לאחותי – אנתולוגיה פמיניסטית מזרחית

פורסם בירחון "חיים אחרים", גיליון 145

הפעם הראשונה בה נתקלתי בצמד המילים פמיניזם מזרחי הייתה בהיותי נערה המביטה בסביבתה העמלה מבוקר ועד ערב בעבודות ניקיון, שירות ותחזוקה. הסרבנות הפנימית שלי להצטרף לעדר הנשים העוסקות כל היום בעבודות הבית וגידול הילדים, מסתפקות בחצי משרה ומגיעות רצוצות בסופו של יום למיטה, הובילה אותי לנסח מחדש את קיומי הנשי. אני זוכרת את עצמי מעלה על דל שפתותיי את המילים פמיניזם מזרחי, שומעת את הצליל כמו מנסה להתרגל למשהו חדש ובלתי ניתן לתפישה, שהרי איך פמיניזם, יציר החברה המערבית, יכול לשכון בחברה המזרחית החורטת על דגלה את דיכוי האישה?

36 הנשים הכותבות באנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" (עריכה שלומית ליר, הוצאת בבל) הן עובדה מוצקה בשטח לכך ששתי המילים האלה אינן אוקסימורון שאינו יכול להתקיים במציאות. נשים הנוגעות בטאבו הקמאי שלהן: הדיבור על מזרחיותן בחברה המדירה את זהותן, מטשטשת אותה ולעתים אף רומסת תחת מעטה של חיוך מאולץ והבניות חברתיות. בדיוק כפי שנעשה לנשים בכל העולם על-ידי ההגמוניה הפטריארכאלית.

הספר נחלק לשלושה שערים: "משנת פועלות" ובו מאמרים אישיים על פוליטיקה ופרקטיקה הקשורות למעמד; "מתחת לעור" העוסק בחוויות הקשורות לכינון זהות במרחב הישראלי ובקשר בין עבר ועתיד; ו"בתנועה מזרחית" המציע אלטרנטיבה העולה מתוך עשייה פמיניסטית חברתית.

הבחירה בערבוב ז'אנרים, קרי כתיבה אקדמית, חופשית, שירה ופרוזה, מתכתבת עם אנתולוגיות אמריקאיות של פמיניזם שחור הגורסות כי בניגוד לידע הלבן הנחלק בצורה ברורה בין הקטגוריות, הפמיניזם השחור, להלן המזרחי, מציג מארג אמנויות שלם המשלים האחד את השני, כמו האמנות הפלאסטית המזרחית עמוסת האלמנטים המשתלבים יחדיו לערבסקה אחת, או אם תרצו, ידע הוליסטי.

ד"ר ויקי שירן ז"ל

"כוחה של הראייה הפמיניסטית הוא באבחנותיה הנוטות לקלוע ישירות ללבן של נשים. גם אם ימשיכו להציף אותן בהסברים אחרים, כפי שהיטיב לעשות עד כה העולם הפטריארכאלי…" כותבת ד"ר ויקי שירן ז"ל במאמר הפותח את האנתולוגיה, מאמר מכונן לכל אישה באשר היא. אישה פמיניסטית, כותבת ד"ר שירן, היא זאת המבינה כי "מצוקותיה וחולשתה אינן נובעות מאופייה המזופת או ממזלה הרע, אלא ממיקומה הנחות במבנה החברתי ומכוחה הפוליטי הדל".

בדומה לכך, גם ההגדרה העצמית כמזרחית קוראת תיגר על המצב הקיים. אולם, בחייה של פמיניסטית מזרחית מצטלבים דיכויים על רקע מגדרי, עדתי ומעמדי. לכן, אומרת שירן, היא מוצאת את עצמה נאבקת בכמה חזיתות ובמקביל גם ערה להיותה מדכאת את המיעוט הערבי פלסטיני מתוקף היותה שייכת לרוב היהודי.

דיכוי הוא דיכוי מניפה שירן את דגל השחרור האולטימטיבי וקשה להישאר אדישות לבשורה הזאת. הדרך אל השחרור האישי והפוליטי רצופה כאבים והכחשות עמוקות, לכן, טוענת שירן, ניתן לקרוא את הטקסט שנכתב על פמיניזם כטקסט מזרחי ולהפך. הנה להם שני הניגודים שליוו אותי בנערותי הופכים משלימים ויוצרים תודעה חדשה של אישה חזקה. סיסמת הפמיניסטיות "שונות אבל שוות" יכולה להתאים גם לכאן.

שלומית ליר

וזו גם לדעתי התשובה לשאלה שנזרקת לחלל בכל פעם שמדברים על תודעה מזרחית. עורכת הספר, שולמית ליר אמיצה מספיק להעלות אותה בתחילת הספר: למה לדבר על הפרדה ולא על אוניברסאליות? מדוע לאמץ את המבט המפריד ולא את זה האוניברסאלי?

זה נכון וחשוב להביט על העולם מעל להבחנות של צבע עור וארץ מוצא, אולם לא מתוך דחיקה של זהות האחד מעל פני השנייה, לא על חשבון ביטול השונות בין המינים השונים אלא דווקא מתוך הכוח שלהם כאחרים האחד מהשני, יש להביט אל העולם כשווים. השיח הפמיניסטי המזרחי מתמקד בחוויית אחרות פרטיקולארית, כותבת ליר, אולם הוא גם בו זמנית אוניברסאלי "משום שבכוחו לאבחן את נקודות העיוורון של העין ההגמונית ולהצביע ולפעול לתיקון כלל החברה על מרכיביה השונים". כאמור, שונות בין שווים.

מצעד הנשים הכותבות הוא ארוך ולא ניתן כאן לאזכר את כולן. בין הטקסטים הבולטים ניתן למצוא מסמך מזעזע של דורית פנקר, מי שעבדה כחדרנית בבתי מלון באילת, המשרטטת עולם שלישי המתנהל מתחת לאף של כולנו; סיפור מאת ד"ר קציעה עלון, ראש החוג למגדר בבית ברל, הנע בין מציאות חברתית לבדיון ספרותי ומתאר בדיוק מרגש את חייו של המזרחי האינטלקטואל; סיפורה של שרה לחיאני, אמה של טלי פחימה, המספרת על קשריה של בתה עם הערבים בגדה מנקודת מבט שלא יראו לכם בתקשורת; ושירה של שירה אוחיון "תחנה סופית" המתאר את הפיצול התמידי של המזרחית בעולם המערבי, חותם את הספר ומתורגם לערבית, חותך בבשר וערב לאוזן בו זמנית.

ספר לא קל לעיכול ומיועד למי שמחפש שינוי משמעותי לשנה החדשה. שינוי ושחרור התודעה.