אסתר המלקה

(פורסם בעיתון "ערים", רשת שוקן)

אומרים עליה שהיא מצחיקולה, טיפוס כזה שדרך ההתנהלות היומיומית שלו מצחיקה, שדרך הדיבור שלה מצחיקה, אבל בעצם השחקנית אסתי זקהיים  היא אישה מאוד רצינית, מאחורי הפנים המחייכות האלו מסתתרת דמות דרמטית שמסתכלת על החיים במבט ביקורתי, אנטי ממסדי שמבקש לעורר מחאה ולא להצחיק את ההמון.

זקהיים היא סוג של שחקנית נשמה, היא לא יודעת מה זה ברנז'ה ומתעקשת לעשות את הדברים בדרך שלה, קומית אבל לא במובן הזול של המילה, לא קומדיה של טעויות אלא כזו שבועטת בפנים, קומדיה שחורה. במהלך הראיון היא קופצת מנושא לנושא, אימפולסיבית, בוהה ומחפשת אחר התשובה המדויקת, מלווה את הסבריה בחיקויים של עצמה עם תנועות ידיים גדולות ומימיקות מצחיקות, לא עושה חשבון למראה החיצוני ומחפשת כל הזמן את האמירה האומנותית הפנימית. שחקנית אמיתית, כזו שאין לה כוח למשחקים. ובזה קסמה הכובש.

זקהיים (39) גדלה כילדה הקטנה מבין שלושה אחים בבית תל אביבי, אב ניצול שואה ואימא צברית שהיו יוצאים לשחק ברידג' ומשאירים את הבת הקטנה תחת חסות האח הצעיר. את דרכה המקצועית החלה עוד בתיכון בבית הספר לאומנויות "תלמה ילין" והמשיכה לתואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לאחר מכן נסעה ללונדון להשתלמויות במשחק וכשחזרה לארץ החלה לביים בתיאטרון הספרייה.

זיכרון הילדות החזק שלה קשור לחיים תחת צל האח הגדול, אחת הדמויות הדומיננטיות בחייה הפרטיים ובברנז'ה התל אביבית, אמן המייצגים, דן זקהיים, שנפטר לפני 11 שנה ממחלת הסרטן.

" שני הגברים הדומיננטיים בחיי היו אבי ואחי הצעיר דני ושניהם מתו לי. אבא שלי חלם להיות שחקן והיה זוכר טקסטים שלמים בעל פה, הוא גם היה רקדן מעולה וכשהגיע לארץ עטפו אותו רגשי האשם על שהשאיר את המשפחה מאחור, כולם התאדו באושוויץ. דני היה מבוגר ממני בשבע וחצי שנים ואני הייתי הילדה הקטנה שמעריצה אותו, שנינו כאלה עם טמפרמנט של ג'ינג'ים ואנחנו מאוד דומים לאבא במבנה הנפשי, קווים של מאניה דפרסיה, של נגיעה בכאב עמוק ששוכן בפנים. אחי הבכור יצא שונה, איש עסקים כזה, עוסק בציוד טכני, לא קשור לנפש האומנותית שהייתה בבית. כילדה אני זוכרת זוג הורים מקסים ונהנתני, צורכים תרבות ופעילים חברתית ודני היה הבייבי סיטר שלי לטוב ולרע. מצד אחד הייתי בשבילו מעין בובת ברבי שהוא יכול לעצב כמו שהוא רוצה, הוא היה מלביש אותי ומסדר לי את השיער ודואג לי מאוד, מצד שני, הייתה קנאה. הוא היה הדמות שהאדרתי והערצתי ללא גבולות והוא לא היה יכול לוותר על העיניים המעריצות שלי, הוא שמר על המקום הזה של המוערץ וכל ניסיונות המרד שלי כשלו."

אומרים שהוא עזר לך להיכנס לבית הספר לאומנויות "תלמה ילין", שהוא הפעיל קשרים ובזכותו בעצם הגעת לשם.

