פצועים ברשת

הפסטיבל התקשורתי סביב ארז דריגס בתזמון עם יום האישה הבינלאומי דורש מאיתנו הנשים להגדיר מחדש את גבולות הפמיניזם: נשים משוחררות לא משתפות פעולה עם שיח מחפצן ומדכא

אז מה למדנו מכל הדריגס הזה? שהחברה הישראלית נדהמת לגלות שפרופיל המכור למין הוא אשכנזי תל אביבי, איכותי, אינטליגנטי ואסתטי, עם קריירה מצליחה וזוגיות יציבה. לא עוד הגבר שנזרק אל שולי החברה, חסר ההשכלה, שלא מצליח להתקבל לשומקום ונשים בורחות ממנו עד שהוא נאלץ לאונן מול המקלדת. דריגס מייצג את הגבר שנשים נופלות לרגליו, מחפשות את קרבתו ומוכנות לשם כך לוותר על כבודן. הוא מנצל את מעמדו הנחשק לסקסטינג והחפצתן של נשים כדי "לפרנס את זקפתו" כפי שכתב לאחת הנשים. אנחנו צריכות לעצור את זה פה.

מה עוד למדנו? שגברים בחברה הישראלית עדיין מחלקים את הנשים למדונות וזונות/ חווה ולילית/ קדושה וקדשה. הארכיטיפים הקדומים האלה עדיין תקועים עמוק בתודעה הגברית, לא רק של אלה המכורים למין, והם מסבירים את הדואליות בחייהם של דריגס ודומיו הנאורים המנהלים זוגיות יציבה לפרקים עם נשים חכמות ומצליחות שמתאימות לריפוד הספה בסלון ולמעגל החברים והמשפחה, לצד שיחות סליזיות עם נשים המהוות עבורם אובייקט מיני בלבד בשירותים, בחדר המדרגות או בבוקר כשאת הולכת לעבודה.

ג'קי קנדי ומרלין מונרו. ייצוג מדכא של האישה כמו אין אפשרות אחרת

גברים המכנים עצמם פמיניסטים בחוגי החברה הגבוהה שמצקצקים בזעזוע מול ביטויים מחפיצים כלפי נשים ובמקביל נותנים לזקפה לנהל את חייהם הווירטואליים או המציאותיים. החלוקה הדיכוטומית הזאת של הנשים שעונה על צרכים שונים של הגבר, זה החברתי חיצוני וזה האישי הפנימי, ומאפשרת למחצית מהאוכלוסייה הגברית היתר פסיכולוגי להחזיק בבת זוג ומאהבת בו-זמנית צריכה להיפסק פה. ואל תגידו לי ככה עובד המוח הגברי, אנחנו צריכות לעצור את זה פה.

שום דבר לא נעשה בניגוד לרצון הבנות, אומר דריגס ואני מאמינה לו. הוא לא כפה את עצמו עליהן אלא "רק" ניצל את מעמדו ואת העובדה שהן רצו בקרבתו. אנחנו יכולות לומר לא. נשים שמשתפות פעולה עם שיח מחפצן מזינות את מעגל הדיכוי הנשי, אבל יותר מכך, הן עצמן נמצאות במצב פגוע נפשית, בודד ומנוכר, כואב וחרדתי לא פחות מהגבר המכור עצמו. דריגס היה צריך לדעת את זה ולא לנצל אדם במצוקה, אבל לטענתו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה, כמו ג'קיל והייד שמנהלים עולמות מקבילים עם חווה ולילית. וזה הדבר הכי חשוב שלמדנו מהסיפור הזה: לא להשאיר את האחריות לשינוי בידיים גבריות, זה לא יקרה. אנחנו צריכות להיות אלה שעוצרות את זה פה.

להגיד לא, לחסום, לאנפרנד, לצאת מרשתות שמתייגות אותנו כמו סחורה בשוק, לא להיות בשיח הזה, לא לשתף פעולה עם החפצון, גם לא לידו. זה לא פמיניסטי, חברות, זה לא מעצים אותך ולא הופך אותך לאישה משוחררת, אלא הופך אותנו לכלי משחק בידיים גבריות שמדכאות אותנו בהתאם למדיה הנוכחית דרך המקלדת. אז בפעם הבאה כשאיזה דושבג מהיפים והנכונים יחייך אלייך מהמקלדת ויבטיח להעיף אותך גבוה אם רק תראי לו איזה ציץ, תגידי לו לא צוץ, ותתכווני לזה, כי אנחנו חייבות בשבילינו ובשביל הבנות שלנו, לעצור את זה פה. יום אישה בינלאומי שמח לנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s