"אני אשכנזייה מקופחת"

"כשאני צריכה לתאר בחו"ל את מדינת ישראל אני אומרת שזה בית חולים פסיכיאטרי ליהודים פוסט-טראומטיים מכל העולם. יש בו פרנואידים שתמיד חוששים שקמים עליהם לכלותם ויש את המאנים-דיפרסיבים. לפעמים הם מאמינים שמחר יבוא השלום ולפעמים שמחר הקטסטרופה. אנחנו חשוכי מרפא בשלב הזה". (ליזי דורון, ידיעות אחרונות, מוסף שבעה לילות, 12.4.2013)

ליזי דורון שעשרות אלפי עותקים מספריה נמכרו בגרמניה, שווייץ ואוסטריה, כלת פרס ויצ"ו לספרות יהודית באיטליה ופרס ג'נט שוקן בגרמניה, ומי שבימים אלה מפיקים על חייה סרט דוקומנטרי בערוץ ארטה האירופי, מאמינה שהמפעל הציוני שהוקם כאן מתאים לאחוז קטן מאוד "כל השאר מתפתלים כדי להסתדר", בשיחה שערכתי עמה לפני מספר שנים ולראשונה מתפרסמת ברשת, היא מדברת על ילדותה כבת יחידה לניצולת שואה, על הנרטיב האשכנזי שהושתק ועל מלחמת יום הכיפורים שריסקה את אמונתה בציונות, בתקומה ובעבודת האדמה. ריאיון עם הרבה תעוזה

יום אחד בשנות ה-50 של המאה הקודמת ביקש המורה לציור מהתלמידים לצייר ציור שמביע חופש. אמה של הילדה ליזי שלחה אותה למחרת עם ציור של מחנה ריכוז שיוצאים ממנו זיקוקים על המלה "חופש" בשפות שונות. המורה לציור, ניצול שואה, פרץ בבכי כשראה את הציור ולקח אותו למזכרת. אחרי שנים פגשה דורון אישה שהכירה את המורה לציור וסיפרה לה כי הוא מת ועזבונו נשרף, ואיתו גם הציור על החופש.untitled.3png

בסיפור "חופש", הלקוח מספרה הראשון של ליזי דורון, "למה לא באת לפני המלחמה", מתערבבים בדיה ומציאות. חלק מהאירועים קרו במציאות, חלקם הומצאו, או לפחות פרטים מהם היו שייכים לעולם דמיוני שהיה נחלתה של האם בלבד, ניצולת שואה חריפת שכל וחדת לשון המערבבת בין דמיון למציאות במאמץ לבנות עולם בטוח וטוב יותר לבתה היחידה. מערכת היחסים בין האם הלנה שהגיעה למדבר שומם במזרח התיכון לבין הבת אליזבת, שחולמת להתנתק מהדימוי הגלותי ולהיות צברית, משורטטת בלשון ייחודית ורגישה. בכנות מפעימה ובחדות בלתי מתפשרת משקף הספר קונפליקטים על תחושת הזרות במדינת היהודים – קונפליקטים של בני הדור השני של ניצולי השואה, דור שגדל עם צללי השואה על רקע הווי המדינה בראשית דרכה.

שואה לייט

שלושת ספריה של דורון – "למה לא באת לפני המלחמה", "פעם הייתה פה משפחה" ו"ימים של שקט" – עוסקים בזיכרונות ילדותה כבת יחידה לאם ניצולת שואה. לכתיבה אוטוביוגרפית הגיעה במקרה לאחר שבתה נתבקשה בבית הספר להכין עבודה על שורשי משפחתה. היום נלמדים ספריה של דורון במערכת החינוך כחלק מתוכנית הלימודים. עד לכתיבה הספר עסקה דורון בעיקר במחקר אקדמי על קוגניציה של השפה ואף גיבשה נושא לדוקטורט – מניפולציות לשוניות בנאומים פוליטיים מנקודת מבט בלשנית.

"לא התחלתי כסופרת והספר פורסם בעל כורחי", היא אומרת. "ראיתי עצמי ממשיכה ללימודי דוקטורט, כך שלא כתבתי את זה ברגעי מצוקה נפשית. כשהבת שלי ביקשה שאספר לה על המשפחה שלי לצורכי העבודה נחשפתי לחוויה מאוד טראומטית. למשפחתו הפלמ"חניקית של בעלי היו אוצרות של סיפורים וזיכרונות ואילו אני עומדת מול שוקת שבורה. הרגשתי שיש לי מחויבות קדימה להשאיר איזשהו מסמך לילדים. הייתי צריכה את הסיפור לעצמי כדי שיהיה רצף בין דורי. חשבתי שניתנה לי זכות מיוחדת להמציא את הביוגרפיה של עצמי. כך שזאת לא אוטוביוגרפיה אקדמית אלא שחזור זיכרונות ילדות שנבנו ליצירת איזושהי תובנה לגבי זהות המשפחה שלי".

