יפו האחרת

איימן סיכסק הוא ערבי מוסלמי שחי כמיעוט בחברה יהודית. שוליים המביטים אל המרכז. הוא יכול לבעוט במרכז, לרצות להתקבל אליו או לייצר עמדה אחרת, כזאת המעניקה לו כוח כמרכז אלטרנטיבי. אבל סיכסק מעדיף שלא לבחור צד אלא לרחף כקול צף בחלל ההיברידי, זה המפוצל, זה שאינו מניח לו לחיות בשלווה בכאוס הזהות שנוצר כאן. במובן זה, סיכסק מייצר עמדה ספרותית טובה, כזאת המייצרת הזרה למצב קיים, מציגה אותו על סדקיו, מפוררת אותו ומשאירה את הקורא עם סימני שאלה שמטרתם לעורר מחשבה, לאו דווקא להציג פתרון. המספר של סיכסק לא בועט, לא צועק אלא מעמיס על לבו פנימה את זעקת הדיכוי, מילה שהוא אינו מעלה על דל שפתיו כמו גם פערים חברתיים או קולוניאליזם. את זה הוא משאיר לסוציולוגים.

"אל יפו" אינו סיפור אלא קובץ רשימות של מי שהתקבל יפה בחברה היהודית, רשימות שפורסמו במהלך שלוש שנים ב"הארץ" ולא נראה שנעשה עיבוד מיוחד למעבר שלהן מעיתון לסיפור. זהו אוסף תיאורים של המתעד, מעט מרגשותיו וקווים כלליים של הדמויות שנשארות ברקע ולא מתפתחות. כך למשל, מציג המספר את ההוויה הקוסמו פוליטית שמייחדת את יפו בה גרים יחדיו המוסלמים, היהודים והנוצרים מבלי להציג את המתחים הקיימים במציאות היומיומית. ישנו מסגד עם נרות וחב"ד עם מנורות, ופעם קראו לו להדליק את האור בבית הכנסת כי הוא היה הגוי של שבת היחיד בסביבה, אח, איזו אחווה. הביקורת החריפה נשמעת בעיקר מכיוון של נישול הקרקעות, כך מדרון יפו, הפארק היפה שהיה פעם בתים של בני המקום המוסלמים, או מוזיאון אילנה גור החולש על העיר העתיקה. אבל גם כאן, המספר נמצא בעמדת התצפית של המתבונן מהצד, שומר על עמדת המשקיף, מתאר בלשון ציורית יפה רשמים בניחוח יפואי. כמו מקבל על עצמו את הדין להיות תייר בעיר הולדתו בה נבנים מדי יום בניינים חדשים לאוכלוסייה היהודית. האם זהו האוריינטליזם החדש?

סיקסק שומר על מבנה השטח בתיאור המשולש הפוליטי בין שלוש הדתות גם כאשר הוא זועק את מחאתו. כך למשל, כאשר חברתו הערבייה מקבלת מלגת לימודים על שם אחד מחלוצי היישוב היהודי ובתמורה צריכה להקשיב לנאום ציוני בדבר "הכשרת קרקעות שננטשו, ואמוני ירי בשטחים פתוחים". הסצנה האירונית הזאת הזכירה לי את טקס סיום התארים באוניברסיטה, עת חברותיי הערביות לספסל הלימודים נעמדו לשירת התקווה כשמול עיניהן, על הבמה, הופיעו שני דגלים ענקיים עם מגן דוד באמצע. הן נעמדו ושתקו בעוד אנחנו שרנו את המילים בגאווה. גם גיבורו של סיקסק שותק, ואף ממליץ לחברתו לא לספר למשפחתה מיהו המקור המממן את לימודיה. השתיקה מלווה אותו גם כאשר הוא מבין כי לא יוכל להתחתן עם אהובת לבו, משום שהנישואין מוכתבים מראש כחלק מהקוד התרבותי. הקבלה חסרת הפשרות את הדיכוי התרבותי הפנימי בתוך החברה הערבית עם הוויתור על אהובתו, עומדת כאנלוגיה לחוסר היכולת לעמוד מול התרבות היהודית המדכאת עם מחיקת הזהות הערבית.

