על קצה האמזלג

עמנואל אמזלג לא מרגיש שייך. אולי זה בגלל האשכנזים ואולי זה מפני שאופיו המהורהר נמצא בחיפוש אחר משהו שלא קיים. שאלת השייכות נבחנת בספרו החמישי של יוסי סוכרי לצד קושיות פילוסופיות אחרות העוסקות באמונה והיגיון, נצח וזמניות הקיום, תרבותי ואוניברסלי. אמזלג שחוזר אל תחנות חייו, מגלה שלא ניתן למצוא במרחב את מה שאבד בזמן. ספר בשל, אמיץ וחשוב

 

בספרו החדש מעביר יוסי סוכרי את גיבורו עמנואל אמזלג תהליך דרידיאני של פירוק והרכבה מחדש של זהותו הישראלית. פירוק נישואיו של אמזלג בפתיחת הספר (אחת העוצמתיות שקראתי דווקא במינוריות שלה) מובילה אותו לאסוף את פירורי זהותו המזרחית שאבדה עם רצונו להתקבל בחברה הישראלית האשכנזית, מתוך ניסיון להיאחז במשהו ולהרגיש שייך. אמזלג חוזר אחורה אל תחנות חייו ומגלה שלא ניתן למצוא במרחב את מה שאבד בזמן. עם המסקנה המתסכלת והמאכזבת הזאת הוא נהדף כמו גל שנבעט אל החוף (והדימוי כאן הוא לא מקרי, הים כפי שיגלה אמזלג בהמשך מסעו, כמו הטבע כולו, הוא נצחי מול אפסיותו של האדם) לעבר הגילוי על מחלתו.

הספר חשוב בשל שרטוטו של הנרטיב המזרחי שהודחק, הפיצול והשסע הזהותי שהוא מנת חלקם של מזרחים אינטלקטואלים בישראל, ההיבט הפמיניסטי (סוכרי מוריד את הכובע בפני הנשים בתיאור נדיר בספרות הישראלית בניסיונו הכושל של אמזלג לתפקד כאב לשני ילדים בזמן שגרושתו בחופשה), והתלישות הקיומית כאדם בודד בעולם. אך מעבר לחשיבותו בעיסוק בנושאים חברתיים הוא בעיקר ספר אמיץ משום שהוא חושף תוך כדי תנועה מהפנים אל החוץ ולהפך, את השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו במגע עם העולם, ובראש ובראשונה שקרים שמספרים מזרחים אינטלקטואליים לעצמם.

שתיקה הולכת ונמשכת של מזרחי

כבר בעמודים הראשונים, אמזלג מכה על חטא במועדון הפינגווין אותו היה פוקד בצעירותו. מאכלסי המועדון השחור משחור שקיבץ אליו את כל מי שחשב שהוא אחר ושונה, מבקשים להדיר את המזרחים השחורים שאינם מתאימים לתבנית האחר שלהם. ואמזלג שותק. הצביעות הזאת אליה נחשף אמזלג היא התחנה הראשונה במסע אל השחוריות שלו והיא תוביל אותו לחשוף את הצביעות בחייו הנוכחיים. אמזלג יגלה כי הוא מדיר אוכלוסיות שלמות כמו זו של אחותו הדתייה באריאל אותה הוא מסרב לבקר כבר שנים, כי הוא מתנער מגישת הקורבנות של המזרחי אך תומך בזעקת המזרחים המדוכאים, וכי הוא עצמו אינו יכול לברוח מהאוריינטליזם ומהשיפוטיות שלו כלפי עצמו כשהוא מלגלג על חוסר הטבעיות של הצירוף "עמנואל אמזלג, איש אסכולת מכנאס, ממשיכו של תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט". דיסוננס בלתי אפשרי כמו בלרינה שחורה, שמתקיים במרחב הפנימי של השחור המאמץ את ההבניה לפיה עולם תרבותי שלם אינו שייך לו.

