מיה שלי

בלילה בא הרוצח. בחסות החושך הטמין את המלכודת והלך. באישון לילה הגיח, כיאה לאדם שפל, נבל.

את שמעת אותו ראשונה והתחלת לנבוח בחוזקה. גם הכלב של השכנים נבח יחד איתך. זינקת מהמיטה לכיוון הדלת, עמדת שם ונבחת בכל הכוח שהיה לך, והיה לך הרבה כוח בנביחות, על אף שהיית כלבה קטנה, חברותית עם פנים טובות. כשגרנו ביפו, היית נובחת בכל פעם שמישהו חשוד היה עובר ליד הבית, ואנשים בחוץ היו פוחדים, כי חשבו שאת כלב גדול ומאיים.

קמתי מיד לקול הנביחות, לא היה לי כוח לזוז עם הבטן שכבר גדלה והתינוקת בפנים בעטה בי בכוח, כמו שומעת את קולך ומרגישה גם היא שמשהו לא בסדר. שמעתי מישהו מסתובב ליד הבית, הנחתי שמדובר בגנב ופחדתי על מכונת הכביסה שהייתה בחוץ, אבל לא ידעתי מה לעשות, איך אקום בלילה עם בטן של חודש שביעי מול גנב בחשכה? איך אוכל לו? מלמלתי לעצמי, כפרה המכונה, אם ינסה להזיז אותה, כבר אתקשר למישהו שיגיע לתפוס אותו.

קראתי לך לחזור לישון, ושמעתי במקביל את הרוצח ממהר לרוץ לכיוון היציאה מהחצר, מחשש שיצאו האנשים לחפש אחר הגנב. קראתי לך שוב, הפעם נעתרת ועזבת את דלת הכניסה. הרוצח כבר הניח את המלכודת וחזר אל ביתו. חזרנו לישון. רצית לעלות למיטה שלי, אבל סירבתי והפניתי אותך למיטה החדשה שקניתי לך. היא הייתה קטנה לך, התרגלת לישון איתי במיטה, להתכרבל בלילות, אבל לאחרונה מאז שהשינה הפכה עליי מסורבלת, העדפתי כי תשני לבד, לצדי, ליד המיטה, כך גם חשבתי תוכלי להתרגל לרעיון התינוקת ההולכת וקרבה.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כדי לראיין מישהו לאחת הכתבות בעיתון, היה לי סדר יום עמוס והיה עליי להספיק גם להגיע לבדיקת מוניטור בקופת החולים. את רצית להישאר לישון עוד קצת, אבל ככלבה נאמנה קמת מיד אחריי, מלווה אותי בכל צעד, מהשירותים, שטיפת הפנים והכנת הקפה. פתחתי את הדלת ויצאתי לפרגולה בחוץ, העלים של הסתיו מילאו את הכניסה וחשבתי איך אצליח לאסוף אותם בשעה שאסור לי לעשות כל פעילות פיזית. זאת גם הייתה הסיבה שהנחתי לך לעשות את טיול הבוקר לבד, במתחם המשותף לכל הדיירים, טעות שעלתה בחייך.

את התמתחת ארוכות ויצאת אל החצר. ליטפתי אותך בטוסיק, חיים שלי, אמרתי, של מי הטוסיק הזה? בוקר טוב קטנה שלי. אחרי כמה ימים של צינון, הרגשתי טוב, משהו חייך אליי בבוקר הזה. נכנסתי פנימה והדלקתי את הלפטופ, בזמן שהוא עלה, התלבשתי כדי להיות מוכנה לצאת מיד לאחר הריאיון הטלפוני, שנקבע לשעה 9:00 בבוקר.

עשר דקות לקח לך לגלות את כדורי הבשר שהשאיר הרוצח, שהיו טבולים בזרחן אורגני, במיוחד בשבילך, סמוך לבית. עוד לא הספקת לעכל אותם וכבר החלו העוויתות בגופך. בכוחותייך האחרונים צעדת הביתה, אל אימא, שתעזור לך להבין מה קורה לגוף שלך שבגד בך פתאום. נכנסת לבית כמו בכל יום רגיל אחרי סיבוב הבוקר שלך, ואת מפרכסת כולך, מתעוותת וקצף לבן יוצא מפיך.

