אנחנו דור המדבר

ייצוגו של המדבר בספרות לאורך השנים מציב אותו כחצר האחורית של הטבע, אזור הספר הפראי של נפש האדם ומקום שלטונם של החידלון, השממה והמוות. קריאה אקופואטית תחזק את הקשר של מעגל החיים והמוות בטבע ותעצים את כוחו מול שלטונו המדכא של האדם התרבותי. "במדבר מלון אורחים" מאת גילית חומסקי כמקרה מבחן

בספרו "קולות ירוקים" (1995) מנסח החוקר האנגלי טארי גיפורד את יסודות החשיבה האקו פואטית וקובע כי השירה הפוסט פסטורלית מייצגת את הטבע כמערכת אקולוגית מורכבת שאינה מתעלמת ממתחים חברתיים ופוליטיים, ומתארת את הקשר בין האדם לסביבה תוך התייחסות ליופיו הפראי והמעצים של הטבע לצד כוחות ההרס, הטרף והבליה הקיימים בו. הדואליות של חיים ומוות המתקיימת בטבע מיוצגת בתיאור הספרותי את המדבר לצד אופוזיציות נוספות המעמידות את המרחב המדברי כאזור הספר של נפש האדם, ערירי, שומם ופראי, בשולי המרכז העירוני השוקק חיים ותרבות.

בספרות המסופוטמית מהווה המדבר תחנת מעבר במסע הנפשי של האדם. גם במקרא נתפש המדבר כמקום בו ניתן להיטהר מהחטא ולחפש אחר סודות החיים והיקום, אך לא כמקום להתגורר בו דרך קבע. בניגוד לגן עדן המלא בעצי פרי ומים, המדבר המקראי הוא שם נרדף למקום מקולל שמסמל חורבן ומוות: אין בו עצי פרי ויש בו חיות רעות, נחשים ועקרבים. ההולך למדבר צפוי לחום רב, לרעב ולצמא עד כדי סכנת נפשות. המדבר הוא ארץ הישימון שאיש לא ישב בו ומקום מפלט עבור אנשים במצוקה נפשית, מורדים ופליטים, כל מי שנמצא בשולי החברה, העניים, הפושעים, העלובים ביותר שממודרים מן היישוב, כגון הגר המגורשת למדבר, דוד הבורח משאול, אליהו החושש מנקמת איזבל וירמיהו השואף לעזוב את העם וללכת להתבודד ולא לראות את כל הרעות שנעשים על ידו.

המדבר היהודי בסיפורי המקרא הוא מקום מעבר אליו ברחו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת, מקום שאי אפשר לכונן בו תרבות משום שקשה לחלץ מהאדמה אוכל ומים למחיה והאדם עסוק בהישרדות קיומית שחושפת את הפראי והחייתי שבו. המדבר היהודי נקשר אם כן לנקודת האפס, כותבים מתיה קם ופיליפ טריה, נקודת ההתחלה, מקום של היטהרות העם לקראת היוולדו מחדש. הדוגמה המובהקת לכך היא הפואמה המפורסמת של חיים נחמן ביאליק "מתי מדבר" (1902) בה מתואר דור המדבר, אלה שנגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ המובטחת, כשגופותיהם מוטלים בין חולות המדבר הצהובים מן השמש המדברית המאכלת, על אדמה דהויה וחסרת חיים. דור המדבר של ביאליק הוא כעוף החול שקם מן האדמה, מן הקבר ונולד מחדש מן המתים. המוות הוא התנקות מחטאים, היטהרות, פעולה הכרחית לעם שרוצה להיוולד מחדש. בסיומה של הפואמה הניסיון הזה לא צולח והם שוקעים שוב בחולות והדממה, דממת המוות, חוזרת לעטוף את המדבר הערירי.

כלומר, תיאורו החיובי של המדבר כמקום בו האמת האנושית נגלית, נפש האדם מטהרת ונולדת מחדש, הוא נגזרת של היותו מרחב נפרד מהחיים עצמם, יקום מקביל, ארעי ושולי, בו מושלים החידלון והשממה והמוות. בני המדבר, הם אלה המנותקים מהמרכז, היכן שמתקיימים החיים עצמם, הם אלה שנמצאים בשולי החברה.