השאלה מדוע אמזלג לא מרגיש שייך מהדהדת בספר לעבר הקורא והתשובה אינה מסתכמת בחוסר שייכות על רקע היותו מזרחי בעולם של אשכנזים. חוסר השייכות, כפי שהוא מצהיר עליה בגאווה לאחר מסעותיו בישראל, מרוקו ולוב, היא המרחב אליו הוא שייך. חוסר השייכות הופך כמרכיב זהותי של אמזלג וגם בבית אחותי, המקום שלרגע הוא מרגיש רצוי, הוא מודר על רקע היותו גבר מזרחי שמעדיף את קשריו הרומנטיים עם אשכנזיות.

הצביעות המזרחית נחשפת גם באכזבתו מחבריו לעדת לוב שמשאירים אותו חולה במלון וממשיכים בטיולם כרגיל. התפיסה לפיה המזרחים הם כמקשה אחת ערבים זה לזה, תפיסה שמזינה את אותן תנועות מחאה מזרחיות, רק מפני שהם חולקים את אותה תרבות ערבית יהודית היא אשליה שמתמוססת לנגד עיניו של אמזלג ומערערת את המושג זהות מזרחית.

אמזלג במבט אירוני

המספר של סוכרי לא חוסך מאמזלג את מבעו האירוני שבאופן הפוך מייצר את החמלה וההזדהות עם הגיבור. הוא חושף אותו במערומיו, מגחך עליו מן הצד, ובו בזמן מאותת לקורא שהטעויות של אמזלג הן אנושיות ורק אמזלג עצמו עושה מהן דרמה גדולה. כל דבר קטן מסתבך במוחו הפילוסופי של אמזלג כשהוא עסוק תדיר בניסוח המחשבה על הקיום. הוא מנסה למצוא סדר בקיום העגמומי של החיים, באי הוודאות, בזמניות, בהיעדר. כל אלה לא עומדים לעזרתו בהחלטות הקטנות והחשובות בחיים כמו יחסיו עם ילדיו, אהובתו וחבריו לעבודה. מוחו כבר מלא בהתפלספויות אקדמיות עד שהוא הולך וחוזר אל הקברים בעמוקה, מגיב בחוסר טקט לאהובתו או כפי שמסכם זאת המספר האירוני בשעה שאמזלג עסוק בחיפוש אחר הסיבה הקונקרטית לקיום הגלמודי העקרוני של האדם בעולם: "ואז פתאום התפרצה לתוך עולמו העקרוני בעיה קונקרטית". (155)

סוכרי. מנסה לעשות סדר בכאוס

מבנה העומק האירוני מפקיע מאמזלג את מזרחיותו כאשר הוא מציג את אמזלג כמי שיודע גם ללעוג לעצמו. להביט מהצד על התנהגותו, להרהר ולערער עליה, לצחוק על רעיונות שהוא מעלה, להאמין בהם לרגע ולבטל אותם מיד אחר כך. המספר מביט מהצד על אמזלג שמביט על עצמו מן הצד. הפער הזה מפקיע את הזהות המזרחית מאמזלג ומוציא אותו מהתרבותי אל האוניברסלי ובכך מאפשר את ההזדהות והחמלה. מול סיטואציות מזרחיות מובהקות (בן פורת יוסף) עומד אמזלג האוניברסלי, האדם שמתלבט בין אמונה להיגיון, פערים בין דוריים, גזענות ופלורליזם, בחיפוש מתמיד אחר סדר ומשמעות בקיום הזמני והאפסי של האדם. שני אלו, התרבותי והאוניברסלי מתקיימים כקווים מקבילים בספר.

הניסיון לעשות סדר בכאוס הוא הניסיון להרגיש שייך. למה אמזלג לא מרגיש שייך? האם זה כי הוותיקים לא נתנו להוריו להרגיש כך, או האם זה בגלל אופיו המהורהר שנמצא כל הזמן בחיפוש, אין תשובה אחת. עצם העלאת השאלה והתשובות האפשריות לה, העובדה שאין תשובה אחת לשאלת השייכות ושהאצבע המאשימה פונה גם כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ, הופכת את המהלך של סוכרי לאמיץ וחשוב. אמזלג מתאכזב מכל מקום אליו הוא מגיע כי הוא אינו רוצה להרגיש שייך. ברגע שירצה בכך, אף אחד לא יוכל לערער על ההחלטה הזאת.