"לפעמים בלא לעשות יש הרבה יותר אומץ. כילדה הייתה לי תובנה עמוקה שאני ואמא שלי לבד בעולם. לא יכולתי לקום ולעזוב, גם הסביבה לא עודדה ילדות שעוזבות את הבית. אבל ידעתי שהיו לה סודות ושאם אני אשאל שאלות יותר מדי, זה יפגע במרקם היחסים שלנו. היא הייתה מתעקשת שהעבר שייך לה, הוא לא יתרום לי שום דבר ושום אינפורמציה מהעבר לא תועיל לי לעתיד. לקראת מותה, בבית החולים, הייתי מנערת אותה ומתחננת שתגיד לי משהו, אם היו לי אחים או אחיות. זה לא עזר. אני לא יודעת עד היום. היא אומרת שאני בתה היחידה אבל אי אפשר לדעת, כי אמא שלי המציאה סיפור חדש כשהיא הגיעה לפה כדי לגונן עליי".image4s

בספר מתריס החלוץ הציוני בפניה של הלנה שאלה נוקבת "למה לא באת לפני המלחמה?" זה בעצם כתב אישום של מדינת ישראל הציונית נגד ניצולי השואה.

"קודם כל צריך לעשות הפרדה בין שתי קבוצות של ניצולי שואה. אלו שעברו שואה קשה והיו במחנות הריכוז ואלו שעברו שואה קלה, כמו הפרטיזנים שברחו לרוסיה. גם בין הגטאות היו מקומות של שואה לייט, אלו שנחשפו לארובות העשן, למוות הסדרתי ועמדו תחת איום של מוות כל דקה – אלו האנשים שמבחינת אמא שלי היה להם סיפור משותף, זה לא שהיא הפחיתה בסיפור של האחרים, אבל הסיפור שלהם הביא בעצם את הרוע האנושי וההישרדות עד לקצה המקום הבלתי אפשרי".

"אותי השאלה הובילה למקום אחר – מתי עוזבים? שאלה שאני מתלבטת בה המון, כשאת מרגישה שהמוסר שלך ושל החברה מתנגשים, את עוזבת כמחאה, את עוזבת כדי להציל את עצמך ברגע שהמוות דופק בדלת. אני שואלת כל יום שאלות כמו מתי עוזבים? מתי אומרים לילדים ללכת? מתי נלחמים עד הסוף? התשובה לשאלה למה לא באת לפני המלחמה הייתה מאוד ברורה לי. אמא שלי אמרה שהיא לא הייתה ציונית. היה לה משיח, והיה לה עולם מלא של תרבות, ולאן היא הייתה צריכה לעבור? למדבר. עד יום מותה היא הייתה מביטה בחלון ואומרת מה יש לי לעשות עם אסיה? אפילו יום אחד לא יורד כאן שלג".

הגולה מתה

בספר הילדה כועסת אל אמה הלנה ומתייחסת אליה כאל משוגעת. במבט בוגר יותר דורון סלחנית יותר ואף מבינה. "היום אני מבינה את האידיאולוגיה שלה, הקרביות והנחישות שלה, אני חושבת שהיא מודל לאדם השורד והנאמן לדברים שבהם הוא מאמין. אבל זו לא חוויית הילדות שלי אלא חוויה מאוד מאוחרת. אני רציתי שאמא שלי תמות ושייקחו אותי לבית יתומים בקיבוץ. רק כך יכולתי להפוך לישראלית האולטימטיבית בלי הפרונקל הזה של השואה על הגב. אני זוכרת חלומות, איך אני אוספת את הדברים בבית ועוזבת".

את קוראת לה הלנה, לא אמא?

