נהר הדם

האדם הלבן נוסע לאפריקה, רק שהפעם הוא מלא במודעות עצמית פוסט קולוניאליסטית. האומנם? טים בוצ'ר, כתב הדיילי טלגרף, משחזר את מסעו של עיתונאי הטלגרף הנרי מורטון סטנלי מן המאה ה-19 לאורך נהר הקונגו במערב אפריקה. ספר המסע הזה מתכתב ישירות עם המסעות מהתקופה הוויקטוריאנית, אז הגיע האדם הלבן לכבוש את אפריקה ולשעבדה לו, ובתוך שני עשורים בותרה היבשת בידיו והחל ניצול קולוניאליסטי של עשרות שנים. בוצ'ר, עד כמה אירוני השם, מודה כי המניע למסע אינו רק אותו ריגוש לצאת משאננותו האנגלית אל אפריקה הגועשת אלא הוא מתכתב גם עם מסעה של אמו בנעוריה בספינת קיטור לאורך הנהר המפורסם החוצה את היבשת. המסע של האם מנוגד לזה של בנה. עבורה היה זה מסע אל קונגו הבלגית והוא מלא בתיאורי נוף פסטורליים, בקתות, דקלים וסירות קאנו. מעט מזכרות והרבה נאיביות שאינה מודעת למעמדה ככובשת, או כפי שמגן עליה בנה: "לא היה לה מושג קלוש על הברוטליות שנקטו הבלגים כדי לקיים את שלטונם".   

בניגוד לסטנלי הקולוניאליסט ולאם שאינה מודעת, מתיימר בוצ'ר להציג את העמדה העיתונאית הפוסט קולוניאליסטית המודעת. אם הוויקטוריאנים הגיעו לכאן כדי לספק תרופות לילידים, הוא זה שנזקק עכשיו לתרופות בצאתו למסע. אם פעם החיילים הבלגים היו החיילים המאיימים עם הנשק ביד, כעת אלה הם האפריקנים שאוחזים בנשק כאמצעי שליטה. בוצ'ר מודע לכך שמצבה העגום של אפריקה הוא תוצאה ישירה של הקולוניאליזם שאבותיו היו שותפים לו, הוא מודע לכך שהאדם הלבן מנע מהאדם השחור להתפתח כדי לשמור אותו קטן, פרימיטיבי ושאינו מודע לניצול משאביו. הוא מנסה מאוד כעיתונאי לשמור על עמדה מאוזנת, אבל לא תמיד הולך לו.

האפריקאים של בוצ'ר הם צמאי דם שמחזיקים חיצים רעילים נגד מכונות המלחמה של האדם הלבן, (מוכר לכם מאיזה סרט רק בצבעים אחרים?) חייהם מלאים בסיפורי שחיתות, אלימות, פחד ואימה. בוצ'ר עצמו מתוודה כי רצה לעזוב את העדר העיתונאי ולמצוא פרויקט שיפחיד אותו ויעורר בו השראה בו זמנית. האין זה התיאור המדויק של הפרא האציל הוויקטוריאני? מפחיד, אך מעורר השראה. נראה כי גם בספר הזה טרם הצליח האדם הלבן להשתחרר משבי הקולוניאליזם ולרדת לעומקה של התרבות השחורה. הרצון לצלוח את נהר הקונגו האיום מתוך מטרה להתחקות אחר מסעו של הוויקטוריאני מתורגם לחיזוק תחושת השליטה וכיבוש היבשת באמצעות חציית הנהר. כולם מזהירים את בוצ'ר לבל ייסע ליבשת השחורה מלאת הטרור, סכנות הרעב, שחיתות, קניבליזם ומחלות. זהו מעשה מטורף, אומרים לו כולם, אבל בוצ'ר יוצא למרות כל הסכנות כיאה לגיבור קרב. אפריקה אולי מדממת, אבל הנה האדם הלבן נישא על גבי סירה קטנה וחיוך של ניצחון על פניו, בדומה לעטיפת הספר שעומדת בניגוד גמור לכותרת הזועקת שוד ושבר. האפריקאי השחור שעומד בקצה הסירה ומשיט אותה, רק מחזק את תמונת הקולוניאליסט. רק חסר גם אחד שיעמוד עם מניפה.

האם זהו מנשר פוסט קולוניאליסטי המציג מבט מפוקח אל מול ניצול השחורים? לא בדיוק. על אף ההתנצלויות על כיבוש היבשת בידי האדם הלבן זה עשרות שנים, סיפור המסע של בוצ'ר, כפי שגורס גב הספר, "מאפשר לקורא המערבי להכיר ארץ ענקית לא מוכרת שסבל תושביה עדיין לא נראה באופק… אפריקה המוסתרת הדוויה שאנשיה מתחננים להכרה ועזרה". הקורא המערבי מכיר היטב את הצד השחור של אפריקה אותו דואג לטפח האדם הלבן זה שנים כדי לשמור על הסטטוס קוו של שולט ונשלט. פוסט קולוניאליזם אמיתי לא ינציח את הסטריאוטיפים של אפריקה כפי שהם מוכרים זה דורות לאדם המערבי אלא יבקש להראות לעולם את האוניברסאליות האנושית המציגה את הצדדים הטובים לצד הפחות טובים. במובן זה, דומה המסע של בוצ'ר למסעות הישראלים להודו, שם הם פוגשים בעוני הנורא, מודים לאלוהים שהם ישראלים וחוזרים הביתה עם הערכה מחודשת לחייהם.