"מה פתאום. זה סיפור מצוץ מהאצבע. למדתי בתיכון עירוני א' והרגשתי מאוד יוצאת דופן, ממש ציפור משונה כי הייתי מאוד תיאטרלית ורציתי לעבור לתלמה ילין. דני נסע לקנדה ללמוד והרגשתי זנוחה, התאבלתי כשהוא עזב ובלי התמיכה  שלו היה לי קשה. המנהל בעירוני לא הסכים שאעבור לתלמה ילין, הוא אמר לאימא שלי ששם אני אהיה אחת מאלף בעוד בבית הספר שלו אני כוכבת. ואני דווקא רציתי להיות עם אנשים כמוני, עם המלייה שלי, זה גם גיל כזה שאתה רוצה להיות חלק מ… אימא תמכה במנהל כי היא מאמינה ישר שהוא יודע מה הכי טוב, ודני שזכר כמה הוא נאבק עם ההורים כדי ללמוד בתלמה ילין התקשר לאימא ושכנע אותה לתת לי ללכת."

איך הרגשת עם המעבר הזה? 

"הרגשתי יציאה מהכלא. התחברתי לאנשים חדשים, יצרתי קשרים חבריים, המרד קיבל מקום של מחאה אומנותית והבית שלנו הפך ממקום בודד לסלון מלא בערמות ילדים. היה לי חבר שהיה במגמת ציור, אין לי זיכרונות מדויקים, בכלל יש לי נטייה לזכור את הטפל ולא את העיקר, אני יכולה לזכור ציור לפי הצבעים בהם הוא מצויר ולא לזכור את שם האמן. אני גם לא זוכרת טקסטים בעל פה, לומדת אותם ובין כה וכה לא זוכרת, יש לי בלייקים תוך כדי ההצגה וכשזה קורה השחקנים עוזרים לי. אני זוכרת שניסיתי להיות בצופים אבל לא הצלחתי להחזיק הרבה זמן, כל שנה הייתי מנסה שוב ועוזבת, באופן כללי הרגשתי שעברתי לחיות את האקשן האומנותי, החיים בביצה שאתה אוהב."

זו הייתה אהבה שלך או האהבה של אחיך שמאוד אהבת?

"אני חושבת שרציתי נורא שאחי יאהב אותי ויאהב אותי ויאהב אותי שוב ובשביל זה הייתי צריכה להיות מיוחדת. בשלב מסוים בחיים הרצון הזה הופך להיות חלק ממך. גדלתי לרגליו וכל הזמן הייתי צופה באומנות שלו מהצד, הייתי מסתכלת עליו, היינו עושים בבית חזרות, מסתובבת אתו בהצגות ב"צוותא". יש משהו מתעתע בזה כי את נשארת ילדה בגוף של אישה, משהו שנעצר ולא מתפתח ומצד שני נותן תחושה של התפתחות. אנשים אומרים שהם רוצים לחזור לגיל שש עשרה, אני לא רוצה לחזור לשם לדקה, יש משהו מבלבל, אולי זה קשור להורמונים, שבו את מרגישה גדולה קטנה."

זה גם קשור לתקיעות ההתפתחותית לצד האח המוכשר והמוערך?

"יכול להיות"

מתי בעצם נחלצת מהבועה הזו?  

" כשחזרתי לארץ אחרי קורס השתלמות בלונדון. התחלתי לביים בתיאטרון הספרייה עם גרי בילו, זו הייתה ההצגה הראשונה שביימתי אחרי היציאה מהלימודים והחזרה לארץ וכל מה שהיה לדני להגיד לי הוא שאני מאכזבת אותו כי הייתי קונסרבטיבית מדי לטעמו בצורת הבימוי, הוא ציפה ליותר. זו הייתה הנקודה שהבנתי שאני לא צריכה לקבל יותר את האישור שלו, סיימתי את החיים תחת הצל שלו. אנחנו כמובן התווכחנו באופן מקצועי לחלוטין, זה היה כאילו ויכוח מקצועי, אבל בעצם היו שם עוד דברים."