הניגוד בין המרחב המדברי הקסום בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה לבין יושבי המדבר הפראיים קיבל תוקף בספרו המפורסם "המדבר" של הסופר הצרפתי הדקדנטי פייר לוטי מ- 1895. ספר זה הוא אחד הדוגמאות הבולטות האחראיות לתפישה האירופית את המדבר כנוף זר, לא מתורבת ומאיים, תוך חוסר הבנה משווע את התרבות הערבית השלטת בו ותיאורים אוריינטליסטים של המדבר כמקום להתבוננות ולגילוי עצמי שמספקים בעיקר התרגשות אקזוטית. גם עבור החלוצים שהתיישבו בטבע הפראי של דרום אמריקה נראה המדבר כמקום צחיח שקשה לחלץ ממנו חיים והשהות בו אינה נעימה. רק ב-1901 עם פרסום ספרו "המדבר" שבו מתאר מבקר האמנות האמריקני ואן דייק את מסעותיו המדבריים, התחברו האמריקנים אל יופיים של החולות הלוהטים לצד כוחות ההרס הפראיים והאכזריים.

התפישה הבינארית לפיה המדבר הוא פראי, עקר ושומם, אזור הספר של נפש האדם, האבדון והמוות מול העיר שוקקת החיים, העשייה והתרבות, מתחזקת במאה העשרים הן במובן המטאפורי השחוק של שעמום, ריק, חוסר עניין ותפקוד או מצב נפשי שלילי, כפי שכותבת נטליה גינצבורג  בספרה "המידות הקטנות" כשהיא מחליפה את המילה ריק במילה מדבר בבואה לתאר את השכלתה התרבותית, והן במובן הממשי כאשר מתאר איטאלו קאלווינו את דספינה בספרו "הערים הסמויות מעין": "כל עיר מקבלת את צורתה מן המדבר שהיא שלילתו." ; הגורו הרוחני המקסיקני, דון מיגל רואיס, מתאר אף הוא בספרו רב המכר "ארבע ההסכמות" את תהליך הריפוי הנפשי כהליכה למדבר שלאחריו השדים בנפשו של האדם הופכים למלאכים; מאיר שלו בספרו "בביתו במדבר" מתאר אדם שבוחר לגור במדבר מתוך ריחוק חברתי ורצון להתבודדות שמעלים כמו בחשבון נפש את זיכרונות העבר; וגלית דהן קרליבך בספרה "קצה" מובילה את הגיבורה המעורערת נפשית שלה אל כת אלטרנטיבית במדבר יהודה האוספת אליה נערים אבודים; גבי ניצן בספרו "פרא" מעלה את סצנת הסנה הבוער המקראית כשגיבורו לבד במדבר היבש וצימאונו מאיים על חייו, כשהוא אינו מצליח להפיק מים מהקקטוסים כפי שעושים האינדיאנים. ההימצאות במדבר מאפשרת לו לחוות את החיים במלואם ותיאורי המדבר הופכים לפסטורליים, כשאור השמש המסנוור מוביל להארה ולישועה, בדומה לספרו המהפכני של פרנק הרברט "חולית" מ-1965, שהופך את המדבר הצחיח על יושביו הפראיים ומפלצותיו הבדיוניות למקור ידע רוחני החסר לאדם המערבי הלבן שדורס ברגלו את האיזון האקולוגי על הפלנטה.

קריאה אקופואטית תבקש לחלץ ביקורת חברתית-פוליטית מאופן ייצוגו של הטבע בספרות ותצביע על המקומות בהם הייצוג משרת את דיכוי הטבע על ידי האדם. הייצוג הבינארי של הטבע (טוב מול רע) כפי שמניח גיפורד יתורגם בקריאה זו לאלמנטים נוספים כגון: פראי מול תרבותי, מוות מול חיים ופריפריה מול מרכז. כך למשל, הצימאון הפיזי יתורגם לצימאון תרבותי והמדבר כמרחב אקולוגי יתואר כחצר האחורית של הטבע השופע יערות עד ומקורות מים רבים המאפשרים חיים. המדבר כמקום שאין בו חיים לאדם הוא המקום בו גם אין תרבות, מרחב קדום ופרימיטיבי, שממה הנמצאת ביקום מקביל למציאות העירונית השוקקת חיים. הביקורת החברתית אקולוגית תצביע על חזון אפוקליפטי, לפיו המרחב המדברי יקרא תיגר על האדם המשעבד אותו לצרכיו הכלכליים.

בספרה של גילית חומסקי "במדבר מלון אורחים" (2008) שכותרתו לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו המבקש לפרוש מן העם ומעדיף את המדבר על פני חברה מושחתת, נמשל הייצוג המדברי למוות, אך במבט אקופואטי אפשר להבחין בביקורת אקולוגית חריפה, לפיה המדבר שנראה בעיני המתבונן המערבי כמקום בו המוות מושל, חי ונושם כל הזמן, ונמצא במלחמת קיום מול האדם המדכא אותו.