מיד זרקתי את הטלפון וניגשתי אלייך בזעקות. את חיפשת מקום מוגן בבית ואני רצה אחרייך, כולך מעוותת יפה שלי, רגלייך כושלות והקצף הלבן ממלא את הבית ואת חלל גופך, חונק אותך למוות. תפסתי אותך, כולי זועקת מה קרה? מה חיים שלי, מה קרה? מה עשו לך ובתוך תוכי כבר ידעתי, אלו הדקות האחרונות של חייך. לא רציתי לעכל, זעקתי בקול את הקינה על מותך הקרב ואני חסרת אונים, רואה אותך גוססת ולא יכולה לעשות דבר, חיים שלי.

הזעקות הבהילו את השכנה מלמעלה ואת בתה. הן נכנסו בבהלה ואני צועקת אליהן בואו, עזרו לי. השכנה החזיקה אותך ואני ניסיתי להחדיר מים אל פיך, חלב, הבאתי שמיכה לעטוף את הרעידות שלך, והתקשרתי לווטרינרית בבהלה. העיניים שלך ביקשו עזרה ולא יכולתי להושיט לך אותה. אהובה שלי.

ככה פרכסת בין חיים למוות מספר דקות, כולך רועדת, עד שגופך קרס. כאשר הגיעה הרופאה, הדופק היה כה חלש וניסיונות ההחייאה כשלו. זה היה מאוחר מדי.

דומם שכבת שם. עינייך פקוחות והפנים שלך היו שלוות. רק נשמתך כבר עלתה השמיימה וחלק ממני מת. שתקתי. הרופאה בכתה והיה שקט. הנחתי יד על כתפה ואמרתי שזה בסדר, היא עשתה כל שיכלה לעשות, זה היה רעל חזק מדי.

התחלתי לבכות. גם עכשיו אני בוכה. משהו נקרע בתוכי, חלק מהנשמה שלי הלך וחלק אחר בעט בתוך בטני.

גם היום אני לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מראשי. כל בוקר אני קמה עם רגעי הפרכוס האחרונים שלך, העיניים המבקשות עזרה ומנסות להבין מה קורה לגופך בזמן שהרעל חונק אותך, אמן ייחנק הרוצח וימות בייסורים דומים.

אומרים לי שהמוות שלך היה מכתוב, שזאת הקארמה, שלמעשה פינית את המקום לנשמה הקטנה העתידה להיוולד לי, שהיית נאמנה לי עד הסוף ובמותך ציוות חיים. זה יפה להסתכל ככה על מוות, זה בעיקר מנחם, אבל לא רציתי להתנחם. לא כאשר מסתובב בן הבלייעל חופשי בחוץ, שומע את זעקותיי וסופק כפיים על שהצליח להוליך אותך שולל. שהרי את האמנת לו, אני מכירה אותך, ככה היית, יפה שלי, עם אמונה גדולה בלב האנשים ואהבה לאדם. לא האמנת שמישהו יכול להזיק לך. גם אני לא האמנתי, למרות שהזהירו אותי לא פעם כי מסתובב רוצח במתחם שמרעיל כלבים. איש קטן ופחדן, השם ינקום דמך.

הרצח שלך לא מעניין אף אחד. אפילו המשטרה לא מגיעה לחקור. אני חיה בחברה בה האנשים מחשיבים חיים של אדם מעל לחיים של בעל חיים. ואני כבר לא מאמינה שאפשר לשנות. אנשים שרוצחים כלבים לא ראויים להיקרא בני אדם. אם רק היו פותחים את הלב לכלב, מאפשרים לו לפתוח את הלב כפי שאת לימדת אותי.

בדיוק לפני שנה, במוצאי יום כיפור, הגעת אליי, תולי שלי. נכנסת אל חיי ושינית אותם כפי שאף אדם לא הצליח לעשות. לימדת אותי לדבר בלי מילים. לימדת אותי לאהוב בחזרה אנשים, החזרת אותי אל הנפש הטהורה הילדותית שאבדה לי, זאת שהאמינה כי כל בני האדם קסומים. הוצאת ממני רוך, נתינה ואימהות. הראית לי שאני יכולה להיות אימא, זה רק עניין של רצון והרבה אהבה.

