רגע של הולדת

השיער הלבן המצמח פרא

רגע התקלה הוא רגע האמת. המגפה הגדולה הקפיאה את הזמן כמו תקלה ברצף והנה אנו נחשפים במערומינו אותם אנחנו דואגים לטשטש בחיי היומיום נטולי המגפה. אנחנו מעדיפים לא לראות את השיער הלבן המצמח פרא, הציפורניים הנוקשות, ההורות שלנו, זו האמיתית המכילה את ההתמודדות עם ילדינו ולא זו המשווקת החוצה בתמונה המשפחתית מהחופשה האחרונה במלדיביים. הבידוד שנכפה עלינו חושף את הזיוף שכמעט תמיד נמצא שם.

הרגע הפילוסופי הזה של מבט פנימה הוא יפה לכשעצמו אך השאלה החשובה יותר היא לא מהי האמת שנחשפת אלא איך אנחנו מתמודדים איתה. מה קורה לנו כשהשליטה נשמטת תחת רגלינו ואנחנו קמים אל יום לא מסודר ומאורגן ואנחנו אלה שמכתיבים לעצמנו את הזמן. אותו זמן שכל כך חסר לנו בחיים המאורגנים שלנו. האם אנחנו יכולים להישאר רגועים גם במצב אמורפי? רגע התקלה מאפשר לנו לבחון מה אנחנו באמת יודעים לעשות לבד; לבשל, לנקות, להתעמל. להביט בסביבה ולהתפעל. לבדוק האם אנחנו יודעים להסתדר לבד, להיות לבד, לאהוב את השותפים שלנו לחיים, את בן או בת הזוג, האם אנחנו אוהבים אותם באמת ועד כמה אנחנו אוהבים.

האם אנחנו יודעים להסתדר לבד?

האם החרדה שעולה במפגש עם האמת מצליחה לשתק או להכעיס אותנו, או שאולי מותר לנו לקבל את עצמנו ככה, בלי המסכות ויחסי הציבור שאנחנו מנהלים לעצמנו ללא הפסקה; ככה, לבושים סמרטוטים כי זה נוח, אוכלים כגרגרנים ומנגבים בנייר טואלט תלת שכבתי, וקונים עוד ועוד דברים חדשים כדי להתחדש, כל הזמן, להיות בתנועה של התחדשות כדי לא להכיר באמת שהזמן מכלה את החפצים מסביבנו ואותנו, ואנחנו לעולם לא נוכל באמת להקפיא אותו. אנחנו רק אורחים על פני האדמה.

והוא מלמד אותנו גם משהו על דחייה, הרגע הזה. כשאנחנו נזכרים בכל הדברים שדחינו מפאת קוצר הזמן; לטפל במכונית, ללכת לשיננית, לשתול פרחים או לטוס לצד השני של העולם, והנה הם מושהים עכשיו ומפנים מקום להרהורים על הקיום השברירי שלנו, לכתיבה, להתבוננות נכונה, שנדחו אף הם משאר עיסוקנו החשובים וכעת הגיע זמנם. רגע התקלה הוא רגע הולדתם של הדברים החשובים באמת.

 

ירח/ נתן אלתרמן

("כוכבים בחוץ" 1938)

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.