"כן. רציתי להעביר לבתי דמות שהיא מעבר לאמא שלי, אלא מי שמייצגת את השואה. אם הייתה אז תקשורת כמו של היום, אמא שלי הייתה בטח חברה בפאנל הפוליטי. הרגשתי בכתיבה שיחסי האם ובת מורכבים מאוד, כי אין אמא מחבקת ומנשקת, היא הייתה סופר פמיניסטית, והיא לא הייתה האמא הפרטית שלי. היא ביטאה חלומות, פחדים ורצונות אסורים של הרבה אחרות כמותה. היא הייתה אמא של עוד הרבה ילדים, העבר היה שלה והיא הייתה כאן רק כדי ללוות אותי לעתיד. ההווה היה נקודת המפגש שלנו".image6s

חלק ממהגרי העבודה בישראל, העובדים הזרים, טוענים כי אחד המאפיינים של הדור השני החי בישראל הוא לקרבן את האחר כפי שעשו להוריהם.

"אני מודעת להיבטים הפסיכולוגיים של דור הילדים של ניצולי השואה. אני מוגדרת כאחת כזאת. גם נתקלתי בסיטואציות בחיי שהפגישו אותי עם החוויה הזאת של דור שני,אני לא הייתי מחוברת לתסמונת הפסיכולוגית, אולי מתוך הכחשות שלי. עד למלחמת יום כיפור הייתי צברית לכל דבר שמכחישה כל עבר גלותי ואיזשהו קשר למזרח אירופה, ליידיש ולפולנית. אני חושבת שאחרי המלחמה, לאחר שעברתי משבר אישי בעקבות מותם של רבים מחבריי, יותר הקשבתי למה שקורה במלחמות, מה קורה לאנשים שנשברים לאחר אובדן ומוות. ואז התגבשו בי שלושה דברים: הצבריות, הגעגוע למקום אחר ואהבה גדולה לתרבות מזרח אירופה. כל ספר שיוצא ביידיש אני הראשונה שקוראת. גדלתי בישראל אבל בשכונה שלי דיברו את כל השפות וחיו תרבות מזרח אירופית בשפה ובאוכל, ואני תמיד רציתי להיות צברית, לאכול פלאפל".

זה היה אי גלותי?

"לא אי גלותי, זו הייתה ממש הגלות. זה מה שנשאר כי הם לא יכול להיות שמה אז עשו פה את אותו הדבר. כדרכם של מהגרים, אם ניתנת להם ההזדמנות, הם מעתיקים את מה שהם יודעים ממקום אחר. אלא שמדינת ישראל לא כל כך אפשרה את זה ודרשה לבטל סממנים גלותיים. לאמא שלי לא הייתה אלטרנטיבה – היא לא הפכה לקיבוצניקית בגיל 40, ורק אני ביקשתי לברוח לקיבוץ. הקונפליקט בין הגלות לחברה יצר בי חלום – לחיות בניו יורק, שם נשמרת היהדות הגלותית של מזרח אירופה, שם אני יכולה לקנות עיתון ביידיש כל יום. יש בי משולש מטורף של ישראלית- צברית, פולנייה ויהודייה במנהטן, כי אני חושבת ששם יש עוד חיים לגולה שמתה פה לגמרי".

אשכנזים במגננה

בראשית שניות ה-50 הגיעה קבוצה גדולה של מהגרים יוצאי שואה, ביניהם הלנה ובתה, והתיישבה בשכונת ביצרון בדרום תל אביב. השכונה הפכה למיקרוקוסמוס תרבותי, כאשר נוספו שכנים עולים מעיראק, מרוקו ותימן. היחסים בין העולים החדשים היו חמים והכול היו פוגשים את כולם במרכז השכונה.

"הייתה חברותה ונאמנות טוטלית. כילדים של ניצולי שואה תמיד הרגשנו בתחתית כי המשפחות שלנו היו שבורות, ההורים שלנו היו מוטרפים ולא היינו מודעים לקשיים של המהגרים האחרים. תמיד קינאנו בקן המשפחתי המלא של התימנים, וההורים שלהם נראו לנו מאוד צעירים. לנו הייתה חוויה שאנחנו ילדים נורא לבד וגם להורים שלנו היה חוסר ביטחון שנישאר בעולם לבד. הרגשנו ברובד הנמוך ביותר והמאוים ביותר מבחינת ההישרדות. זה הסיפור האשכנזי.

"הנרטיב האשכנזי קיבל ביטוי רק בחלקו בדפי ההיסטוריה. זה היה הנרטיב הציוני יפה הבלורית החלוצי. הנרטיב של המשפחות השבורות לא נאמר וקופח, כי הוא היה צריך להיעלם. הנרטיב הזה של הדור השני יוצא רק עכשיו, לנו לא הייתה מפלגה. עד תקופת בגין אני לא ידעתי מה ההבדל בין אשכנזים לספרדים. הם היו הנורמאליים ואנחנו הפגועים, הממוספרים, הצועקים בלילות, המתים. הם היו לוקחים פח ומנגנים עליו ואנחנו היינו מבקשים שיזמינו אותנו.התהליכים הפוליטיים שהפוליטיקאים לקחו על עצמם הובילו לפער הזה, כי לגעת במסכנות של האשכנזים הייתה בעיה כי זו הייתה פגיעה בכבוד. האשכנזים נכנסו למגננה והגנה, הם היו נורא מבוישים".