הגעת אליי אחרי שהתפללתי לאלוהים שייתן לי ילד. אלוהים שמע את תפילתי והביא אותך, כהכנה לילדה שתתפתח בבטני חצי שנה לאחר מכן. זה היה כמו ניסיון שעשה איתי האל, כאילו אמר נראה אותך מסתדרת עם כלבה, ואם תצליחי, נביא לך גם ילד.

חצי שנה אחרי השתכנע אלוהים כי אני כבר מוכנה. כמות האהבה שהרעפתי עלייך הייתה ללא גבולות, וגם את, אהבת והיית נאמנה לי ללא גבולות. בניגוד לכל תחזיות הרופאים, נכנסתי להיריון בגיל מאוחר. זאת הייתה הפתעה עבור שתינו, לא הספקנו להתארגן וכבר באותו חודש השתנו לי החיים.

בעקבות ההיריון פוטרתי מעבודה, חטפתי קיצוצים מעבודה אחרת וההכנסה שלי ירדה פלאים. היה עליי למצוא דירה במהרה, כזאת שתתאים לי, לך ולתינוקת שבדרך. רציתי שנישאר ביפו, היכן שנולדת וגדלת, היכן שקיבלתי אותך, היכן שהים נסך בנו שלווה, היכן שהחברים שלך ושלי נמצאו. אבל לא הצלחתי למצוא משהו סביר כלכלית. היינו צריכות להישאר ביפו, הייתי צריכה להתעקש, אבל מה זה משנה עכשיו, חיים שלי?

במקום זאת שכנעו אותי כולם כי עליי לעזוב את כלת הים ולהדרים לכיוון ההורים. במיוחד עכשיו כחד הורית אזדקק להם. חיפשתי מקום שיתאים לנו. כזה שיאפשר לך מרחב להסתובב חופשי, חברים חדשים, כזה שיקל עלייך את המעבר, שכן אני קורעת אותך מסביבתך הטבעית. רציתי שיהיה לך טוב. לכן הגעתי למושב, שם שכרתי לנו דירה קטנה עם חצר ענקית מלאה עצים ודשא ירוק וכלבים חברים הגרים ליד. לא ידעתי שגן העדן הזה הוא מלכודת דבש, שדה קטל שטווה השטן בעצמו.

חשבתי על עצמי ועל הילדה, קטנה שלי. שלא יהיה לי זמן לטייל איתך, שאני צריכה לפרנס לבד, שאצטרך מקום בו תוכלי לטייל לבד בבוקר. איך לא שמרתי עלייך? נוני שלי.

חודש וחצי היינו שם, במושב. שתינו לא אהבנו את הבית. אני זוכרת שיחות שלי עם חברים בהן אמרתי שאני לא מרגישה פה טוב. זה לא עניין של חכמה לאחר מעשה, כך היו הדברים. משהו באוויר ובאנרגיה של הבית לא היה טוב. במטבח תמיד היה ריח של עובש, זכוכיות שבורות בחלונות, המראה במקלחת עבשה, חרקים לא הפסיקו להיכנס. את היית רודפת אחר עכבישים בבית וקרפדות קטנות בחוץ. את לא אהבת להישאר בבית, אהבת לצאת אל הדשא ולפגוש אנשים וחברים כלבים, תמיד היית חברותית מדי.

גופי הפך למסורבל והרופאים אמרו כי עליי לנוח ולשמור שלא להתאמץ. במקביל הייתי צריכה לעבוד כמה שיותר כדי לפרנס אותנו. לא מצאתי זמן בשבילך קטנה שלי, נתתי לך לשוטט בבטחה במתחם המשותף, נתתי לך להבין שזה בטוח, שזה בסדר, שהגענו למן גן עדן כזה שאפשר להיות בו ללא רצועה וקולר, כמו שדמיינתי שצריך להיות. ידעתי שלא תרחיקי לכת בלעדיי. ואכן, תמיד היית בקרבת הבית, מסתובבת סביב, משחקת עם החברים. פגשת כאן קיפודים, שועלים, זיקיות שמחליפות צבעים, עולם חי חדש ממנו היית חוזרת בכל פעם מסופקת, מתנשמת, מחייכת, מכשכשת בזנב.

