אדוני המרחב

"בעיני העולים הייתה יפו חיזיון תעתועים, רקמה עירונית שקופה עם תושבים שקופים. כל שראו מולם הייתה שממה… ושממה יש לכבוש" (הלל שוקן).

התנועה הציונית ראתה במרחב מקום לבניית הבית היהודי החדש, המזרחים ראו בו שיבה אל הבית שאבד. הציונים ביקשו לגאול את אדמת המולדת בעבודת אדמה ואילו עבור המזרחים עצם החזרה אל הבית האבוד מימשה את הגאולה. הבדל רעיוני זה השליך גם על הניגוד בין שתי התפישות מבחינה דתית. בעוד החלוצים הציונים ביקשו להתנתק מהיהדות האירופית הגלותית ולהמיר את דתם במחרשה ובמגל, ובמקום לעבוד את האל העדיפו לעבוד את האדמה ובכך להגשים את יהדותם, נבעה העלייה המזרחית מתוך כיסופים למרחב דתי, אף יותר מזה שהיה בגולה, שכן כאן מצויים קברי הקדושים וכאן נמצאת ירושלים. עבור המזרחים האדמה הייתה קדושה ואילו עבור הציונים הייתה הקדושה בעבודת האדמה.

שתי תפישות מנוגדות אלה, הרעיונית והדתית, שעמדו בבסיס המחשבה הציונית והמזרחית, יצרו את הניגוד גם מבחינה פוליטית. בעוד הציונים נתפשו כמי שעובדים ובונים את הארץ, נתפשו המזרחים על ידי הציונים כמי שיושבים ומביטים בה בהשתאות, כמי שאינם לוקחים חלק בבנייה החלוצית ואינם מוכנים להקריב למענה.

המזרחי תפש את המרחב כקדוש. מרחב שכבר הכיל את הכול מקדם דנא ומשום כך, לא ראה כל צורך בבנייתו מחדש, שהרי המרחב הזה מוכן כבר שנים לבואם של היהודים והגאולה היא עצם ההגעה אליו. הציוני, שעצם ההגעה למרחב הייתה רק הצעד הראשון עבורו בדרך לגאולה, הביט במזרחי כטפיל החי על חשבונו.

הניגוד בין שתי התפישות יצר את הקרע מבחינה פוליטית וחברתית. המשאלה הציונית הקולוניאליסטית "להפריח את השממה" הובילה את הציונים להסתובב בארץ כאדוני המרחב. כמייסדים בית חדש ליהודים, כאחראים על פיתוח המרחב הנחשל, התפתחה בקרבם תחושת אדנות כלפי מי שאינו שותף לבנייה. מבחינת המזרחים, המרחב היה מפותח דיו, זאת ביחס למדינות ערביות אחרות במרחב הערבי.

המזרחים הרגישו חיבור טבעי למרחב המקומי, כמי שלא הוצאו מן הבית אלא שבו אליו, אך הם לא היו בעלי הבית. בשל כך, התפצלה תפישתם את המרחב: מצד אחד ראו עצמם כילידי המקום, כבני בית, ומצד שני חיפשו כל הזמן להשתייך אל קבוצת האדונים, כדי להרגיש גם כבעלי הבית. התפישה הראשונה מעמידה את המרחב המזרחי במרכז ואילו השנייה מחזקת את מעמדו כשוליים של האג'נדה הציונית. באופן אירוני, בחרו מרבית המזרחים לאמץ את התפישה השנייה, זאת השמה אותם בשוליים, כחלק מתהליך ההתקבלות למרכז ולהדחיק את הראשונה המעניקה להם שייכות טבעית כמרכז במרחב. זאת משום שהרצון להשתייך אל קבוצת האדונים, הרצון להרגיש בעלי הבית, גבר על תחושת הביתיות הטבעית למרחב.

פיצול זה יצר משבר זהות שאף סומן גיאוגרפית. מקומם של אדוני המרחב סומן כמרכז, ואילו המהגרים מן המזרח שובצו בשוליו. הקמתן של ערי הפיתוח בהן שוכנו מרבית היהודים שהגיעו מארצות ערב, יצרה תפישה מזרחית את המרחב, לפיה אין הם נמצאים במרכז העולם הערבי אלא במקום שולי, בשוליו של המרכז הישראלי. בעוד המרכז הישן של התנועה הקיבוצית והציונות הוחלף במרכז חדש של הבועה התל אביבית הקוסמופוליטית, חל שינוי מהותי גם בשוליים, בקרב השכונות וערי הפיתוח שהעמידו מרכז חלופי למרכז הציוני של אדוני המרחב.

המרכז המזרחי החדש אם כן, הוא המרחב האלטרנטיבי לשוליות המרחב המזרחי. הוא מחזיר את עמדת הכוח של מי שמרגישים בבית וגם לוקחים את הבעלות עליו. המרכז החלופי מצוי מחוץ לחברה המרכזית ולכללי ההתקבלות אליה, והוא מורכב ממזרחים בלבד השווים זה לזה ומתקיימים מחוץ לגבולות החברה המרכזית. המרחב המזרחי החדש, זה העומד במרכז, מסומן על ידי הערביות, הן תרבותית והן מרחבית, בזכות הבנייה בסגנון ערבי. הערביות עומדת מול התביעה הציונית לוותר על הרציפות המרחבית והתרבותית ולממש את הבעלות בהפרחת השממה, שכן הערביות איננה שממה. היא עולם תרבותי שלם. המרכז המזרחי החדש לא פוחד להיות מורחק מן הקאנון, למעשה הוא מוותר עליו.

בעוד התפישה הציונית איננה מכירה במרחב הערבי ומבקשת לכובשו ולהפריחו מחדש, מצויה בבסיס התפישה המזרחית ההכרה ברצף מרחבי שאין צורך לכובשו אלא להשתלב בו. אולם, התפישה המזרחית אינה מקשה אחת והיא נחלקת לפרטים: אלה המבקשים לאמץ את התפישה הציונית ולהפוך את המרחב שלהם למערבי המנותק מזהות ערבית, כחלק מתהליך ההתקבלות אל המרכז; אלה המבקשים להשתלב במרחב הערבי ובועטים במרכז; ואלה ההופכים את השוליים למרכז חדש, הן מבחינה צורנית בעלת סממנים ערביים והן מבחינת המפגש האנושי המתקיים בכיכר העיר. בדרך זאת של מרכז חדש, מצליח המזרחי לצאת מהמלכוד, לפיו המרחב הישראלי הוא מרחב של בית אבא ובו-זמנית נגזר עליו להתכחש לו בשל הקשרו הערבי ולעולם לא להרגיש כבעל הבית.

נראה כי הרעיון היחיד המאחד בין התפישה הציונית את המרחב לבין התפישות המזרחיות שהוזכרו כאן, הוא הקמת בית ליהודים. שתי הקבוצות רואות במרחב הישראלי את מקומו של העם היהודי. אולם, על השאלה כיצד על הבית היהודי להיראות מבחינה מרחבית, פוליטית, דתית וחברתית טרם ניתנה התשובה, ועל ארבעת פרמטרים אלה נערכים עד היום מאבקים בין שתי הקבוצות. המאבק על צביונה של ארץ ישראל, על הבעלות על הבית.