מאז אותה הצגה בתיאטרון הספרייה נסקה הקריירה של זקהיים והיא הספיקה להשתתף בסדרות טלוויזיוניות ("טיפול נמרץ", "קפה פריז") הצגות בתיאטרון תמונע  ("אלוורה" ו"רעב" שזכתה בפרס ההצגה הטובה לשנת 2004 ), לקטוף שני אוסקרים ישראליים על המשחק בסרטים "לילסדה" ו "עפולה אקספרס" ובמקביל גם ללמד משחק בבתי הספר "בית צבי", יורם לוינשטיין, קמרה אובסקורה ועכשיו בסטודיו למשחק בחולון.

היום ממקום מושבה כשחקנית מוערכת בזכות עצמה היא בוחרת בקפידה את התפקידים שהיא משחקת כך שיתאימו לאמת הפנימית שלה, כזו שלא מתחנפת לקהל בעבור הפרסום. בבחירת הדמויות שלה היא דואגת תמיד שיהיו לה גם סצנות רומנטיות, למרות המראה ואולי דווקא בגלל.

" החיים כשחקנית נעים בין תקופות גדושות עשייה שבה אני גם בתיאטרון וגם בטלוויזיה וגם מלמדת, הכול ביחד, לבין תקופות של אין עבודה ודאגה מתמדת לפרנסה. אפשר לדאוג פחות אם אתה עושה חלטורות באמצע, אבל אני מאמינה שצריך להפסיק להתייחס לקהל כאל מסעודה משדרות, להפסיק לרדת למכנה המשותף הנמוך ולא להיות גרידי כדי להביא כסף הביתה. היום מתייחסים לשחקן כמו הכהן הגדול, מעין שליח ציבור שכל תנועה שלו יוצרת צלצול של פעמונים מרשרשים והוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זה מצחיק אותי שאומרים לי את שחקנית אז תצחיקי, תעשי מונולוג,  שחקן אמיתי צריך לדעת להקריב את עצמו מעל לבמה, אני עוברת סצנות של השפלה כשאני עושה את התפקיד שלי ב"רעב" כדי לקרוע את המסך מעל העיניים של הקהל, לגרום להם לראות עוד משהו באנושי, בנפש האדם. הקהל מגיע לתיאטרון ויושב על הכיסא, אתה זה שעובר את התהליך החושף והמשפיל משהו למען האומנות."

הגישה שלך הופכת את המשחק למשהו מאוד הירואי וקשה. זה הכרחי לדעתך?

"אם אתה לוקח ברצינות את המשחק, כמוני, זה קשה. לא כולם ככה. צביקה הדר למשל, חבר וקולגה, שחקן מוכשר מאוד שמעדיף את הבידור. אני מעריצה את זה, זו מלאכה קדושה להצחיק את האנשים ולתת להם פאן, זה דבר חשוב, אבל בעיני זה מקצוע אחר. כשלמדנו יחד הוא כל הזמן היה אומר לי "את כל הזמן חושבת כבד, לי אין כוח לאומנות". אף פעם לא שיחקתי בקומדיות, אני לא מצליחה לעשות משהו בשביל הקטע, גם כשעליתי לקטע מערכון בידורי בקדם אירוויזיון האחרון היה בו משהו מחאתי."

גם בסרט "הכוכבים של שלומי" וגם בהצגה "רעב" את מגלמת דמויות שרעבות לאהבה בעבר ובהווה, אם שלא מעניקה אהבה מספקת לילדיה, אהבה חסרה וחיבוק שלא היה,  זו תבנית חוזרת לבחירת הדמויות?

" לא חשבתי על זה, אני בוחרת דמויות שאני אוהבת, אני לא אעשה דמויות שלא אוכל לחמול עליהן, לאהוב ולהבין אותן, למשל, לא אכפת לי לעשות דמות רעה אם הורגים אותה בסוף, פחות מעניין אותי האתגר של עיצוב דמות רעה כמו האמירה שיוצאת בסוף המחזה, מעניין אותי לגלות את הדמות כדי למצוא את הדרך איך להביא אותה לקהל בדרך חדשה.