שמחתי בשבילך. על אף שרציתי לעזוב את המקום וכבר פרסמתי מודעה, החלטתי לוותר ולהישאר. הבית לא התאים לי וגם לא סביבת האנשים, אבל את אהבת את הטבע, את המרחב, את טיולי אחר הצהריים המשותפים, בהם היינו הולכות אל השדות. אני הייתי מתיישבת בכבדות על האדמה ואת כמו מבינה אותי, מתיישבת לידי. ככה היינו יושבות יחד. רק הים של יפו היה חסר.

לא היינו צריכות לעזוב את יפו. לא הייתי צריכה להסכים לבית שאינו מגודר רק לנו, בלי שכנים. לא הייתי צריכה לוותר, ולהתעקש לעבור ממקום בו האנרגיה שלילית, גם אם רק פרקנו את הארגזים.

אבל מה הטעם עכשיו להכות על חטא?

במותך לימדת אותי עוד כמה דברים לקראת האימהות. מלאך קטן שלי.

לימדת אותי שעליי לשמור על הילדה בשבע עיניים כשהיא יוצאת לחצר הציבורית. אין לדעת איזה רוצח מסתתר שם בחוץ. לימדת אותי שחשוב יותר לבחור סביבת מגורים בה האנשים בריאים, לא משנה כמה יפה בחוץ, הדשא והצמחים. לימדת אותי שלא משנה כמה חד הורית שעובדת קשה לפרנסתה אהיה, אין להזניח את הילדה שתגדל להיות עצמאית כבר בשנותיה הראשונות.

את היית ילדה שלי, מיה. את היית התינוקת שלי, כמעט בת שנתיים. אני לא מפסיקה לבכות, נוני, השארת אותי קרועה מבפנים. את היית המלאך הקטן שאלוהים שלח לי ללוות אותי בשנה הזאת בה אהפוך לאימא.

אני לא רוצה לזכור אותך ברגעייך האחרונים. אני רוצה לזכור אותך כמו שהיינו ביפו, מלאות בשמחת חיים, משחקות בכדור, רוחצות בים, מתכרבלות מול הטלוויזיה ביום חורף קר.

אני רוצה לזכור אותך מגיעה אליי כל בוקר ושמה את הראש על המיטה כדי להעיר אותי, מלקקת אותי בכל הזדמנות כדי להגיד לי עד כמה את אוהבת, מאושרת לפני שיוצאים לטיול לפארק, קופצת משמחה כשאני מוציאה כדור חדש כמתנה, את תנועת הראש שלך הצידה כשאת שומעת קול חדש או לא מבינה מה אני עושה, את החיבוקים שלך, המבטים הנבונים שלך, את האהבה שניבטה תמיד מתוך עינייך לכל מי שביקש שלום.

ממזרתה עם עיניים טובות, אמר פעם מישהו עלייך. הלוואי ותהיה לי בת כמוך.

__________

מיה נרצחה בידי שכן פסיכי, ברברי, חלאת אדם, ב-7 באוקטובר 2010.

תנוח נשמתה עדן, יהי זכרה ברוך.

מודעות פרסומת

32 מחשבות על “מיה שלי

  1. נוצר לי גוש בגרון תוך כדי קריאה,
    אוי אם רק היה אפשר לשים מצלמה בחצר לתפוס את חלאת האדם הזה.
    אם הייתי יכולה הייתי מרעילה לו את מי השתייה שלו !

    אהבתי

  2. הבטן התהפכה לי כשקראתי את יסוריי כלבתך. באופן אינסטינקטיבי הסתכלתי על כלבתי ופחדתי שמה יקרה לה משהו.
    אני לא יכולה לתאר איזה כאב פילח את נשמתך באותן דקות והרבה אח"כ. אני משתתפת בצערך, סיפורך נגע בי.
    מאחלת לך שלא תדעי עוד צער.
    כמו כן, אני מאחלת לרוצח שיבלע רעל וימות הרבה לפני שימישהו ישים לב לכך. כן, שימות לבד עם המון ייסורים.

