צבע הכסף

פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס הוענק אתמול בפעם ה-18 והכתיר שוב את מקבלו כסופר איכותי שמן הראוי לקרוא את ספריו. כמעט עשרים שנה מחלק מפעל הפיס, מפעל ציבורי שנשען על כספי הימורים של המון העם, את הפרס שערכו הכספי הוא הגבוה ביותר בשדה הספרותי, ויש בכך מן הצדק הפואטי שכספם של המהמרים עובר בחלקו הקטן אל הסופרים, למען תרבות היצירה הישראלית.

המזרחי הראשון. 2000

חלוקת הפרס הפכה עם השנים למוסד בעל השפעה רחבה בבקרת האיכות של היצירה הספרותית ויש שיאמרו כי הוא האח הקטן של פרס המאן בוקר הבריטי. הליך בחירת הוועדה השופטת נעשה על ידי דירקטוריון החברה וכולם מתייעצים עם אנשי ספרות מכובדים כדי להרכיב את רשימת הוועדה, האוטוריטה המכריעה בין תרבות פופולארית לבין זו הגבוהה, בהתאם וכראוי לפרס יוקרתי ומכובד.

לא מעט ביקורת נכתבה על פעילות הוועדה, הרכבה ובחירותיה. ב-2004 טען פרופסור מנחם פרי, אוטוריטה ספרותית בפני עצמה, כי הבחירה אינה נשענת על שיקולים ספרותיים גרידא והתייחס בדבריו לספרו של חיים סבתו, "תיאום כוונות", שהיה הראשון לזכות בפרס ספיר. "מתברר שעודף כסף לא מביא עמו ערכים ספרותיים," אמר פרי והניף את הקרדום על התחרות כולה.

מסקירה של רשימת המועמדים (כולל הרשימות הארוכות-ארוכות) והזוכים לאורך השנים, עולה כי עודף הכסף אינו מביא עמו גם ערכים חברתיים אוניברסליים. למשל, שוויון אתני. אחרת איך ניתן להסביר את הנתון, לפיו רק ארבעה סופרים מזרחיים זכו בפרס ספיר מתוך שבע-עשרה מועמדויות לאורך שמונה-עשרה שנים? לפני עשר שנים התווסף פרס ביכורים לספר ראשון המוענק לכותב/ת שטרם פרסמו בעבר, במטרה לקדם סופרים צעירים ולגלות קולות חדשים, והנה גם כאן רק שני מזרחים מקשטים את רשימת אחד-עשר הזוכים.

נראה כי אין מן הנמנע לקבוע כי היהודים שהגיעו מאירופה נושאים גנום ייחודי של מספרי סיפורים ושפתם העשירה היא תוצאה של כישרון ספרותי העובר ביולוגית מדור לדור. המסקנה המתבקשת היא שאשכנזים כותבים טוב יותר ממזרחים החסרים את אותו כישרון ספרותי מולד ולכן אינם יכולים לרכוש אותו גם לאחר שנים של התאקלמות בחברה הישראלית, שהרי אנחנו לא בשנות החמישים.

המזרחי השני. 2009

אם בוחנים את הרכב ועדת השופטים, נראה כי לא מדובר רק בדור של סופרים ראויים, אלא גם באנשי אקדמיה ובחוקרי ספרות ותרבות שהמזרחים לא הצליחו לייצר. מתוך שבעה חברי הוועדה לבחירת פרס ספיר בישראל 2018 נמצא רק מזרחי אחד, שכבר הודה על הכבוד העצום שנפל בחלקו להשתייך לאותה אליטה סגורה הכוללת חמש נשים וגבר אחד, כולם חוקרי ספרות ומרצים באוניברסיטה בדרג בכיר.

"השיפוט לגבי המשובח והנחות, הטוב והרע, נובע במידה מכרעת מזהות השופטים, המבקרים והלקטורים שקובעים זאת." כותב נדב העצני ב-2009 על פרס ספיר בהקשר לקומבינות ספרותיות שנתגלו עם בחירתו של אלון חילו וספרו "אחוזת דג'אני". אמנם העצני כותב את הדברים בהקשר לנרטיב השמאלני השולט, לדעתו, בבחירת הספרים, אך טענתו מעלה תמיהה לגבי שיקולי הבחירה גם בהקשרים חברתיים אחרים.

המזרחי השלישי. 2012

אחת היא מבין השתיים: או שאין מספיק סופרים מזרחים שכותבים ספרים ראויים גם לאחר 70 שנות תקומה, גם לאחר שנולדו כאן, למדו כאן, עברו מוביליות חברתית כאן, כי פשוט אין להם את זה, את הכישרון האמנותי המייצר תרבות גבוהה, או שהבחירה אינה קשורה לערכים ספרותיים, אמנותיים, תרבותיים. בחירה שאינה תרבותית בכל מובן המילה, שלא לומר גזענית.

זה מזכיר לי שיחה שנערכה לפני כשנה עם מפקדת לשכת הגיוס בחיפה. לא יכולתי שלא להבחין בכך שקומת המאבחנות הפסיכוטכניות נצבעה בלבן, כמו גייסו את כולן מאותו בלוק בשכונה. שאלתי אותה איך זה ייתכן שאין מספיק אנשים ראויים לתפקיד הנחשק מקרב המזרחים? היא ענתה בחיוך נבוך: "אנחנו לא בוחרים לפי הצבע".

אם כך, ההסבר היחיד לצבע האחיד הוא שאין אנשים ראויים לתפקיד.

ואולי קיימת אפשרות שלישית, כזאת שאף אחד לא מדבר עליה אבל כולם יודעים שנוכחותה בשטח חזקה יותר מכל הסבר: הראוי הוא מכבסת מלים לצבע.