חום, מחנק וים של מוות

הנוף המדברי מתואר בסיפור כחד גוני ומשעמם, כזה שהתיירים מבקשים לעבור אותו במהירות אל עבר ים המלח, שמתברר כאכזבה גדולה, נמוך, מלוח וחסר חיים (110), או דומם וחסר הפתעות (246). אשת לוט הניצבת בדרך מסמלת את הקיפאון המדברי, מקום בו הזמן עצר מלכת. השלווה המדברית חונקת ומנחמת בו זמנית (116), ולעתים אף עצלה (204). ההרים מיטונימים לשעמום (222), האוויר המדברי מאיים לכסות את תושביו באבק, לקבור אותם בחול, כמו היו שייכים לציוויליזציית העבר המתה הקבורה במערות קומרן. מימי, הדמות המרכזית בסיפור, פוחדת שהמדבר יסגור עליה סופית ומבקשת לנטוש את המקום כפי שעשו תושבים נוספים לפניה (209). האוויר הנקי חונק אותה והיא לא מצליחה להגיע לשלווה ולרוגע בהרים. עבורה המדבר הוא התחנה הסופית, המקום האחרון שממנו אין לאן ללכת.

בדרך המדברית פורחות חלמוניות. פרח צהוב המזכיר בצורתו את השמש הקופחת מעל ראשי הדמויות. השמש המדברית אינה מחממת אלא שורפת, היא נוגסת במתרחצים וטובעת בהם טביעות חום. הנוף הקודר נשרף תחת השמש ומי שיכול חוסך כסף כדי להימלט מהחום הנורא. בדומה לשמש של אלבר קאמי ב"זר", השמש משלימה את "הטיפוס היומי הסזיפי" (189) לנקודה הגבוהה ביותר וממאיסה את הנוף על היושבים בחוץ. היא אינה מעניקה חיים אלא מצמיתה ומובילה אל המוות הבלתי נמנע. השמש יוקדת מעל ראשי המבקרים ברוב חודשי השנה ואי אפשר להימלט ממנה. היא כל כך חזקה עד שהתיירים במערות קומרן מבקשים לסיים את הביקור כמה שיותר מהר. שמש ואבק מופיעים מספר פעמים בספר ובכולן הם מייצגים את המדבר כפריפריה מצמיתה ועומדת במקום מול ים המוות הדומם (138).

החלמוניות והשמש צהובות וזהו גם הצבע של שמלותיהן של דריה ותרזה המתארחות במלון "ענפי הרימון" העומד במרכז הסיפור. בית המלון השוכן אל חופו של ים המוות מאכלס בעיקר קשישים וחולים, כאלה שהחיים כבר מאחוריהם. הצהוב המדברי עומד בניגוד לירוק הנמצא בכיוון ההפוך למלון (239), ומאגר המים המדברי והמלוח שאין בו חיים מנוגד לכינרת הצפונית מלאת החיים והמים המתוקים. במרכז העיירה הדרומית מרכז מסחרי קטן ומוזנח, הים עצמו הוא רירי וסמיך, תשליל דהוי של ים הכנרת. הרוחצים הקשישים הם צורת החיים היחידה בים המוות שהוא גם המקום הנמוך בעולם (238-244).

אוויר מזוהם אך לא חונק

הפריפריה המדברית היא מקום חיוור וצהוב של חולי ומוות. לעומתה, מתוארת העיר תל אביב כמרכז שוקק חיים. אשתו של אלישע מרגישה שהיא מתעוררת מחלומות צבעוניים למציאות צחיחה. מהם אותם חלומות? סיבוב בקניון ונסיעה בדיזינגוף. היא נחנקת במדבר ללא חיי חברה.  

מימי מנסה לפתור תעלומה מסתורית ובמקביל צמאה לעזוב את המדבר לטובת החיים בתל אביב, העיר המרכזית העומדת בניגוד לעיירה הדרומית המנומנמת. האוויר המדברי עבור מימי נוזל והיא רוצה לנשום אוויר צבעוני וגדוש אפשרויות, צעירים, עסקים פורחים. רק משב רוח קלוש מהרוחות המנשבות במרכז מגיע אל אזור המלונות המנותק. מימי מעדיפה אוויר מזוהם מרוב עשייה ולא אוויר צחיח של הערבה. האידיאליזציה של המרכז כל כך טבועה במימי עד שכשהיא מגשימה את חלומה ומגיעה לבקר במלון שרתון בתל אביב, השמש הופכת להיות זוהרת יותר והיא מרגישה חיות אחרת: "כולם צעירים, חיים, נמרצים לא כמו אצלנו". אפילו המלונות יותר גדולים ומלאים. התחושה שהיא חווה בעיר המרכזית בישראל היא של מלאות ולא ריקנות כפי שהיא חשה בפריפריה. במרכז השמש זוהרת ולא שורפת. האוויר מזוהם אבל לא חונק.