    אהבתי

    • תחילה חשבתי למחוק את תגובתך המזעזעת, אחר כך ראיתי שהיה מי שהרים את הכפפה והגיב במקומי. תודה לאבי. ובכל זאת, יכולתי למחוק כדי שזכרה של מיה שלי לא ייכתם, אבל לצערי, נתקלתי בתגובות דומות מאנשים בסביבתי, אף מכאלה שאני מחשיבה כיקרים לי, שמאמינים באמת ובתמים שנשמה של כלב אינה משולה לנשמה של אדם. אני בטוחה שהם גם מאמינים על אותו משקל שנשמה של יהודי אינה שקולה לזאת של ערבי ומכאן כמובן אפשר לחלק את כל העולם ולהעמידו בהיררכיות "נכונות".
      אני לא מאחלת לך, כלב בן יפונה, שהילד שלך יגסוס לך בין הידיים מחנק ואתה לא יכול לעשות דבר. אני גם לא מאחלת לך שרוצח יטמין רעל בפתח ביתך והילד בן השנתיים שלך ייצא החוצה וייגע בטעות ברעל. אין בי את הרוע הזה לאחל לאנשים את שעשו לי. אני כן מאחלת את זה לרוצח. מי ששם עצמו לאלוהים, מגיע לו עין תחת עין. אבל אנשים כמוך, שבוודאי לא חושבים על מה שהם אומרים, מעבירים את הכול כאילו לא קרה כלום, קונים כלבים ואולי גם אנשים, אנשים כמוך, לצערי, יש הרבה במחוזותינו. אנשים כמוך גורמים לי רק לרצות להחליף את הסביבה בה אני חיה. לסביבה שמעריכה חיים ומקדשת אותם. מותר האדם מן הבהמה לא בעליונותו ושליטתו הפיזית בה, אלא בהבנה כי הוא יכול ללמוד ממנה, בחמלה, ברגישות ובאהבה שהוא מעניק לה. את זה בוודאי קשה להבין בחברה שמחנכת לערכים מיליטנטיים.

      אהבתי

    • חלאות אדם כמוך לא מחזיקים הרבה זמן בעולם הזה.
      שפר מזלי שבעבודה שלי אני נתקל יום-יום בחארות כמוך ואני זוכה לטפל בכם ביד קשה.
      תקיש מזה מה שבא לך.

      אידיוט…

      אהבתי

    • איש מסכן וחשוך אתה……להיות כמוך זוהי נכות לכל דבר.
      ואדמית היקרה…..בכיתי כשקראתי את הבלוג שלך.
      השם ברך אותך בנשמה ענקית בזכותה את יכולה לראות ולהבין דברים מעבר ולכן עם כל הכאב את יכולה להבין שנשים כמוך באות להאיר את העולם .
      בחכמה אומץ רגישות ותבונה.
      וכלב בן יפונה?…..
      אני מאחלת לך התפתחות ובריאות נפשית.

