאת
    כמה מילים שנאמרו כאן.

    אהבתי

  6. האחרונה מתחברת לי לציפיה שהוא בונה לאיזושהי עלילה בהווה של הסיפור
    משהו שקרה
    ונקשר לזכרונות
    והציפיה הזו לא מתממשת
    ההערה הראשונה שלך מבהירה לי
    שזו בדיוק הנקודה
    שבעצם התסכול של הציפיה
    הוא מבהיר שההווה הוא מת

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s