סבתא שלי מספרת בארוחת שישי איך ניסו לחטוף ממנה את אימא שלי שנולדה בקיבוץ עין שמר. סבתא הגיעה לתינוקייה כדי להיניק את אימא ונתנו לה תינוקת אחרת. הצמרמורת שאחזה בה אז, מרעידה אותה גם עכשיו, כשהיא נזכרת איך החזיקה תינוקת זרה והרגישה בכל גופה שהיא לא שלה. האחות התעקשה שזאת התינוקת, אבל סבתא לא ויתרה והחלה לצעוק. היו שמועות שלוקחים תינוקות.
הצעקות לא עזרו, אז סבתא פנתה לאיומים. שקטים כאלה עם מבט 
של רצח בעיניים. כאשר הגיעה האחות, היא תפסה בדש החלוק שלה והתקרבה אליה פנים אל פנים, "אם לא אקבל את הבת שלי, אהרוג אותך," לחשה לה. זה הספיק כדי להוציא את אימא שלי מחדר אחר ולהחזירה לסבתא שלי. אופס, טעות. שיטת מצליח לא צלחה ומאותו רגע סבתא שלי לא עזבה את התינוקת הקטנה.
הסבתא השנייה כבר לא כל כך זוכרת. הגיל עושה את שלו. אבל יש סיפור די עמום על אחת הבנות שלקחו לה לבית חולים ולא אמרו איפה. מישהו לחש לה שהילדה נמצאת בבית יתומים בטבריה. הם הגיעו בזמן וחילצו אותה משם. שוב טעות.
בניגוד לדעת הרווחת כי נעשתה טעות, בלבול שמקורו בבלגן שנוצר עם קליטת מהגרים, אני מאמינה שהטבע האנושי להריח פוטנציאל רווחי מאנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, שפה ותרבות זרה הראה את פרצופו גם כאן. מישהו הציע, השני פעל והשלישי שתק. הרבה שתקו ויותר מדי זמן. אם היה זה סחר ילדים ממוסד או פיראטי, את זה רק הפרוטוקולים בגנזך המדינה יכולים להאיר על התעלומה. הסירוב העיקש לפתוח אותם הוא תעודת עניות למדינה ורק מעצים את סימן השאלה סביב הסוגיה הזאת.
ולמה עדיין שותקים? כי חלק מהפושעים עדיין בין החיים. שמם מפאר את מורשת ארצנו ואם בהם נפל דופי, מה נגיד אנו אזובי הקיר? אלה האנשים שבנו את הארץ ורוצים לתת להם למות בשקט ובכבוד.
הטבע האנושי בכיעורו חוצה מגזרים, דתות ועדות. עד שלא נפתח את התיקים, לא נוכל לדעת. הפחד מעימות וערעור המרקם החברתי המזויף שנבנה פה, משתק אותנו, אבל חייבים להתגבר עליו ולחשוף את האמת, אשכנזים ומזרחים יחד, כדי לתקן חוליים רבים בחברה הישראלית.
אדמה 