מול הדיכוי, אומר סיקסק, אין לנו דרך להילחם אלא רק לקבל אותו בהכנעה, לכתוב עליו, לתאר אותו, האפשרות היחידה להתמודד איתו במציאות החיה היא לצוף במרחב אמורפי כאסירים של תרבות ומסורת מדכאת. להבדיל מיהודים חילוניים השבויים במסורת הקפיטליסטית, המצב הקיומי של הערבי במרחב היהודי אינו ניתן לשינוי מתוך בחירה. אתה יכול לבחור אם אתה נכנע לתרבות הצריכה המכתיבה לך כיצד לחיות, אתה לא יכול לבחור אם להיכנע לדיכוי הזהות שלך, לפי סיכסק הכניעה היא מצב נתון שאין לו מוצא, הוא הנשק היחידי מול המצב האבסורדי של ההוויה ההיברידית. תכונה המשותפת לערבי במרחב היהודי ולמזרחי במרחב המערבי.

אל יפו מציג אנטיתזה לסרט "עג'מי" שיצא פחות או יותר בזמן מקביל לספר וזכה בפרסים רבים. אם הסרט מכה בבטן הרכה, הספר עושה לנו, היהודים, נעים בגב. הנה הערבי הנאור שמחפש להשתלב בחברה היהודית ולשמור במקביל על זהותו הערבית שהולכת ונעלמת. בניגוד לעג'מי שבוחר באפשרות של לייצר מרכז אלטרנטיבי מנותק מההוויה הישראלית, תוחם את השכונה כיקום נפרד, כמרכז שכל השאר הם הנספחים לו, זעקת המחאה של סיכסק היא לחרות את השם פלסטין במרחב היהודי. לכתוב. לתעד. בכך הוא מעניק למילה את הכוח האפשרי היחיד שנותר לו.

והערה אחרונה: לאורך הספר מעלה הגיבור תמיהה מדוע היהודים מגיעים לגור בעג'מי, אם הם לא רוצים לדעת איך קוראים לשכן הערבי שלהם? זאת לנוכח הווילות החדשות הנבנות לאורך הים חדשות לבקרים. הרי הם הגיעו לגור כאן בגלל הערבים, תוהה המספר. התשובה לשאלה זאת, לצערי, היא כן, היהודים באים לגור ביפו בגלל הערבים, אבל לא בשל הרצון להתחבר אליהם אלא מפני שהם מוזילים את ערך הנדל"ן. זה המקום היחיד בגוש דן בו ניתן לקנות וילה בזול ליד הים. קולוניאליזם בתפארתו.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “יפו האחרת

    • אני חושבת שזה משום שההיברידיות עליה מדבר סיכסק בספר כוללת את הערבית והעברית יחד. מצב קיומי אמורפי בו העברית והערבית מתערבבות. אגב, אפשר לשמוע את זה בשפה של הערבים כאן ביפו, שהיא חציה ערבית וחציה עברית, יש לכך ביטוי מדויק בסרט "עג'מי" שהוא כולו חצי ערבית וחצי עברית.

      אהבתי

  1. גם אני מצאתי ברשימותיו לשון ציורית ושפה רכה, כזאת המתאימה לשדה הספרותי המהורהר ופחות למניפסטים סוציאליסטים איתם יוצאים להפגנות הרחוב. אולי אם היו מעבדים את הרשימות לכדי סיפור, היינו מקבלים מחבר מובלע דרמטי יותר.

    אהבתי

  2. יפו היא שכונה מופלאה, שיש בה ערבוביה הרבה יותר מעניינת מכפי שניתן למצוא בתוככי תל אביב העברית ובוודאי בשכונות הגזומות שמצפון לירקון. המורכבות הזו מציפה, כפי שגם הספר וגם הסרט על אף השוני ביניהם הראו, מיני תחושות שלא תמיד השכנים שבהם מדובר בכלל מודעים להם.בעיני רשימותיו מעניינות גם אם לוקות בנעימים בגב כזה כפי שתארת

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s