      אהבתי

  3. היי אדמית. אסף היפנה אותי לרשומה הזאת. הוא ידע כמה הנושא הזה ידבר אלי. קראתי ולא יכולתי להפסיק לבכות. כל כך עצוב לחשוב מה עבר הן על הכלבה המקסימה הזאת והן עליך. כמי שגידלה כלבים ואוהבת כלבים אני מבינה את סערת הרגשות שאת נתונה בה. אני מבינה את הקשר החזק הזה, את האהבה הבלתי נדלית. הכלבה הראשונה שלנו, בוני, נאספה אל ביתנו מהרחוב כשהיא בהריון. היא המליטה גורים שנמסרו לבתים אחרים והיתה בת משפחה לכל דבר ועניין. כשהיא נדרסה הבית היה ממש באבל במשך ימים ארוכים. וכמובן שהיו גם רגשות אשמה על שלא היטבנו לשמור עליה. מצאנו נחמה פורתא בכלב הנוסף שהיה איתנו כבר לא מעט שנים – צ'ומפי. אבל החסר היה כל כך גדול, שאחרי זמן לא רב, הגיעה לבית, כמו קודמיה – נאספה מהרחוב – עוד כלבה, בוני השניה, כאחות וכחברה לצ'ומפי. (שתי הכלבות מונצחות בדואר האלקטרוני שלי – bonny2)ושוב היה הבית מלא בכלבים ומלא בשמחה. לא אלאה אותך בכל הסיפורים, השמחים והעצובים, אבל אני רוצה לחזק אותך, לנחם אותך, להשתתף בצערך (ממש) ולהגיד לך, שכרגע את צריכה לשמור על עצמך, להשתדל לצוף מעל רגשות הצער והעצב. למיה זה כבר לא יועיל ולך זה יכול להזיק. תלדי בשעה טובה, הילדה תגדל קצת, תעברי את הטילטול הזה של להפוך לאמא, עם כל האושר אך גם עם כל הקשיים, ואחרי כן, תקחי לכן כלבה אחרת, שתאהבו אותה ותהיה חלק מהמשפחה שלכן, וכמובן, שלעולם תזכרי את מיה. ככה זה בחיים, אין ברירה, חייבים להתגבר ולהמשיך.
    אני מאמינה שכלב שנפטר, מפנה את מקומו לכלב אחר, שנועד להגיע לאותו מקום, כמו מין גילגול נשמות, לא בדיוק, דומה. כל האהבה הזאת שיש בך לכלבים תהיה שמורה אצלך לכלב הבא שיגיע אליך ברגע המתאים.
    סליחה על התגובה הארוכה, ככה זה יצא לי, מעומק ליבי.
    אדמית החמודה, אני זוכרת אותך עוד מאז שהיית בכיתה א', כילדה מיוחדת, חכמה, טובה. איזו אשה גדולה צמחה מהילדה הזאת. אני ממש מתפעלת.
    אני מבינה שאת נמצאת עכשו קרוב, כאן בסביבה. אם תהיי זקוקה למשהו,
    אשמח לעזור במה שאפשר. להשתמע, שרה זמר, אמא של אסף.

    אהבתי

  4. אין לי מילים, אדמית, זה מזעזע וכואב, ואני מקווה שהרוצח החלאה יתפס ויענש! יותר מכך, אני מקווה שיום אחד יפול לו איזה אסימון והוא יבין שהוא עשה דבר נורא, ויצטער על כך.
    יש לכם מושג מי זה יכול להיות? חפשו את האדם מר הנפש ביותר שתמצאו בישוב, זה שכועס, רוטן ומקלל, וחי כל היום בגהינום שלו, עד שלא אכפת לו להפוך גם את חיי האחרים לגהינום.

    תיהיי חזקה, ואני מקווה בשבילך שלידת ביתך תנחם אותך ותפצה אותך במשהו על כך.

    יהי זכרה של מיה ברוך.

    רונית (הגעתי דרך הגיליסט)

    אהבתי

  5. התרגשתי לקרוא ונעצבתי על מה שקרה. אני מקווה שיתפסו את המרעיל על מנת שהמעשים המרושעים ייפסקו, ולמרות הרע שבעולם, אני מאחל לך שתדעי לקחת את הזכרונות הטובים ולהמשיך לעתיד טוב, אופטימי, מאמין באדם ושמח. נראה לי שזה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות למען עצמך ולמען הילדה. שלא תדעי עוד צער מהסוג הזה ושתזמני לחייך עוד הרבה אירועים שמחים כמו הילדה הזו. אמן!

    אהבתי

  6. מיה לא נהרגה בשוגג, לא נדרסה ברחוב, לא התרחקה מהבית כדי לחפש אחר נבלות ונדבקה במחלות. מיה נרצחה בכוונה תחילה. בשטח הבית שלה, שטח שהבינה כי הוא מוגן. היא נרצחה על ידי ברברי שהטמין לה מלכודת ועדיין מסתובב חופשי וממשיך לפזר רעלים עבור כלבים נוספים. אבל לאף אחד לא אכפת. זה לא כזה חשוב, אף אחד לא יעשה מזה עניין, כי יש דברים חשובים יותר לדאוג להם שהם עניין לציבור, אז מה אם רוצחים כאן כלבים, גלעד שליט עוד בכלא. אלה הפרופורציות החברתיות שלנו. ולחברה כזאת, עם נורמות כאלה, אני הולכת להביא ילדה. עצוב.

