מעבדות לחירות

ז'ורז' פרק שכתב ב-1962 את הספר "הדברים" כניסוי סוציולוגי- ספרותי, משרטט את תוצאותיו של המנגנון הקפיטליסטי המשחית, שגורם לנו לקנות עוד ועוד כדי לפצות את עצמנו על העבודה המדכאת שמכלה את חיינו, על הניצול של מעסיקינו ועל הפנטזיה המשחררת שלעולם לא תמומש.

הזמן הוא תחילת שנות השישים, רגע לפני שילדי הפרחים זועקים "עשו אהבה ולא מלחמה", ילדים של תרבות השפע שמחפשים אחר אמונות אחרות, מנוגדות לשאיפה להישרדות ושגשוג כלכלי, עבודה קבועה וציות לאומי. ילדים שמחפשים אחר עיקרון אוניברסאלי של אהבה ושלום בין האדם ליקום. נו, ילדים.

ארבעים שנה אחרי, הם כבר לא ילדים והם שולטים בעמדות המפתח בעולם. הם התבגרו והתברגנו, והם אלה שמזינים את המנגנון שפעם נחשב בעיניהם למפלצת והיום פועל לטובת חשבון הבנק שלהם. האם אנשים שגדלו בתרבות של שפע יכולים באמת להנהיג מהפכה? לא כזאת של סיסמות ודגלים שמניפים בשעה ששוחים עירומים באגם, מהפכה שמצטלמת טוב אבל מתמוססת בדרך למשרה הקבועה ולמשכורת השמנה. מהפכה אמיתית, כזאת שנשארת שם גם הרבה אחרי שאתה מתפנה לעשות לביתך.

לדידו של פרק ישנם שני מצבי מציאות: למכור את החופש שלך והאמונות שלך למען עבודה מסודרת וחיי רווחה, או לחיות באושר רוחני ועוני חומרי. הגיבורים שלו, ז'רום וסלבי, נאבקים במשוואה הזאת, בקיום הסזיפי השואב אותם לצלול אל תוך העוגה ממנה כולם אוכלים ושותקים. האם הבחירה שלהם היא מה שאנחנו מכנים "התבגרות"? ההבנה לפיה מאחורי כל דבר עומד בסופו של דבר ארגון שפועל תחת מאבקי כוח פוליטיים, לעתים מאפיונרים.

בתקופה של מהפכות וחגיגה של חירות (בעיקר אצל השכנים, פחות אצלנו), זה אולי הזמן לקרוא שוב את הדילמה האלמותית שמעלה פרק, בין מציאת הדרך הצבעונית שלך בעולם לבין הצטרפות לדרך האפורה של כולם. הנה שלוש ציטטות נפלאות מתוך הספר "הדברים" (תודה להוצאת בבל על האישור לפרסמן) בתרגומו של דן דאור.

1.      "בתולדותיהם של ז'רום וסלבי כבר היה רשום הרגע שבו יהיה עליהם לבחור: או להיות מובטלים, מועסקים פחות מכפי צרכיהם, או להתברג בצורה ממשית יותר בתוך סוכנות, לעבוד עבודה מלאה, להיהפך לחלק מהסגל הקבוע, או, לעומת זאת, להחליף מקצוע, למצוא ג'וב אחר, מה שרק יעתיק את הבעיה, שכן גם אם מקבלים בהבנה את זה שאנשים שלא עברו את השלושים רוצים לשמור על עצמאות מסוימת, ועובדים כרצונם, ואפילו משבחים את העובדה שהם פנויים, את הפתיחות של רוחם, את גיוון ניסיונם, את מה שמכנים ה"רב ערכיות" שלהם, הרי שלעומת זאת תובעים, ויש בכך אמנם מן הסתירה, מכל שותף עתידי לעבודה, שמרגע שהוא עובר את הסף של גיל השלושים (ובכך הופכים את גיל שלושים לסף) עליו להוכיח יציבות, ולתת ערובות לדייקנותו, לרצינותו,למשמעת שלו. המעסיקים, במיוחד בתחום הפרסום, לא רק מסרבים לקבל לעבודה אנשים שעברו את גיל שלושים וחמש, הם גם מהססים לתת אמון באדם שבגיל שלושים עדיין לא היה מעודו קשור. ואילו להמשיך להעסיק אותו, כאילו לא קרה דבר, להשתמש בו לפרקים, גם זה בלתי אפשרי: אי יציבות היא סימן לחוסר רצינות; בגיל שלושים אדם חייב כבר להגיע למשהו, או שהוא כלום. ואיש אינו מגיע אלא אם מצא כבר את מקומו, חפר לעצמו את הגומחה שלו, יש לו המפתחות שלו, המשרד שלו, השלט הקטן שלו." (עמוד 50)

2.      "בתיאוריה, גבר צעיר שלמד משהו, ואחר כך מילא את חובתו לצבא בכבוד, מוצא את עצמו בגיל עשרים וחמש עירום כביום היוולדו, אם כי, בתוקף הידע שלו, כבר אז יש לו בפוטנציאל יותר כסף משיכול היה אי פעם לאחל לעצמו. פירוש הדבר שהוא יודע בוודאות שיום אחד תהיה לו דירה משלו, בית נופש משלו, מכונית משלו, מערכת סטריאו משלו, ועם זאת, מתברר למרבה הצער שצריך לחכות למימוש הבטחות מצהילות לב אלו: הן שייכות מעצם מהותן, לתהליך הכולל גם, אם רוצים לחשוב על זה היטב, נישואים, לידת ילדים, התפתחות של ערכי מוסר, גישות חברתיות והתנהגויות אנושיות. בקיצור, הגבר הצעיר צריך להתבסס, וזה ייקח לו חמש-עשרה שנה.

תחזית כזאת אינה מעודדת. אף אחד לא נכנס לזה בלי לקלל. האומנם, אומר לעצמו הצעיר שזה עתה גמר את לימודיו, האומנם עליי להעביר את ימי מאחורי קירות הזכוכית של המשרד במקום לטייל באחו הפורח, להפתיע את עצמי ערב קידום בתקוות, לחשב, לתחמן, לנשוך ברסן, אני שחלמתי על שירה, על רכבות לילה, על חולות חמים? ואז, בתקווה למצוא ניחומים, הוא נופל במלכודת הקנייה בתשלומים. מאותו רגע הוא לכוד, ולכוד חזק: לא נותר לו אלא להזדיין בסבלנות. למרבה הצער,כשתסתיים הטרחה הזאת, האיש הצעיר כבר לא יהיה כל כך צעיר, והמצער מכל, ייתכן שיחשוב שחייו כבר מאחוריו, שהם לא היו אלא מאמציו, ולא מטרתו ואפילו אם הוא נבון מדי, שקול מדי – שכן עלייתו האיטית הקנתה לו ניסיון שפוי – להחזיק בטענות אלה, עדיין עובדה היא שיהיה אז בן ארבעים, ושדי יהיה בניהול מגוריו העיקריים והמשניים ובחינוך ילדיו למלא את השעות המעטות שלא ייאלץ להקדיש לעבודתו…" (עמוד 54)

3.      "האויב היה בלתי נראה. או ליתר דיוק, הוא נמצא בתוכם, הוא השחית אותם. הטיל בהם מק, עשה בהם שמות. הם היו פתאום מאמינים, יצורים קטנים וצייתניים, בבואות נאמנות של עולם ששם אותם ללעג. הם היו שקועים עמוק בתוך עוגה שלעולם לא יאכלו אלא פירורים ממנה." ( עמוד 69)    

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s