ישמח חתני

חתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי מסמנת קפיצת דרך בזהות הערבית-יהודית החדשה. כל השאר, כפי שאמרה הכלה, הם רעשי רקע מיותרים

פעמיים מברוק.

מה הפתיע אותנו כל כך בחתונתם של לוסי אהריש הערבייה-מוסלמית לצחי הלוי הערבי-יהודי? שניהם כמובן מייצגים את הישראליות רבת הפנים שלנו ואת הצביעות הגדולה הסובבת אותנו, אבל אני חושבת שהחתונה הזאת, מעבר לאלמנט ההפתעה, הצליחה לערער על טאבו ישן שעד כה קיבל ייצוג רק בתקשורת בעילום שם ובספרות הבדיונית מרומיאו ויוליה של שייקספיר ועד יסמין ונורי של אלי עמיר; סיפורי אהבה שנידונו למיתה פיזית של הגיבורים או של הרעיון לפיו האהבה היא כוח חזק ומאחד שביכולתו לגבור על הדת הכוחנית המפרידה בין עולמות. ברומן של עמיר מ-2005, שפורסם שנתיים אחרי הטמעתו של הצירוף יהודי-ערבי מאת פרופסור יהודה שנהב, מתייסר הגיבור, פקיד ממשלתי, באהבתו ליסמין, ערבייה מוסלמית ממזרח ירושלים, שנאלצת לעזוב את הארץ ולהיפרד מאהובה (אבן ערב היא קוראת לו ), כי לסיפור האהבה הזה אין סיכוי להתקיים בארץ המסוכסכת הזאת, והוא אפשרי רק מחוץ לגבולותיה במחיר של ניתוק מהמשפחות ומהמולדת.

והנה באים לוסי וצחי והופכים בדיון למציאות. בהתרסה ובאומץ רב הם קובעים גבולות חדשים לפיהם האהבה מנצחת וכוחה חוצה גבולות של דת, גזע ומין. כנגד כל הסיכויים הם יוצרים סיכוי חדש באמצעות נקודת חיבור שורשית לזהות ומרחב. שניהם ילידי הארץ ודוברים את אותן שפות. שפת האם שלה היא שפת האם של סבתא רבא שלו, יהודייה בעולם מוסלמי.

נורי הספרותי נמצא בקונפליקט עם הזהות היהודית ערבית שלו. הערביות שהיא מרכיב מהותי בזהות השורשית שלו מבית אימא היא גם זהותו של האויב. במשך שנים נאלץ המזרחי לדכא את החלק הערבי כמרכיב בזהותו, ליישר קו עם כור ההיתוך הישראלי ולאמץ תרבות אחרת. דיכוי הזהות הערבית כחלק מהזהות המזרחית יצר עיוות, תסכול ופיצול שהוביל להדחקה. דורות שניסוי לטשטש ולמחוק את צבע העור שלהם, שפה ומוזיקה כדי להיות שייכים למרכז האשכנזי. דורות של מזרחים שנשאו בלבם את הידיעה כי הם פגומים ועליהם לעבוד על עצמם כדי להשתנות, כי רק ככה אפשר לשנות.