שיבוט אוניברסלי

כולם חושבים כאן שאני ערבייה. "אירן? בחריין? סאוט ארביאן?" מנסה מוכר הקטורת בשוק המצרי את מזלו. אני מחייכת במבוכה ולא יודעת מה לענות. האם כדאי לחשוף את זהותי היהודית-ישראלית? אולי רק לומר שאני מישראל, ולהשאיר לו לבד לנחש את השאר. אולי בכלל עדיף שאשקר ואומר שאני הודית, כך בוודאי אבטיח כי חיוכו לא יימחק מעל פניו ברגע שישמע כי אני יהודייה מישראל. מדוע עליי לענוד זהות שקרית? "אני יהודייה-ערבייה", אני מתקנת אותו. אולם הוא לא מתרשם כלל מהזהות החדשה שיצרתי לעצמי. האפשרות לשלב בין שני הניגודים לא קיימת כאן, כמו בארצי שלי. בדרך מהשוק המצרי לארמון טופקפי אני חושבת על האנשים שלא מוכנים לשנות את התבניות עליהן גדלו, שפוחדים שישברו להם את העולם המוכר והמוצק שיצרו להם אחרים והם לעצמם. וגם על הילד ההוא, זה מהסיפור של אנדרסן שצעק "המלך הוא עירום", מה קרה לו אחרי שצעק ופקח לכולם את העיניים? איזה מחיר הוא שילם בעבור הצעקה?

ארמון טופקפי. מקום משכנם של הסולטנים באימפריה העות'מנית. אנשים שמנים היו הסולטנים, אם נשפוט על פי חליפותיהם שנתפרו במיוחד מבדים יקרים. גם מוחמד עצמו היה איש שמן, אם נשפוט מטביעת הרגל שלו שנשמרה בחדרי חדרים במשך אלפי שנים. שלא לדבר על המטה המפורסם של משה רבנו, זה שאיתו הכה בסלע ויצאו ממנו מים, דווקא הוא היה דק מאוד, המטה, ארוך ודק, אבל למה לשפוט, אם אפשר להאמין. האוצרות האמיתיים של הסולטנים שובצו בתכשיטים שנהגו לענוד ולהתפאר בהם. עשרות טבעות, שרביטים ועדיליונים עטופים בזהב ומשובצים באבנים יקרות. רובי אדומה הייתה כנראה האבן האהובה על נשות הסולטנים. אני בוהה בתכשיט המשובץ בעשרות יהלומים ואבנים יקרות, וחושבת על האישה שצריכה לענוד את השרשרת על צווארה ולמתוח את ראשה כאילו אין היא מרגישה כלל את כובד המשא, וגם על איך אבן אחת קטנה מתוך מארג האבנים היקרות יכולה הייתה בוודאי לפרנס עשרות משפחות עניות שמתפללות כל יום לשלומו של הסולטן ובני משפחתו.

המוזאון לאומנות מודרנית באיסטנבול ממוקם על הבוספורוס. זו כבר תמונה שכדאי לצלם. התערוכה הקבועה מציגה את ההתפתחות האומנותית של אמני העיר מן המאה ה-19 ועד היום. ציורים רבים של איסטנבול לפני היותה עיר מודרנית, בשעה שאפשר היה לצייר אותה כטבע דומם, שדות ועצים נושקים אל הבוספורוס ועליו שטות רק סירות קטנות עם מפרשים. ציור של אמן לא מוכר מושך את עיניי. איש זקן מכורבל בתנוחת שינה והכותרת: "כאילו הוא ישן" כלומר, עושה את עצמו ישן, מעמיד פנים. הציור מזכיר את התקופה הכחולה של פיקסו, רק חד יותר, חריף כמעט כמו הצעקה המפורסמת של מונק. אני יורדת למטה אל תקרת הספרים הנמצאת בין הספרייה לבין השירותים. מיצג נפלא של ספרים התלויים מן התקרה כלפי מטה ויוצרים מרבד ספרותי מעל הראש שלי. אולי אעשה כזה בבית שלי? אחורר את הספרים ואתלה אותם על תקרת החדר. זה בוודאי יחסוך הרבה מקום בבית. בקומה למטה אני יושבת מול מיצג וידאו בסגנון מודרני שמטרתו להמחיש לי כי אין אני יכולה לסמוך על החושים שלי ולכן אין אני יכולה לקבוע בצורה חד משמעית את הקו המבחין בין מציאות לדמיון. מה תאמר על כך האינטואיציה שלי שכל הזמן נלחמת על מקומה המשמעותי בחיי? דווקא כאשר אני לא מקשיבה לחוש השישי שלי, אני נוטה להתבלבל בין מציאות לדמיון.

