לכודה בזמן

תמונה שלווה ורומנטית או מחאה חתרנית על עולם קפיטליסטי? הקומפוזיציה מצביעה על משמעות כפולה המהדהדת אל שאלות הקיום האנושי. מדרש תמונה

יש משהו מאוד רגוע ופסטורלי בתמונה של הצייר האיטלקי גואידו בורלי (Guido Burelli). הנה כפר דייגים קטן השוכן בבתיו הצבעוניים סמוך למים על רקע צמחייה ירוקה, הפרחים באדניות שמוסיפים חדוות חיים והשמש מרצדת מעל המים. יום אביבי או שמא קיץ מהביל, ספוג באופטימיות רומנטית מנצנצת.

השלווה הסטואית הזו מתנפצת כאשר הקומפוזיציה ממקדת אותנו בפינה הימנית, שם ניצבת ספינת דייגים עתיקה, בודדת וריקה, בצבעי חום אדמדם ומעליה נישא תורן בצורת צלב, זקוף וגאה. נראה כי ברבות השנים הפך כפר הדייגים הקטן לאתר תיירות יוקרתי וכבר מזמן שאינו מתפרנס מדייג. הנה נשארה ספינת העץ הישנה כמוצג מוזיאוני בלבד שפינה את מקומו המרכזי ליאכטות הלבנות של בני העשירים.

המבט הרומנטי אל עבר שחלף מתבטא גם בקירות הבתים שנחשפו אל פגעי הזמן וצבעיהם המתקלפים. עם זאת, צבעוניות הבתים נשמרת ומהווה ניגוד בולט ללובן היאכטות המודרניות הנמצאות בחזיתותיהם. היאכטות נראות כמו נלקחו מאותו פס ייצור, מבהיקות בלובנן מול אור השמש, מנוגדות כל כך לבתים הצבעוניים מלאי הפרטים על מרפסותיהם, פרחיהם והכביסות המתנוססות מחלונותיהם. תריסי העץ חלקם ירוקים וחלקם חומים, ממש כמו צבעה של ספינת הדייגים.

מה מבקש בורלי להגיד לנו תחת השקט העצור הזה? נראה כי מאחורי התפקוד האסתטי נחבאת אמירה מחאתית כמו זרמי המים בקרקעית הים. צורת הצלב שיוצר תורן הספינה עומדת בהלימה לכנסייה המתנוססת בראש ההר, מעל כל בתי הכפר. מוט ההיגוי הלבן מצביע על היאכטות הלבנות משל היו זרות לנוף, לא שייכות ואולי אף אשמות על שגזלו את מקומה של הספינה הישנה, פרעו את העבר הטוב והחליפו בחדש.

זקופה וגאה עומדת הספינה בבדידותה מול פעלתנותן של ספינות השעשועים ונראה כי הקומפוזיציה מדגישה את שייכותה למקום, את זכותה הריבונית להיות נוכחת. הבתים, הכנסייה, העצים, הים והספינה, כולם היו פה לפני בואן של ספינות העשירים. הן אלה שאינן שייכות לכאן, הן אלה שהגיעו ודחקו בספינת הדייגים הישנה לעמוד בצד ללא שימוש, ריקה, ללא תוכן, אך עם תורן נישא אל השמים.
האנשים עברו אל היאכטות כפי שניתן לראות את דמויותיהם המטשטשות ביאכטה המרכזית הגדולה, הם זנחו את רוח העבר הישן לטובת החומר בדמות כסף ותפנוקים. הדת החדשה היא לא הכנסייה עליה מצביעה ספינת הדייגים, אלא הקפיטליזם החומרני המגולם בתרבות היאכטות החדישות.

המבט הרומנטי טומן בחובו עצב על מה שהיה וכבר לא יחזור. ספינת הדייגים היא עדות קפואה אחרונה למה שהולך ומתמוסס מעולמנו. כיצד ייראה הנמל הקטן הזה בעוד מאה שנה? האם מקומן של היאכטות העוגנות אליו יידחק ויישכח כמו אותה ספינת דייגים? מי יחליף אותן? מעבר לשירה הרומנטית לצבעוניות ושמחת האדם, הייחודיות והמקוריות מול פס הייצור הטכנולוגי, יש בתמונה הזאת רגע לכוד בזמן שמעביר את הזמניות של החיים. רגע שלוכד בתוכו שאלות קיומיות על עבר, הווה ועתידנו לאן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s