הלכתי לשחות בבריכה בקיבוץ. שם אפשר לשמוע את השקט מרשרש ברוח העצים בשעה שצוללים אל מי הבריכה, כמו הייתה זו פלנטה אחרת.
אחרי כמה בריכות ניגש המציל, בחור בשנות העשרים לחייו, והזיז את המסלול. "תעברי ימינה," אמר לי. עצרתי והבטתי סביב. קבוצה של קייטנים שכנים הגיעו לטבול בבריכה. "צד שמאל זה שלהם מעכשיו, את בתל אביב והם בעזה," הוא צחק.
יצאתי מהמים. יחד איתי יצאו כל השחיינים האחרים. רעש הילדים הפריע לשקט הפסטורלי. "למה את יוצאת?" זעק המציל. "בגללם?"
"לא…" שיקרתי. "סיימתי לשחות."
התיישבתי לייבוש על כיסא פלסטיק ירוק וצפיתי בילדים מסתדרים בשורה, בידם מצופים ארוכים כנבוט. "לא היית רוצה לחטוף אחד כזה בראש, נכון?" חייך המציל שפתאום נעמד לידי.
"הם מפרדיס?" התעניינתי.
"פרדיס, ג'סר, מכל הכפרים הם באים לכאן."
"אין להם בריכה ביישוב?" הבנים נשמעו למדריך שלהם, הבנות רחצו בבריכת הפעוטות, הן לא צריכות ללמוד לשחות.
"בריכה?" גיחך המציל והחל לפרק איזה קשר מסובך בשרשרת המצופים. "ומדרכות יש להם? נכנסת פעם לשם? ראית איך הם חיים?"
"אבל זה לא עניין של כסף," מחיתי והידקתי היטב את המגבת אל גופי. "אני רואה אותם נוסעים במכוניות פאר והנשים שלהן קונות במרכז הקניות באלפי שקלים. למה אי אפשר לבנות שם בריכה?"
"כי זה לא בתרבות שלהם. אלה יודעים רק לגזול ולקחת." הסתובב המציל ובגב חולצתו התנוססו המילים, לבן על גבי כחול, כושר קרבי.
"אולי זה לא בתודעה שלהם," העליתי אפשרות. "שאפשר לחיות ככה, עם בריכה ומרכז ספורט ואיכות חיים. פשוט לחיות ולא רק לשרוד."
"טוב, אם את חושבת ככה, אז אני רואה שאין עם מי לדבר. יום טוב ושלום," אמר אבל לא זז ממקומו. "את בטח תחשבי שאני חשוך וכל זה, אבל אלה לא יודעים לעשות כלום חוץ מלגנוב ולרצות לחסל אותנו. כבר עכשיו הם לוקחים לנו את העבודה. את יודעת שבקנטרי אין מצילים יהודים. כולם ערבים."
"למה זה באמת?"
"כי הם זולים יותר. ואף אחד לא ידבר על זה. אנחנו פה במלחמה על הקיום," קולו עלה ומיד עבר ללחישה. "מחירי הדירות עולים, עוד רגע אינפלציה שלא חלמת עליה, אין פה מקום לשני עמים. אפילו כאן בקיבוץ, איך שהם נכנסו כולם יצאו מהבריכה."
"זה לא כי הם ערבים. זה כי ילדים, לא משנה באיזה צבע, עושים רעש, זה טבעם של ילדים, ומבוגרים אוהבים שקט. במיוחד כאלה ששוחים."
"טוב," חייך המציל. "את יכולה להמשיך ככה ולהאמין בשקר שלך."
"אין לך ברירה אתה יודע," אמרתי והתחלתי להתלבש ולקפל את הדברים. "אתה צריך לחיות איתם."
"את רואה, כבר אימנו אותך להאמין בשקר," אמר כאילו עלה על נקודה פילוסופית חשובה בזמן שהלך לצידי, מלווה אותי אל היציאה. "ממדינה יהודית עברת למדינה דו-לאומית. את רוצה לחיות בשקר, בבקשה."
"אני רוצה לחיות בשקט," עצרתי לרגע את ההליכה ונעצתי בו מבט. "אתה יודע, נראה לי שאתה בכלל לא רוצה שתהיה להם בריכה, שדווקא טוב לך שהם ככה בלי כלום, כי לדעתך לא מגיע להם. גם הקיבוץ עושה כסף לא רע מזה שאין להם בריכה."
"מה פתאום," הוא השתומם. "למה מה אכפת לי שתהיה להם בריכה? שיהיה להם מה שהם רוצים, ככה לפחות הם יישארו שם ולא יבואו לפה."
"אז אתה כן מאמין בדו-קיום," חייכתי אליו אבל הוא כבר הפנה את מבטו קדימה, לעבר סוכת המציל. "היי…" קראתי לעברו בחשש לפני שיצאתי. "אתה זוכר שאתה כאן המציל, נכון?"
אדמה 