מה היה הביטוי היומיומי של הקושי הזה?

"זו הייתה התקופה של היהודי החדש, והם היו חלשים. הוצאה תקנה האוסרת לדבר יידיש, לקחו להם את שפת אמם לאחר שלקחו להם את האנשים עצמם. אלה דברים שקשה לנו היום להעלות על הדעת, אבל זו הייתה עובדה שבארץ ישראל לא מדברים יידיש. למדינת ישראל הייתה מטרה מאוד שונה ואחרת – להעריץ סוג אחר של יהודי. אמא שלי לא הסכימה לעבור לקיבוץ, כי היא לא הסכימה לעבוד במדינה שאינה שלה, בתחום שאינו שלה. היא הייתה אומרת לי שהמשפחה שלנו תמיד עסקה ברוח, במקצועות חופשיים ולא בעבודת אדמה. זו הייתה מדינה מאוד זרה לאנשים האלה".

"אני חושבת שלא משתמשים הרבה בביטוי של קושי כי לפולנים הייתה גאווה וכבוד וגם החברה הישראלית לא מצאה מפלגה פוליטית שתאמץ את האשכנזים. אבל אם את רוצה, בהגדרה הכי בוטה וגסה, אני אשכנזייה מקופחת. גדלתי בעוני נורא, אמא שלי גרה במעברה ושפכו עליה די-די-טי כשהיא הגיעה לארץ".image46s

"אחרי משפט אייכמן היו הרבה אנשים שהתאבדו ואנחנו היינו בני עשר והסתכלנו על הורים מתפרקים. אני חושבת שמדינת ישראל לא סיפקה בימים ההם הגנה אמיתית".

האם זה לא מאוחר מדי לקום עם תחושת הקיפוח?

"אני כועסת על עזבונה של אמא שלי ועל התוצאה שקוראים לה מדינת ישראל. אני מסכימה שמדינה היא תשתית שצריכה לתרום לתושביה, אבל נוצרו שתי בעיות: האחת האמונה בכוח שמפחידה אותי ומובילה לאמונה היפותטית שאנחנו יכולים לעשות הכול, והשנייה שאני חושבת שלא גדלו כאן אנשים שאחראים לעצמם. אולי אני כועסת כי אני נורא מתוסכלת, אנחנו חיינו בעוני נורא ולעולם לא חשבנו שהמדינה צריכה או חייבת לתת לנו. אמא שלי סירבה שיעזרו לי במימון הלימודים, היא אמרה לי שאת תדעי שאני לקחתי מהפה שלי כדי לתת לך ללמוד. והיום המדינה צריכה להתמודד עם אנשים שלא אחראים לעצמם, כי הם מרגישים שהמדינה חייבת להם".

טראומת כיפור

בשעה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים נהרגו שבעה מילדי השכונה של דורון. עבורה זו הייתה המלחמה הטראומטית המקבילה לתחושות המלחמה שעליהן גדלה. היום היא מכנה עצמה סלבריטאית שואה ומהגרת תמידית השואלת האם מדינת ישראל היא אפיזודה חולפת.

"סיפור מדינת ישראל של היום הוא סיפור של אנשים מהגרים. בנו פה מפעל ציוני שמתאים לאחוז מסוים, כל השאר מתפתלים כדי להסתדר. חלק נדבקים לאדמה, חלק לאלוהים, חלק לפרנויה. הסיפור הוא של מהגרים ולכל אחד מהם געגוע שלא נגמר. יש לי געגועים לפולניה, למנהטן, למקומות כאלה. מדינת ישראל היום לא מספקת לי מרחב של חיים שאותם אני רוצה לחיות. המדינה דנה היום בהרבה דברים שאני לא מרגישה שייכת אליהם ממקום מאוד עמוק. עד מלחמת יום הכיפורים הלכתי עם המדינה כל הדרך, הציונות, התקומה, הצבריות. אחרי היום הראשון של המלחמה עשיתי רגע חושבים, פתאום התמלאתי בדברים שהם לא מפה, לחשוב שכוח צבאי הוא לא הפתרון האולטימטיבי להישגים ולחשוב שעבודת אדמה היא לא סוף הדרך".

