ז'ורז' פרק שכתב ב-1962 את הספר "הדברים" כניסוי סוציולוגי- ספרותי, משרטט את תוצאותיו של המנגנון הקפיטליסטי המשחית, שגורם לנו לקנות עוד ועוד כדי לפצות את עצמנו על העבודה המדכאת שמכלה את חיינו, על הניצול של מעסיקינו ועל הפנטזיה המשחררת שלעולם לא תמומש. 
הזמן הוא תחילת שנות השישים, רגע לפני שילדי הפרחים זועקים "עשו אהבה ולא מלחמה", ילדים של תרבות השפע שמחפשים אחר אמונות אחרות, מנוגדות לשאיפה להישרדות ושגשוג כלכלי, עבודה קבועה וציות לאומי. ילדים שמחפשים אחר עיקרון אוניברסאלי של אהבה ושלום בין האדם ליקום. נו, ילדים.
ארבעים שנה אחרי, הם כבר לא ילדים והם שולטים בעמדות המפתח בעולם. הם התבגרו והתברגנו, והם אלה שמזינים את המנגנון שפעם נחשב בעיניהם למפלצת והיום פועל לטובת חשבון הבנק שלהם. האם אנשים שגדלו בתרבות של שפע יכולים באמת להנהיג מהפכה? לא כזאת של סיסמות ודגלים שמניפים בשעה ששוחים עירומים באגם, מהפכה שמצטלמת טוב אבל מתמוססת בדרך למשרה הקבועה ולמשכורת השמנה. מהפכה אמיתית, כזאת שנשארת שם גם הרבה אחרי שאתה מתפנה לעשות לביתך.
לדידו של פרק ישנם שני מצבי מציאות: למכור את החופש שלך והאמונות שלך למען עבודה מסודרת וחיי רווחה, או לחיות באושר רוחני ועוני חומרי. הגיבורים שלו, ז'רום וסלבי, נאבקים במשוואה הזאת, בקיום הסזיפי השואב אותם לצלול אל תוך העוגה ממנה כולם אוכלים ושותקים. האם הבחירה שלהם היא מה שאנחנו מכנים "התבגרות"? ההבנה לפיה מאחורי כל דבר עומד בסופו של דבר ארגון שפועל תחת מאבקי כוח פוליטיים, לעתים מאפיונרים.
בתקופה של מהפכות וחגיגה של חירות (בעיקר אצל השכנים, פחות אצלנו), זה אולי הזמן לקרוא שוב את הדילמה האלמותית שמעלה פרק, בין מציאת הדרך הצבעונית שלך בעולם לבין הצטרפות לדרך האפורה של כולם.
אדמה 