"בת של מי את?" השאלה האולטימטיבית של בנות ובני העדה התימנית כדי לעמוד על טיבו של האדם הנמצא מולם, היא סקירה מרתקת של ההיסטוריה הישראלית מנקודת מבטה של האישה המזרחית העומדת גאה במרכזו, לעתים פצועה וחבולה נפשית ופיזית, מרוסקת תחת מבט הממסד הגברי הלבן, נואשת לתיקון, ולעתים זוקפת קומה מתוך הריסות הכאב, דירת השיכון הרעועה ונלחמת על קולה. הספר הזה צריך להיכנס לתוכנית הלימודים בהיסטוריה ומגדר, משום שהוא אבן דרך בהיסטוריה של הפמיניזם המזרחי המושתק. בכתיבה מרתקת מצליחה ד"ר יאלי השש לשזור בין האישי לפוליטי ולחבר בין ילדותה לאם חד הורית בשכונת עתיקות ג' באשקלון לבין תהליכים היסטוריים בינלאומיים מן המאה ה-19 ועד לאלה הלאומיים של המאה ה-20. מסע מרתק שכל אחת צריכה להכיר, לעכל, ולצעוד לאורכו.
ראשיתו של המסע בפעולה פשוטה אסוציאטיבית שכולנו מכירות מפעילויות היכרות בקבוצות – שמש ובמרכזה המילים אישה מזרחיה. פעילות זו שהעבירה תקווה לוי ב-1988 בקרב קבוצת נשים מזרחיות הדהימה אותה בתוצאותיה: לעומת 60 מילים שליליות מצאו הנשים רק 6 מילים חיוביות. כשקראתי על כך לא הופתעתי כלל. לא פעם שמעתי מנשים מזרחיות בנות גילי כיצד היו מעדיפות למרק עצמן כדי להיות ראויות, שוות ערך לאיזה אידיאל אשכנזי אירופי מדומיין. הדימוי העצמי הנמוך הושרש דרך כור ההיתוך והתיישב יפה בתודעתן.
השש מסבירה זאת בבהירות על רקע תמורות בעולם, כמו הקולוניזציה, שהועתקה לשיח הארץ הישראלי עם לידתו. החיבורים שהיא עושה בספרה בין מדיניות הרווחה שהונהגה בשנות השבעים לזו הנאו ליבראלית הנהוגה עד היום ובין ההדרה וההסללה של האישה המזרחית, מעמדה החברתי והתרבותי כדמות המוחלשת הנמצאת תמידית מתחת לקו העוני, ובעיקר כדמות שותקת, גם אם היא מצליחה להתברג אל המעמד הבינוני, הם מאירים עיניים. למדנו לשתוק תחת טראומת ההגירה המועברת מאם לבת, לא לדבר ולא לספר את הסיפור המזרחי הנשי, ולעמוד בצל הגברים המזרחים שניהלו את המאבקים החברתיים, כתבו ספרים ושדרגו את מעמדם החברתי והתרבותי.
התיקון שהיא מציעה מתחיל במצעד הנשים הנשכחות שפעלו בארץ עוד בטרם הוקמה המדינה, כמו אסתר אזהרי מויאל, שושנה שבבו וז'קלין כהנוב, דרך מאבקן של הנשים הפועלות במפעלים, נשות הפנתרים השחורים, נשות הקשת הדמוקרטית המזרחית, ועד ברכה סרי וחנה אזולאי הספרי. הרשימה ארוכה והשש מקפידה לתת להן מקום, וכך לפרוש בפנינו היסטוריה נשית מזרחית ענפה.
אך זה לא מספיק. השש גם מבקשת לפרק את עולם הדימויים הגזעני שייחס לנשים תימניות בשנות החמישים ניוון וחולי גופני המסכן את העם היהודי (עמוד 285 ומכאן התפתח לחטיפת ילדי תימן והבלקן), פקפק ביכולת של אימהות מזרחיות להיות אימהות טובות כאילו שחסרו אימהות אשכנזיות שהתעללו בילדיהן, וחיזק את הארכיטיפ שהלך ונבנה בתרבות הישראלית לפיו האישה המזרחית נתונה תמידית למבט המחפיץ של הגבר הלבן, היחיד שיכול להציל אותה מעניותה ומנחיתותה במעמד החברתי (עמודים 171 ו-274).