    אהבתי

  7. עצוב. היא הייתה חמודה מאוד. החרא המנוול עוד יחטוף את שלו, במוקדם או במאוחר, מהרשויות או מהעולם. ככה העולם עובד. יש עדיין הרבה טוב בעולם, צריך רק לדעת לחסום את הרע, להיות קצת יותר ריאלי, אבל לא להתייאש. הלוואי שיהיה לך ולכן הרבה הרבה טוב, כמו שייחלת לעצמך, יחזקאל

    אהבתי

  8. לוילונת,
    הרבה אנשים חושבים כמוך, שחיי כלב אינם משולם לחיי אדם. ואני אומרת כל נשמה בעולם הזה יש לה זכות קיום לחיות ולאף אחד אין זכות לרצוח אותה. רק מי ששם עצמו לאלוהים ונוטל נשמות כמו הרוצח השפל הזה, דינו צריך להיות מוות. כן, אני מאמינה בעונש מוות לרוצחים.
    רציתי לגדל ילדה עם כלבה, שתלמד לאהוב את בעלי החיים והחיים, את הטבע, את הבריאה, שתהיה בה חמלה כלפי החלש. אני חושבת שבעל חיים בבית הוא חינוך טוב לחיים בריאים ואהבת העולם.
    לצערי, הילדה שלי תצא אל אוויר העולם כשאימא שלה עצובה, מיואשת ומאוכזבת מסביבת האדם, אני נלחמת היום על האמונה שלי באל, כפי שנתן, כך לקח. אני מחכה שהאהבה שהייתה לי אל העולם תחזור, כי הכוח שהחזיר אותה אבד לי.

    אהבתי

  9. אדמוט, לרגע הקלתי ראש ששמעתי אותך מספרת לי את הסיפור.כאם הרגשתי כי אין מקום להשוואה בין החיים הצומחים לך בבטן לבין הכלבה אותה אימצת וגידלת כשלך.קראתי את שכתבת ועתה ליבי,ליבי עימך.באמת הנעשה הוא אכזרי ומעציב כמו גם פליליולא מתקבל על הדעת.
    דמעות זלגו על לחיי שקראתי את תאורך והבנתי את גודל הטרגדיה.
    אני מקווה שהאשמים שחדרו לפרטיותך ורצחו את בת ביתך יבואו על עונשם.ואת שימרי על עצמך.

    אהבתי

  10. לא מכירה אותך או את כלבתך, אבל כבעלת כלבה אהובה בעצמי יכולה לנסות להבין איזה דבר נורא ולא יתואר זה.צר לי שהיית צריכה לעבור חוויה כזו מזעזעת.
    שולחת לך חיזוקים מרחוק…

    אהבתי

  11. הי אדמית,

    אין מספיק מילים לתאר עד כמה אני מצטערת בשבילך ועד כמה שזה עצוב ונורא.

    עצתי – כן לערב את תנו לחיות לחיות/אס או אס וכו' וכו',
    ואם אפשר, לגשת, ברוגע (עד כמה שניתן……..) למשטרה, ולנסות שוב מחדש – לספר ולבקש שיחקרו, למען חיות ואפילו ילדים אחרים באיזור, שנתונים לסכנה.

    כואבת איתך.

    אהבתי

  12. אדמית,
    אני כל כך מצטערת לשמוע על הרצח של מיה.
    כתבת כל כך יפה ומרגש, כל כך קורע את הלב.
    לרוצח בהחלט מגיע להיענש!
    הגעתי דרך הגיליסט וקראתי שאת מחפשת מישהו שיעזור למצוא את הרוצח – עצתי: פני לתנו לחיות לחיות. תסבירי להם על מיה ואם היו כלבים אחרים אז גם עליהם. מקווה מאוד שיוכלו לעזור לך.
    איתך בכאבך,
    הילית

    אהבתי

  13. אוי אלוהים, אני לא יכולה להפסיק לבכות. אדמית, אני כל כך משתתפת בצערך. אני יודעת מה זה לאבד נשמה אהובה שכזאת.
    לרוצח הזה מגיע למות. אני לא יודעת איזה מין יצור הולך וקוטל נשמות טהורות כל כך, אני רק יודעת שמגיע לו לסבול ולמות.

