את ספר הנשים של שירה פנקס יש לקרוא לאט. לתת לכל אישה את הזמן והמקום שלה כפי שעושה המחברת שפורשת בפנינו מניפה צבעונית של נשים שונות החיות את שברו של חלומן. הנשים בקובץ הסיפורים הזה נעות בין תשוקה ומוות נפשי, כמיהה לאהבה ובדידות, נשים פצועות שנאבקות על קיומן השולי וכואבות את גורלן. האהובה עליי ביותר היא אשת העכביש, שחיצוניותה עומדת בניגוד לעדינותה הפנימית, לכמיהה לאהבה, לרגישות המשתקת אותה בעולם הנשי המסורתי עליו היא קוראת תיגר.
הכתיבה של פנקס אקפראסיסטית, כמו מתבוננת בסיפור כבתמונה, והקשר בין ספרות לאמנות בולט בסיפורים הראשונים. החזרה כאמצעי אמנותי מרכזי בכתיבה מאפשרת חיקוי של זיכרון, כפי שהוא מופיע במציאות חיינו, סצנות מן העבר, פריטים כמו קופסת תכשיטים ונגזרת המשמעויות שלהם עולים שוב ושוב במוחן של הדמויות, וכך הן מספרות שוב מזוויות שונות את סיפורן או אולי את הסיפור שהן מספרות לעצמן. הזיכרון חוזר על עצמו ומקבל ממשות כאמצעי לשרטוט תודעה. העבר האישי, המשפחתי, נוכח פעיל בהווה והוא מסרב להרפות.
החזרה מאפשרת גם לחקות את שפת הדיבור ובכך הופך הסיפור לתיעוד, אך לצד התיעוד הכתיבה היא ארספואטית וחושפת את המעשה האמנותי. כך למשל, הנחשים בסיפור ליסה, התיבה בסיפור ליידי או הצמד הצלילי קליק-קלאק בסיפור שלהבת. כולם אלמנטים המשמשים כמוטיב מארגן בולט בסיפור.
מסמך מרתק שמשרטט בעדינות ובכבוד תודעת נשים בעולם הגברי וזה הנשי בפרט.
אדמה 