הכניסה האיטית של המזרחים והמזרחיות אל המעמד הבינוני, כותבת השש, הייתה כרוכה "בהזדהות עמוקה עם השלטון ועם האידיאולוגיה השלטת." (עמוד 178). מי שניגן מזמור אחר, הודר מהקאנון ונאלץ להתחבר בחשאי עם אנטנה פיראטית לשידורי הטלוויזיה המצרית והירדנית כדי להחזיר עולם תרבותי שאבד עם ההגירה. פעולה זאת של שחרור מדיכוי זכתה לבוז מצד קובעי המדיניות האשכנזים (עמוד 177).
ד"ר יאלי השש
נשים נשואות חיו בעוני סמוי שנחשף עם הפרידה מהבעל והותיר אותן חשופות לשיח מסכנות של עוני ומצוקה הזקוק לסיוע, במקום לדאוג להן לתעסוקה מכובדת (עמוד 181). כשאנו קוראות היום לנשים לצאת ולרכוש השכלה ולפתח קריירה כדי לא להיות תלויות בפרנסת הגברים, האם אין זאת צביעות? מהן באמת האפשרויות הקיימות היום בשוק העבודה עבור נשים מזרחיות? האם הן מאפשרות להן לפתח קריירה עצמאית שתאפשר פרנסה יציבה ומכובדת ביוקר מחיה שהולך וגדל או שהן משאירות אותן מאחור עם משכורת מינימום, לרוב ללא ביטחון תעסוקתי ולחיי צניעות על גבול קו העוני?
שתיקה במרבית המקרים היא הדרך של נשים מזרחיות להתמודד עם המציאות המדכאת הכפולה שלהן כנשים וכמזרחיות. במשך שנים, כותבת השש, שתקנו לגברים מזרחים אלימים כדי לא לשתף פעולה עם התיוג השלילי שהוצמד להם על ידי האשכנזים. כאילו לא היו גברים אשכנזים אלימים כלל וכלל. "להיאבק באלימות של גברים מזרחים משמעו להסכים שהיא קיימת" (עמוד 276) אז העדפנו לשתוק, במקום לחשוף את האלימות הגברית זו המזרחית וזו האשכנזית. שתקנו כשגברים אשכנזים תפסו עצמם כמצילים אותנו מהמזרחיות שלנו (עמוד 278), כי שתיקה היא חלק מתנאי העסקה בזוגיות מעורבת מעין זו ובשדרוג מעמדך.
שתקנו כשהמדינה ביקשה לשלוט בנו באמצעות מדיניות "כור ההיתוך" (עמוד 280) וכשביקשנו לא לשתוק, כפי שעושות נשים עד היום במאבקן על זכויותיהן בדיור הציבורי, הכריזו עלינו כעל פולשות, מפירות חוק והציעו לקצר תהליכים בתמורה למין (עמוד 209).
אבל השתיקה הגדולה מכולן, לדעתי, היא זאת מול האימהות שלנו. שתיקה מאכלת בגוף ובנפש, מתוך כעס ועלבון על היותנו "רישעו" (פיקחית בתימנית) ולא "שטרה" (חרוצה). אישה צריכה להיות שטרה, כל היום בתזוזה כמו פועלת טובה, מנקה, מבשלת, מסדרת, מכבסת, מארגנת, אחת שלא יושבת לרגע. שותקת. לא מתווכחת. גברים לא אוהבים רישעו.
כדי לתקן את ההיסטוריה הנשית הפצועה הזאת של האישה המזרחית ולמנוע העברה בין דורית של טראומות מושתקות (עמוד 310) עלינו לשאת את האם הממשית שלנו, לחבק אותה, לשוב אליה ממעמקים ומרחקים, ולזכור כל יום בנות של מי אנחנו.
זהו ספר נפלא שצופן בחובו מסע מטלטל ועמוק, חתרני ומכונן בו-זמנית את הזהות הנשית המזרחית החדשה.
אדמה 