איסטנבול באמצע אוגוסט. המזגנים העייפים עומדים לנפוח את נשמתם תחת החום הכבד, ריחות זיעה גבריים מתערבבים בריח תירס שחום המתבשל בדוכני רחוב איסתכלל. נשים עם מטפחות צבעוניות, אירניות עם חיג'ב ורעלה שחורה, והשמש השוקעת מעל צריחי המסגדים לקול זעקת השחפים מעל סיפון הרחפת. בתיה של העיר מעבר לנהר נצבעים באדום המתערבב אט אט עם כחול המים וזוהרה של קרן הזהב. קרן השפע של איסטנבול.
אתמול שטנו לעבר איי הנסיכים וגמענו באהבה את ים מרמרה. בערב חזינו בהופעת רחוב, אחת מיני רבות בחודשי הקיץ מלאי התיירים, בה הופיעה להקה מקומית של רובע המלונות בלקט שירים ידועים בשפה האנגלית בשילוב צלילים מן המזרח. היה תענוג צרוף לשמוע שירים של סטינג בקצב המאוול. כמו הרגעים האלה בהם הפילהרמונית שלנו מנגנת שיר במקצב ערבי. רק שבאיסטנבול לא מדובר במחווה חד-פעמית לטובת הפלורליזם התרבותי. זוהי דרך חיים של עיר המפוצלת לשניים וחיה עם ניגודיה בו-זמנית. הדבר ניכר בצליל המיוחד שבוקע מהשירים ומשפה. טשקרדס.
אדמה 
בגלל זה אנחנו לא מתראים, וזה נשמע לי בתור סיבה מספיק טובה.
בקרוב אצלי
נשיקות
הני
אהבתיאהבתי