נשים חסרות מנוח

אני זוכרת את אחת השיחות שהיו לי עם אישה צעירה שהחליטה להקים מפעל משלה בכספים שהרוויחה מפעילות סטרט אפ מצליחה. שאלתי אותה האם היא פמיניסטית? ולהפתעתי, היא השיבה מיד בשלילה. העובדה כי היא אשת עסקים מצליחה לא הצליחה לשכנע אותה להצטרף לשיח הפמיניסטי והיא אף התנערה לחלוטין בתנועת ראש ברורה כי היא אינה שייכת לקבוצה הזו.

הפמיניזם המודרני הוא מושג רחב וכל אישה היום מגדירה לעצמה את גבולותיו במרחב האישי שלה. אם בעבר המושג הזה נקשר לתנועה לשחרור האישה והמאבק למען זכויות שוות, היום מקובל יותר לדבר על פלורליזם פמיניסטי, לפיו כל אחת בוחרת את תפישת הנשיות שלה וזאת בתנאי שהיא נענית לרצונה החופשי בלבד. עם זאת, נראה כי מרבית הנשים עדיין משמרות בראשן את התדמית הלוחמנית של "שורפות החזיות" שנטעו הרדיקליות בשנות השישים ושהגברים אימצו בחום עד היום.

זוהי למעשה נקודת המוצא של הספר "נשים חסרות מנוח" מאת רבקה נרדי. כולם יודעים שהמאבק לשוויון הגיע להישגים חשובים מאוד בקידום מעמדה של האישה, היא כותבת במבוא לספר, אבל לא באמת הצליח לקרב את רעיון השוויון ללבותיהם של מיליוני גברים ונשים. יותר מכך, ממשיכה נרדי, באורח פרדוכסלי הוא אף הרחיק אותם מהאמונה ביכולתו של השוויון לנצח.

בצעד אמיץ שלא מתבייש לגעת בנבכי נשמתה של האישה חושפת נרדי את השקפותיה לצד שיחות עם גברים ונשים במטרה להבין מה חושבות נשים על פמיניזם? נשים שהובילו את המאבק הפמיניסטי, אלה שמובילות אותו היום בשכונות ובאקדמיה וכן נשים צעירות שנולדו לעולם שמודע יותר לזכויותיהן. היא מתחקה אחר נקודת "המפץ הפמיניסטי" של כל אישה, אותו רגע בו האישה מבינה כי חייה המאושרים הם למעשה מסכה מדומה, כמו במטריקס, שבנויה מייצוגים של נשיות שהן הבניות חברתיות.

ארבעה שערים לספר: הפמיניזם כרעיון וכמציאות שבודק את ההבדלים בין התרגום האישי של המושג לבין התרגום הרעיוני של התנועה הפמיניסטית; המאבק לשחרור ששואל מה זה בעצם להיות אישה היום; נשים עכשיו שמתמקד בשאלת מיתוס היופי, מיניות וקריירה; והשער האחרון שמספק הצצה לתפישת הגברים את הפמיניזם ומהו הדיאלוג החדש שיש לקיים עמם.

ד"ר רבקה נרדי

נרדי יוצרת את הקשר בין המהפכה הפמיניסטית ובין הריאקציה החברתית בדמות תרבות הפורנו והפופ שמסייעת בעיצוב התדמית הנשית החדשה, זו המדכאת את הביטחון העצמי ביופייה הטבעי ובמיניותה של האישה. דבר שמתבטא בשעבוד של נשים למודל היופי הדקיק, הרעבה עצמית ואובססיביות השמירה על הנעורים תחת אזמל המנתחים. כמו כן, מדברת נרדי על התוצאה ההרסנית של שחרור מיניות האישה שיצר בלבול בין עוצמה נשית לבין מתירנות מינית אשר בעקבותיו נערות צעירות מרבות בניסיונות מיניים כחלק מ"השחרור". לבסוף ד"ר נחום טרוצקי כותב על ההדרה מ"מועדון הגבריות המיוחס" שבו אתה חייב להיות איש עסקים מצליח או בעל מקצוע נחשב כדי לזכות בכבוד. מרוץ שבו הרוב הגדול מפסיד ונשאר עם מצוקה אילמת ונעדרת מודל גברי אלטרנטיבי.

השיח הנשי המוצג בספר נכתב בגובה העיניים, בלי יותר מדי תיאוריות אקדמיות מתחום המגדר ותוך התייחסות לספרים חשובים על ציר הפמיניזם כמו "מיתוס היופי" של נעמי וולף ו"משגל" של אנדריאה דבורקין. מעבר לכך, ומכאן חשיבות הספר, הוא אינו מציג רק שכבה אחת של נשים המדברות על פמיניזם אלא יוצר את הקשר החשוב בין דיכוי האישה לבין דיכוי קבוצות אחרות בחברה הישראלית ומייחד פרק נפרד לפמיניזם המזרחי. הספר חופר בעמקי הנשמה של הזהות הנשית ומגיע לדקויות בדבר הפחדים שיש לנשים מהזיהוי עם פמיניזם שהם תוצאה של מוקשים חברתיים מובנים שבסיסן אובדן הנשיות בעיני הגבר. נרדי מפרקת את הדימויים הנשיים בכבוד למין הנשי ולא מתוך התלהמות הצועקת קיפוח אלא מתוך מקום של עוצמה והבנה מלאה של התהליכים הנפשיים של האישה ויצירת דיאלוג קודם כל עם עצמה. בכך, היא יוצרת גשר נכון ובטוח לכל מי שרוצה להתחבר לפמיניזם אבל פוחדת מהתדמית הלוחמנית ושונאת הגברים שתודבק לה.

האם קיימת בזיכרון הקולקטיבי של נשים חוויה של קבלה ואהבת עצמן כפי שהן? היא שואלת ואין לה תשובה ברורה. יכול להיות, היא אומרת, שבהיסטוריה הרחוקה היה עולם מטריארכאלי שבמרכזו אלוהות נשית, שופעת, מלאה בעוצמה ומיניות, אבל העולם הזה נכחד ובמקומו צמח העולם הפטריארכאלי שחיסל את הנרטיב הנשי הקדמוני ופתח בסיפור חדש שראשיתו בגירוש גן העדן. (עמוד 153) זה העולם שאנחנו מכירות ושאותו אנחנו מנסות לשנות עם פריצת העידן הפמיניסטי המודרני. העולם שנכחד אולי לא יחזור, אבל אל לנו לקבל את התחליף שייצרו עבורנו, אפשר וצריך למצוא דיאלוג כדי להגיע לאיזון בין המינים.