"אני נורא אוהבת השכלה, מה אני אגיד לך, פולנייה שאוהבת תרבות, אקדמיה ותארים. יש משהו שחתך בפתאומיות את הקו הציוני הברור והנקי שהיה לי קודם".

אבל בכל זאת העדפת להישאר פה.

"תראי, לא שרדנו את השואה. קשה להודות בזה, אבל זו התפיסה שלי, השורשים שלי לא מפה, ואני נקרעת בין מחוזות שונים. מלחמת העולם השנייה שינתה את העולם היהודי. הניצולים התפזרו לארצות העולם ושם שימרו את ההיסטוריה וחברו גם לארצות הזרות. פה נוצר יהודי חדש והשאלה היא האם הוא מכונן כאן לדורי דורות או שהוא אפיזודה חולפת. אין לי תשובה, אבל אלו שאלות פתוחות שאני מתבוננת בהן כל בוקר וכל יום שואלת. מה שהי לי מאוד ברור כילדה לא ברור לי היום. השאלות האלו של לקום ולעזוב את הארץ נדונות והן בהחלט אופציות שאנחנו בוחנים אותן. הדבר הקשה הוא המחויבות לארץ שבה נולדת. לא הייתי אומרת לילד שלי לעזוב את הארץ לפני שהוא משרת בצבא. יש מחויבות למלייה שלך, לחברה ולתרבות שלך. מעבר לצבא, יש מקום לדון איפה הם רוצים לבנות את חייהם, איפה הכי טוב להם מכל בחינה, מה שלא היה לגיטימי בזמני. אני חושבת שהשינוי הכי דרמתי  שאני יכולה להצביע עליו היא שהשאלה הזו לגיטימית והיא נבחנת".

אלוהים הצעיר

כשאמא של דורון חזרה מהמלחמה היא הודיעה שהיא לא מתווכחת אם יש או אין אלוהים ושאת מצוות הקדוש ברוך הוא היא לא שומרת, כי הוא לא שמר עליה. היא הייתה נוהגת להיכנס ולשמוע את התפילות בכנסיות של יפו, כי לישו שלהם דווקא הלך יותר טוב עם אלוהים, הצליח לו. לאלוהים היה מקום מיוחד בביתה של הלנה, מקום של בגידה. והיא השביעה את בתה לבל תשים מזוזה על דלת ביתה, מצווה שמחזיקה דורון עד היום.

היהדות עובדת יותר טוב בגולה?

"אני לא יודעת איזו יהדות יותר טובה, אני יודעת עם איזו אני מסתדרת, אני לא מסתדרת על יהדות שאלוהים קובע, אני מסתדרת עם היהדות ברמה של מסורת, תקשורת. מדינת ישראל לא צריכה את הסוג הזה של יהדות. פה היהדות עברה תהליכים שהם יותר רלבנטיים למדינה, כמו מפלגה, פה היהדות היא אידיאולוגיה קונקרטית ואני יותר אוהבת את היהדות כאופציה רוחנית תרבותית. בבית שלי אין מזוזה. את אמא שלי תפסו הנאצים בגלל המזוזה, היא גרה באזור של לא יהודים וביקשה מהמשפחה שלה להצטרך אליה כי לא ימצאו אותם שם, ובסיור של הנאצים שהיה שם הם ראו את המזוזה. כשאמא שלי חזרה מהאוניברסיטה הסתבר לה שכל משפחתה נלקחה למחנה הריכוז למות תוך שעות. במצריים המזוזה שמשה כסימן לאלוהים להציל את בתי העברים בפסח, אמא שלי הייתה אומרת שאז אלוהים היה צעיר ועוד היה לו כוח לשמור על בתי היהודים. היא השביעה אותי שאף אחד מילדיי לא ישים מזוזה, שאם נרצה נאמין כחוויה בלב, עם זה לא הייתה לה בעיה, רק בלי סמלים וסימנים. היא אמרה שהיא רוצה לאנשים שבאים אליה הביתה ינשקו בני אדם ולא מזוזות".

בספר היא שואלת מדוע אלוהים הוא אחד ולא שניים.

"כן היא חשבה שלהיות אלוהים יחיד זו מטלה גדולה אפילו על אלוהים, אולי לפעמים כדאי לו להתייעץ עם מישהו לפני שהוא עושה משהו".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “"אני אשכנזייה מקופחת"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s