תוגת צעצועיך הגדולים

כל המחאות החברתיות, הזעקות, ההרהורים והחיפוש העצמי נגמרים כאשר האדם עומד מול המוות. הרצון לחיות וההבנה שהאדם זמני מול היקום (הים תמיד יישאר, גם לאחר שאמזלג ילך לעולמו) מולידים את המחשבה החיובית, את ההרכבה מחדש לאחר הפירוק והוצאת הגידול מהמוח. המחשבה החיובית היא התקווה והיא מגולמת בבית ספר חדש אותו יקים אמזלג עם חברו דניאל רוזנצוויג. המשמעות היא לא בשיח הפילוסופי העקר, המשמעות חייבת להיות מגולמת במעשה. נצח הוא מושג חסר משמעות עבור האדם. אמזלג אינו אשם בפיצול הזהותי אליו נולד ומכאן אנו סולחים לו על שיגיונותיו, כעת, לאחר שהוסר הגידול, גם הוא לומד לסלוח לעצמו.

אי אפשר לסיים בלי להתייחס לבגדים כי הם שחקן משנה מרכזי בסיפור. המותגים האיטלקיים ואחרים מזכירים לי מזרחי אקדמאי שהכרתי פעם וגר בחו"ל (כמו אקדמאים מזרחים רבים שלא נמצא להם מקום באקדמיה הישראלית) שהיה נוהג להגיע בחגים לביקור מולדת. על רקע שכונת הפחים בה גדל נראה לבושו המהוקצע, שלא לומר מגונדר, חבוש בכובע מבד גס, קצת מגוחך. כשקראתי את התיאור האירוני של אמזלג נכנס לכיתה בבית הספר בלוד עם מעיל לבן של ראלף לורן, לא יכולתי שלא להיזכר ולגחך בשנית. ההידור האירופי אינו שייך לישראל. אכן, בגדיו של אמזלג מייחדים אותו, מבליטים אותו כאחר ושונה, כלא שייך, אך בניגוד לטענתה של אחת המבקרות אני חושבת שצעדת המותגים היא ניסיון נוסף נואש להיות שייך לאליטה האירופית ובעיקר לנפנף בהם, בדומה לתואר אקדמי, מול הממסד האשכנזי הוותיק. ההתנתקות מהבית המזרחי היא ההתנתקות מהעממי, מכל מה שהוא לא אירופי. הבגדים הם הפיצוי של המזרחי שנאלץ בצעירותו לעבוד בזנות כדי להביא כסף הביתה. הבגדים הם סמל סטטוס להצלחה. למי שהצליח לצאת ממעגל העוני ולקבוע חותם בעולם. הבגדים הם כמו דגל המתריס בפני האשכנזים: תראו, אני אולי מזרחי אבל אני הצלחתי, ועכשיו אני כמוכם. בוודאי לא פחות מכם אם אני יכול להרשות לעצמי חולצה ב- 300 אירו.

בסופו של הסיפור מבין אמזלג שהוא בנוי תלאים שמהם הוא צריך ליצור משהו שלם שלעולם לא יהיה מושלם. יש בכך נחמה והבנה שהגיע הזמן להניח לעבר ולא לחפשו במרחב בהווה אלא לעשות למען העתיד. התקווה בדמותו של בית ספר עתידי, תקווה לאחדות בחברה מסוכסכת, היא אולי אוטופית (אמזלג מיד מבטל את הרעיון) אבל התקווה היא כוח מניע שנותן לאדם את המשמעות שהוא מחפש בחיים.

התקווה היא בתיקון וסוכרי כבר בספרו החמישי מתקן במלאות הריאליסטית שהוא יוצק אל סיפורו. לצד השמות האייקונים של רחובות תל אביב בה הוא מתהלך, כגון בן יהודה, דיזינגוף ופרישמן, כולם גברים אשכנזים, מופיעות שולה קשת ושירה אוחיון, נשים מזרחיות חזקות, משוררות ופעילות חברתיות בעיר הלבנה. האם פועלן במרחב התל אביבי יקנה להן ביום מן הימים רחוב? אולי אם יכתבו, ידברו וילמדו עליהן בבית הספר של אמזלג.