חזרתה של מימי מביקורה בתל אביב מתוארת כך: "עוד מעט תהפוך הדרך לשרשרת הרים צחיחה ומפותלת. השמש כבר החלה לשקוע, כשתחזור יהיה חלקה הדרומי של הארץ חשוף וקר." בהתאם לכך היא מחניקה פיהוק לנוכח הקיפאון, השעמום וחוסר המעש (100). הזמן נעצר והאוויר הופך לכבד. כל התייחסות חיובית למדבר נתפסת כפרשנות רומנטית לאדמה צחיחה. עבור מימי, המדבר הוא החצר האחורית של המרכז הירוק, שוקק החיים ומלא האפשרויות.

כמו סדק מתפתל

לצד השיממון של חנות המזכרות ואולם הסרטים המיושן והדל בשמורה המדברית, נחשפת האדמה ובתוכה רמזים למדרגות ציוויליזציה שהייתה ואיננה (122). אלישע, נביא זעם מזוקן, נפעם אל מול גילויה של התרבות הנכחדת ומבקש לחלצה מתחת לאדמה ולהעיר לחיים קהילה קדמונית. המדבר הוא המקום בו התרבות קבורה, ואולי מעולם לא הייתה פה ולכן צריך להוכיח את קיומה. אלישע הוא הפרא שעיניו לא מתעייפות תחת החום הכבד וזקנו חורג מגבולות פניו. יחד עם בנו נדב בהתנהגותו הסוררת הם מתוארים כפראיים, לא מצייתים לחוקים, כמו "סדק שמתפתל וממשיך לחפש מקום להתפרץ בו." (261).

הניסיון לתרבת את המדבר נדון לכישלון. במדבר הזיכרונות נמצאים בתהליך טבעי של התאיידות ודהייה ודחיקה לאחור (157). הנוף המדברי לא מוסר את נשמתו למצלמה (279). ציירים או צלמים המבקשים לנכס את הרגע בכל צורה מלבד זיכרון נידונים לכישלון. אי אפשר לצלם את המדבר ולתעד אותו תרבותית באמצעות ציור או צילום. המדבר הוא הוויה שיש לחוש אותה חד פעמית ולנצור בזיכרון. אי אפשר להנציח, להקפיא, פעולה תרבותית של האדם על הטבע. כאילו הנוף מסתכל בזלזול – מה יש פה לצלם? פה צריך להרגיש.

אמת מדברית

לים המלח אין סבלנות לרמאיות (39). הזיוף של המרכז נחשף מול האמת המדברית (207), השלווה והשקט הנפשי מגיעים עם גילוי העצמי במדבר, גילוי אמת פנימית נפשית (102). אלישע מוצא חיים במקום שהוא מוות, בחרסים של אנשי כת מדבר יהודה. הירידה למערות וחקר הנקיקים היא חקירת תעלומה במטרה לגלות את האמת ולהוכיח באמצעותה את הריבונות על הארץ. מתחת לאדמה קבורים סיפורי התנ"ך, המגילות הגנוזות, ההיסטוריה של העם היהודי. המדבר הוא ההוכחה לריבונות היהודים על הארץ והאוויר המדברי מאפשר לחוש אהבת אמת ולהט לימודי (78). התפישה הרומנטית של המדבר במקום בו יכול האדם להגיע לחקר האמת ההיסטורית או הפנימית באה לידי ביטוי גם בבחירת החופשה השנתית במלון שנערכת מדי שנה בסמוך ליום הכיפורים, יום בו עורכים חשבון נפש ומאתחלים מחדש את החיים (228). לכאן מגיעים לנוח ולהתנקות מזיכרונות (141). רגע המפגש עם המוות מוביל להבנת האמת על החיים, שנחווים לאורו של המוות בסופם. מהות החיים מנוסחת בידיעת המוות שמרחפת מעליהם, ולכן הנגיעה במוות, ברגע ההתכלות, היא האמת הוודאית היחידה בחייו של האדם.

