המקום הכי טוב בעולם

כוחה של ספרות טובה הוא לאו דווקא ביכולת למקד אותך בסיפור עצמו כמו לאפשר לך להפליג אל מקומות אחרים, פיזיים ונפשיים, בעבר הלאומי והפרטי; להרחיק אותך מהסיפור ולחזור אליו. התנועה הנומאדית הזאת של קירבה וריחוק ליוותה אותי לאורך הקריאה בקובץ סיפוריה של אילת צברי, "המקום הכי טוב בעולם" (הוצאת עם-עובד, 2016). כמעט כל סיפור הוביל אותי לעצור ולחשוב על שאלות קיומיות של זהות ומקום, זיכרון נושן מהילדות, משהו ששמעתי פעם ממישהו, פגישה עמומה שנשלתה מתהומות הזיכרון, המילים שלחו אותי לחפש את עצמי במקום ובזמן אחר, קצת כמו הדמויות באחד-עשר הסיפורים העוצמתיים הכרוכים בספר זה, שמילאו אותי בגעגועים גם ימים רבים לאחר שנפרדתי מהן.

אז מהו המקום הכי טוב בעולם? כמו כל השאלות המעניינות בחיים גם על זאת אין להשיב בתשובה חד-משמעית ואולי זהו עיקר הספר, להרהר ולערער על הקשר הבלתי נמנע בין מולדת לבית. גיבוריה של צברי הן דמויות מזרחיות שמרגישות זרות בבית, אך במקום להישאר ולהיאבק על מקומן בחברה הישראלית כמו דמויות מזרחיות אחרות (ראו "אח קטן" מאת רונית מטלון שנכתב לפני כשלושים שנה), הן מחפשות מקום אחר, מחוץ לגבולות ישראל, שיהווה תחליף לבית, תוך שהן מבקשות לאחות את קרעי הבית המפורק ממנו הן מגיעות באמצעות מציאת בית אלטרנטיבי בהודו או בקנדה. הזהות המפוצלת של מהגר בארץ זרה היא החוויה שהופכת את הספר הזה לכל-כך ישראלי, החוויה הישראלית של היעדר בית והשאלה שמהדהדת לאורך הספר היא מה הופך את ישראל לבית?

הבית אינו רק המקום בו מרגישים שייכות לתרבות ולאורח חיים, אלא המקום בו מרגישים שקט ושלווה. האם אפשר להרגיש את שניהם יחד, שייכות ושלווה, בבית הישראלי? הדמויות בסיפורים נקרעות בין ארץ המדממת מפיגועים ומלחמות לבין הרצון לחיות בשקט ושלווה, הרצון האנושי הבסיסי לאיכות חיים מעבר להישרדות. חלקן מצליחות למצוא את שניהם בקנדה כמו בסיפורים "ברית מילה" או "המקום הכי טוב בעולם" וחלקן נמצאות בחיפוש הסיזיפי אחר שייכות ושלווה ולא יודעות מנוחה כמו בסיפורים "סימן להרמוניה", "תגידי עוד פעם" ו"אבדות".

הנדידה בין ארצות הרחק מהבית רק כדי להרגיש אותו נושף בעורפך תמיד, מאתגרת את הזהות שלנו. האם החיפוש אחר בית אחר הופך אותנו לפחות ישראלים? ביד אמן פורמת צברי מערכות יחסים טעונות במשפחה, בין חברים ובעיקר בין אדם לארצו, בין זהות למקום, בין המרחב הפיזי לנפשי. כך למשל דמותו של איאן, לונדוני ממוצא הודי, שמגיע להודו בפעם הראשונה בחייו בעקבות חברתו מאיה הישראלית שחיה בהודו כבר שלוש שנים. איאן כתוצר של התרבות המערבית מתקשה לשהות מספר ימים בהודו, לעומת מאיה שמרגישה בבית, מתמקחת עם המקומיים וכבר שכחה לדבר עברית. "תאר לעצמך איזו חוויה זאת תהיה, להיות במקום שכולם נראים כמוך." אומרת מאיה לאיאן בניסיון לשכנעו להגיע להודו ונראה כי כאן היא נועצת את הסיבה לתחושת הבית שלה בארץ הקסטות, את מרכיב השייכות שלה למקום: צבע העור.

הקשר בין מזרחיות ובעיקר תימניות לבין צבע העור שמסמן אותך כאחר בחברה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בסיפוריה של צברי. מבלי לעלות על בריקדות הקיפוח היא משרטטת בקול שקט ועז את קולו של המזרחי כאחר, כמי שמרגיש דחוי ונחות ומכאן לא שייך בגלל צבע עורו, כמו גיבור הסיפור "משוררי חלון המטבח", אורי, ששומע את המלכה הבלונדינית של הכיתה אומרת שהיא מעולם לא תצא עם מזרחי ומפסיק לכתוב שירים כי "שירה זה לא בדיוק העתיד. במיוחד לא למישהו כמוני." כאשר אחותו יסמין שחזרה בדיוק מהודו וכבר התנתקה מהשסע החברתי עדתי הישראלי, צוחקת לדבריו, הוא מתריס כנגדה: "תגידי לי שם של משורר מזרחי אחד." והשאלה הזאת נותרת ללא מענה.

האם זאת הסיבה שבחרה צברי לכתוב את הספר באנגלית מקנדה הרחוקה? האם כתב היד היה מתקבל באחת ההוצאות הגדולות והמכובדות בארץ לולא זכה לשבחים ופרסים ובעיקר להכרה של הוצאות הספרים הגדולות בעולם? לא מעט אנשי אקדמיה ואמנים מזרחים מוצאים את הבית שלהם בגלות משום שכאן אמנותם לא מתקבלת. במקום לוותר על עולם הרוח ולבחור מקצוע פרקטי, כפי שעושים אורי ואביו לפניו, הם בוחרים למצוא בית במקום אחר, כזה שמאפשר להם לחיות את רוחם.
הביקורת החברתית האמיצה על מקומם של המזרחים בישראל, על אפשרות קיומם הרוחני ולא רק כפועלים ופקידים של האליטה האשכנזית, מציירת את ישראל כמקום הכי פחות טוב בעולם עבורם. עם זאת, הדמויות היוצאות מתוך בתים מפורקים וארץ משוסעת מבינות בסופו של מסע שהישראליות היא המקום היחיד בו אתה נפגש עם עצמך באמת. כך דמותה של עופרה מהסיפור "ברית מילה" שהמפגש הטעון עם אמה מפגיש אותה עם האמיתות עליהן גדלה ומהן ניסתה כל כך להתרחק, או עומר הישראלי שמתריס בפני מאיה ההודית להפסיק "עם כל ההצגה הזאת שלך". המפגש עם הישראליות מעמת אותך עם השדים שהשארת בבית.

אם בית הוא המקום בו מרגישים שייכות ושלווה, ואולי שלווה כתוצאה משייכות, מהתקבלות, לא בכדי מצליחה צברי לקלוע את החיצים אל הפצע המדמם העדתי היישר מקנדה הרחוקה ולא בשפת אמה. "אולי דווקא בגלל זה אתה צריך לכתוב." מייעצת יסמין לאורי לאחר ששניהם לא מוצאים שם של משורר מזרחי אחד. ואולי אז לא נצטרך לחפש בנרות שמות של משוררים תימנים ומזרחים לא יצטרכו לצאת את גבולות המדינה כדי לבטא את אמנותם, כי הם ירגישו שהשירה והאמנות כאן בארץ היא למענם. סופרת בינלאומית אחת כבר יש לנו.