    אהבתי

  14. הגעתי דרך הגיליסט והזדעזעתי… מקווה שימצאו את הרוצח במהרה ויכלאו אותו.
    עצוב נורא 😦 תהיי חזקה בשבילך ובשביל התינוקת שבדרך.
    נוש

    אהבתי

  15. אנחנו לא מכירים, אבל בכיתי עכשיו כמו שלא בכיתי שנים ארוכות.
    יש לי גם כלבה וכל הזמן ראיתי אותה מול העיניים.
    מדכא ומבחיל אותי לחשוב שיש אנשים כאלה בעולם, אני רק מקווה שהכאב יתמעט עם הזמן ושתצליחי להחזיר לראש שלך רק את הזמנים הטובים שלכן יחד.

    אהבתי

  16. תודה לכולכם על התמיכה. זה חשוב מאוד.
    החיים חזקים, במיוחד אלה שבועטים בי בבטן, ואני צריכה את הכוחות האלה.
    אני לא מתכוונת לעבור על הרצח בשתיקה. הטיפול נמצא כרגע במקביל בכמה ערוצים, ביניהם תנו לחיות לחיות.
    לצערי, למשטרת ישראל יש דברים חשובים יותר לעשות ואני צריכה לפעול לבד, אם אתם מכירים מישהו שעוסק בתחום, קשור לארגון, כל דבר שנראה לכם שיכול לסייע, אשמח לדעת.
    כרגע יש איפול תקשורתי מסיבות שאיני יכולה לפרסמן כאן, אבל גם זה יגיע בקרוב מאוד ובגדול.
    שוב, תודה לכם.

    אהבתי

  17. היי אדמית,

    אין מספיק מילים כדי להביע את הגועל מהמעשה. אני קורא את המילים והדמעות יורדות להן… תחזיקי מעמד. אין לי ספק שאם תחליטי יום אחד להמשיך ולתת מעצמך ולקבל לחייך עוד ילד-חיה הוא רק ירוויח. את מקסימה.

    מצטער כל כך לשמוע על כך…
    אסף 

    אהבתי

  18. ממי, אני לא מאמינה. חנקת אותי מדמעות עכשיו.
    מה זההההההההההההההההה???????????????? מי הפסיכי הזה?
    למה הוא לא בכלא? יש מה לעשות?
    מה זה הדבר הזה? איך יש אנשים כאלה? זה מפחיד.
    אני כ"כ עצובה בשבילך, מקווה שיהיה מזור שתזכרי את הזמנים היפים והשיעור המדהים שמיה באה לתת לך.
    כמה שזה כואב, הפצע ישאר וישאיר סימן, אבל את צריכה עכשיו לאגור כוחות לילדה שתגיע, ואולי גם לחיה חדשה. זה מה שאני הייתי עושה…
    אוהבת
    אוריאן

    אהבתי

  19. וואוו. אדמית. איזו מציאות אכזרית להתעורר אליה.
    יש לי דמעות בעיניים וכאב בלב. וחוסר אונים על הבלתי הפיכות.
    היה לה מזל שאת היית אמא שלה. יש לך מזל שהיא הייתה בתך הבכורה.
    נשמע שהיא נתנה לך מתנה ענקית של אהבה ואמון בעצמך.
    כל-כך עצוב שהיא לא נשארה איתך לראות איזו אמא מדהימה
    היא גידלה אותך להיות.
    כתבת מקסים. נוגע. כואב. חי. אוהב. אמיתי.
    תודה על השיתוף. ואם תרשי לי – אשמח לשים את זה בגיליסט.
    אהבה טהורה. וחיבור. זה מה שזה.
    חיבוקים וחיזוקים,
    גילי

    אהבתי

  20. אדמית נהדרת שכמותך
    קוראת וכואבת כל כך איתך
    מיה המקסימה והמתוקה שכל כך נהניתי לפגוש אותה פעמיים בחייה הקצרים. הקשר המיוחד והיפה כל כך שלכן פשוט כבש את ליבי.
    נקרע לי הלב
    אני עדיין דומעת ומצומררת כל כולי.
    מצטערת יקירתי, אני כל כך מצטערת.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s