נקמת האדמה

לצד התפישה הרומנטית את המדבר כמקום בו מתגלה אמת קוסמית פנימית שאינה ידועה לאדם שהתרבות השחיתה את נפשו, קיימת ביקורת אקופואטית אפוקליפטית חריפה כלפי האדם המשחית את הטבע שנוקם בו בחזרה: לשון החוף של ים המלח התקצרה והים כולו בסכנת ייבוש (143) זאת לאור המפעלים שהורסים את הים ומנצלים את הטבע בשביל כסף. אם לא יעצרו אותם, אומרת דריה, הם ישאבו את כל המינירלים מהים והוא יתייבש ורק המדבר יישאר (191); תרזה נמלאת זעם מול העצים הכורעים והשדות הנטושים בשנת השמיטה. השנה כבר הסתיימה אך החקלאים לא התעוררו מקיפאונם (175).

ישנו פחד שמרחף באוויר מהיום בו האדמה תטרוף את הכול. כבר עכשיו, נפערים בולענים שקוברים אנשים באדמה והדימוי "כמו סדק באדמה חרוכה" (75) מחזק את נקמתה של האדמה באדם ששואב את המלח מהים, וזה פוער את עינו בתדהמה וקופא באופן מתריס (266). האנשת הים מבליטה את עמדת הנגד שנוקט הטבע מול האדם כמו במאבק כוחות מלחמתי. הטבע מבקש להזכיר לאדם כי כוחו רב והוא יכול לקבור את האדם תחתיו כמו בביטוי השחוק "נעלם כאילו בלעה אותו האדמה" (230), כמו גם הביטוי "אדמה אוכלת יושביה" (139), שמתאר את חיזיון אחרית הימים: "באותה שנה האדמה לא מחלה על עלבונותיה. קצת אחרי יום הכיפורים נפערו באזור ים המלח שני בולענים… האדמה חומדת את יושביה אחת לכמה שנים. היא קצה במפעלים הבוזזים את אוצרותיה כדי למכור אותה בקופסאות ובצנצנות."

המדבר חי ונושם כל הזמן – בתנועה מתמדת שלא ניתן לעצור ולהקפיא. אמנם הוא אינו פסטורלי ומצטלם יפה כמו יערות מוריקים ומפלי מים, ים ושקיעה, אבל מול קיפאון, חידלון ומוות ניתן לראות בו את מהות החיים ותנועת נשימה, כמו מראה שניצבת מולנו ומאפשרת לנו להיוולד מחדש. תנועתו של המדבר היא אינסופית במעגל החיים והמוות. ניתן לגלות בו אמת שהיא מעבר לנראה. המדבר הוא הפריפריה השולית, הפראית והישימון מול המרכז התרבותי מלא החיים אך המזויף. המדבר הוא המקום שקובר את התרבות המזויפת, זו שיצר האדם. במובן הזה, העדפתה של מימי את הזיוף המזוהם במרכז על פני האמת המדברית הצחיחה בפריפריה מלמדת על השביל העקום בו פוסעת התרבות האנושית.

בדק הבית הפנימי של האדם לגילוי האמת חייב להיעשות במישור האקולוגי ויפה שעה אחת קודם. באוקטובר 2020 בשיאה של מגפת הקורונה, תיאר יורם הרפז בהארץ את הקרשנדו האקולוגי של אחרית הימים ממש מעבר לפינה: "מתגברת חרדה אפוקליפטית שהקורונה היא רק להקת חימום למגפות נוספות… עוד ממתין לנו המופע הגדול… אסון מעשה ידינו: קריסה טוטלית של המערכות האקולוגיות, של הביוספרה… הסביבה הטבעית שלנו, הפצועה, הגוססת — נוקמת. אחרי מאתיים שנות מהפכה תעשייתית שהתעללה בה, פלטה גזי פחמן לאוויר, הזרימה שפכים מורעלים לאדמה ולים, כרתה יערות והכחידה אינספור בתי גידול ומינים — היא מגישה לנו חשבון."

הטבע מבקש שנעצור ונאתחל מחדש את היחס שלנו אל הסביבה. אנחנו נמצאים בתקופה מדברית של חשבון נפש שחייב להיעשות ויפה שעה אחת קודם. הקורונה גבתה מחיר כבד של חיי אדם והמוות הזה צריך לשקף לנו את החיים שאנו רוצים ליצור על הפלנטה. דיכוי הטבע, כמו גם דיכוי אוכלוסיות מודרות, הוא אלמנט פוליטי של שליטת האדם באחר החלש ממנו. המנדט התרבותי של האדם לא יכול לכלול בתוכו דיכוי מכל סוג. במלחמה הזאת אין מנצחים ואין לנו זמן פציעות.