התערוכה המרכזית במוזאון היא בקומה התחתונה של האמן האיסטנבולי Cihat Burak

מאה שלמה חלפה לנגד עיניו של הצייר שנולד להורים אמידים ומשכילים וצייר כל חייו את האנשים הפשוטים של העיר. משנתו של בוראק הייתה להעדיף לצייר את חיי החולין של תושבי איסטנבול על רקע הפיכתה של טורקיה מאימפריה עות'מנית לרפובליקה מודרנית. מטרת האומנות, לדבריו, היא לתפוס את הדינאמיות הזו של החיים, את האנשים בסיטואציות הפרטיות שלהם, את הנשים הרוקדות בבר, את המשפחה הטורקית המסורתית על רקע מצעדי הרפובליקה, את הסולטן ואנשיו בטקסיהם בחדרי חדרים, לתפוס את החיים. הציורים שלו מערבבים דמיון, חלום ומציאות, סוריאליזם פנטסטי לצד ריאליזם חד ונוקב. איסטנבול כאנדרלמוסיה של מזרח ומערב, מודרני ומסורתי ובעיקר נקודת תצפית אל קו השבר ביניהם. בוראק שהציג ב-1962 בגלריה של קלוד לווין בפריז וזכה לתהילה בסצנה האמנותית, סירב להעתיק את מגוריו אל אירופה המודרנית ונשאר באיסטנבול עד יום מותו. בציוריו ניתן להרגיש את הריחות, הצבעים והטעמים של עירו האהובה ובעיקר את העצב הסמוי בשעה שהוא רואה כיצד היא מאבדת את תרבותה הישנה לטובת תלבושת אחידה של מודרניות.

אף אחד מנהגי הטקסי בכיכר טקסים לא יודע איך מגיעים למוזיאון המודרני ואיפה זה בכלל. הם גם לא יודעים אנגלית ונראה כי זה לא מטריד אותם כלל. עם זאת, כשאני אומרת "קניון" הם לוקחים אותי ישר לאזור לבנט.

קניון אחד יש באיסטנבול, אם לא סופרים את זה שנפתח לפני כמה שבועות על גבול בולגריה ומיועד בעיקר לתיירים. הקניון של איסטנבול דומה בצורה מחרידה לדיזינגוף סנטר שלנו. אותו עיצוב ספירלי, אותן חנויות מותגים, דוכנים למכירת מזון מהיר ומקדונלד כמובן. וגם סטארבקס שלא הצליחה בארץ, אבל מצליחה לעורר את הצעירים עם הקפה הרותח והדלוח כמו שרק אמריקאים יודעים לעשות.

לא יודעת למה רציתי לראות איך נראה הקניון באיסטנבול. רציתי לראות איך זה אצלם והתאכזבתי לגלות שזה בדיוק כמו אצלנו. גם כאן כולם מסתובבים עם נעלי אולסטאר כי ממש עכשיו זה צו השעה האופנתי שכולם צריכים להיענות לו. מישהו אופנתי מאוד ואוניברסלי מאוד קבע שככה כולם צריכים ללכת, אם הם רוצים להיות חלק מהעולם הגלובלי, אז ככה כולם הולכים, שותים, קונים. כולם רוצים להיות חלק, שייכים לעולם המערבי, והנוער הטורקי רק עכשיו פקח את עיניו לכך.

כולם מסתובבים עם שקיות שופינג, זורקים מילה או משפט באנגלית כדי להרגיש חלק ממשהו גדול, גלובלי, משהו שהוא מעבר לטורקיה הישנה, זו עם התרבוש והשפם. מישהו מרוויח יפה מהחזון האוניברסלי של "כולנו שווים" ו "כולנו אחד". הבנקים, רשתות המזון, הביגוד וההנעלה, חברות כרטיסי האשראי, הרעיון של כולנו עולם אחד משרת היטב את חשבון הבנק של בעלי ההון.

האם לאוניברסליות הזו פיללנו? כולנו אחד שנראה ונשמע אותו דבר? מעין דגם משובט של בריטני ספירס? או כל מי שהוא דובר את השפה האנגלית? איפה השוויון פה אם אנחנו צריכים להמיר את זהותנו התרבותית בזהות אחרת, זו ההגמונית? אני רואה את הטורקים הצעירים נקרעים בין הזהויות. אלה שנמצאים בקניון מוכנים לעשות הכול כדי להיות חלק מהעולם הגדול, רק משום שמישהו אמר להם שהוא יותר טוב מהעולם שלהם. אלה שלא יודעים איפה המוזיאון המודרני ולא רוצים לדעת עליו, מסרבים להכיר במערביות הפושה בארצם ושומרים על הערביות שלהם דרך האסלאם. כאשר האלטרנטיבה היחידה למערביות היא האסלאם הקיצוני, אין כאן באמת בחירה עבור המתנגדים למערביות. הבחירה בקיצוניות היא על דרך השלילה – רק לא להיות מערבי, לא להפוך את עורי. אני רוצה לומר להם שהאלטרנטיבה נמצאת במוזאון המודרני, עם בוראק שבציוריו מניף את הסיסמה הפמיניסטית שיכולה להתאים גם לכאן- "שווים אבל שונים", אבל אף אחד לא טורח ללכת למוזאון ולהכיר את האלטרנטיבה מקרוב, לא אלה ששמים פעמיהם לקניון ולא אלה שהמילה מודרני גורמת להם באופן אוטומטי להסתייג מקיומו.

 

שעת ליל באיסטנבול והאורות נוצצים על פני מימיו של הבוספורוס. הגשר הגדול מחליף את צבעיו והשקט עוטף את מרפסת קפה Halic . תה תפוחים בחמש לירה ומיץ תפוזים בעשר. יקר, אבל שווה את האווירה התורכית האותנטית, זו שנכתבת בת' וכ', במבנה העתיק בעל קשתות האבן הגדולות והנוף אל אורות הנהרות.