זו גם הסיבה שאני עובדת בתיאטרון פרינג' ולא בקאמרי הממסדי. זה לא כי אין הצעות אלא כי אני בוחרת לעשות את זה. בתיאטרון הממסדי עשיתי משהו שלא נזכיר את שמו, שלא אהבתי. בסוף ההצגה שנאתי את עצמי ואת הקהל ולעבוד כל יום במשהו שאתה לא אוהב זה הכי נורא בעיני.  יותר קל לי לעשות טלוויזיה מאשר תיאטרון שנמצא בנפש שלי, בשורשים שלי, המפגש עם הקהל ללמוד ולאהוב אותו."

לצערי, בשנים האחרונות בתיאטרון הממסדי עושים דברים שמתחנפים לקהל ולמפעל המנויים. מכאן משתנים גם השיקולים האומנותיים, בקהל של הפרינג' אתה מרגיש סוג של הישג, זו אומנות נטו. קשה לי לעשות דברים שאני לא שלמה אתם, למשל ללמד משחק במסגרת פרוייקט ויי, אחרי שמונה מפגשים עזבתי כי הרגשתי שזה נוגד את האני מאמין שלי, את האווירה הרצינית של לימודים, אמרו לי תהי רעה, תהי קשוחה ותתני הוראות קצרות, זו סביבת לימודים שגורמת לך להרגיש לא בטוח בחשיפה שלך והיא לא יכול לאפשר הצלחה אלא כישלון. הבנתי שאני בעצם לא מלמדת משחק אלא משחקת אחת שמלמדת משחק וזה לא בשבילי. היום אני מחוברת לאמת שלי ולא מתפשרת, בתור ילדה נערה הייתי במקום של לרצות, אבל היום אין לי כוח למשחקים, אפילו מניירה של כוכבת אני לא מצליחה לעשות. "

 נחזור למחאה בקדם האירוויזיון. לבשת שמלת מיני קצרצרה, עלית לבמה וקבלת על כך שלא לקחו אותך להנחות את הקדם רק בגלל שאת לא דוגמנית. השתתפת גם  בדרמה "1000 קלוריות" ובמגזין ההומוריסטי "גדולות מהחיים" שעסק ברזים ושמנים ומה שביניהם.  זו מחאה או דרך התמודדות הומוריסטית עם הנושא של המראה החיצוני?

"זה גם וגם. זה מטריף אותי שאם אתה אדם שמן אז חושבים שאין לך רומנים ואין לך ייצוג על במה, זה כאילו אומרים לך, תשב בבית ותאכל ופלים בשקט. חמישים אחוז מהאוכלוסייה שמנים ורק עליהם עוד מותר לצחוק.  תשעים אחוז מהשמנים מתעסקים במראה החיצוני שלהם כל היום, דיאטות, חדרי כושר, זה כוח כלכלי והמחאה שלי היא פוליטית, סליחה, אני מזדיינת, מאוהבת, אף פעם לא הייתי לבד ותמיד היו לי חברים שרצו אותי, אני רוצה ייצוג בקולנוע, בתיאטרון, בכל מקום.

אני גם לא אעשה כל תפקיד של שמנה, אם התפקיד מגוחך או משפיל אני לא אקח. אני גם דורשת שלדמות שלי יהיה רומן, חשוב לי להראות שיש משהו פוליטי כלכלי בבחירה שלנו מה הוא יפה. פעם לבן היה יפה, שמן היה יפה, זה סימל משפחה עשירה ממעמד האצולה שאוכלת טוב. היום יפה זה מישהי שיש לה זמן וכסף לעשות ניתוחים, לאכול שני סושי ולהיצמד למאמן כושר פרטי, מבחינה סוציולוגית יש כאן משהו מעוות. אנשים שמגיעים לטלוויזיה נכנסים לדיאטות כדי להיראות טוב, אז יש את העניין שהמצלמה משמינה אבל להרעיב את עצמך בשביל להיראות טוב? לי זה עושה אסוציאציה של אושוויץ, לא מוצאת את זה מושך."

אם היית רזה יותר היית מקבלת יותר תפקידים?

" כן. אני אומרת את זה בביטחון מלא. אני שומעת אנשים מסביב, אבל מעולם לא חשבתי להוריד בשביל זה, זה נראה לי הזוי ובזוי. הורדתי במשקל פעמיים, פעם בשביל התפקיד לכוכבים של שלומי, כי חשבתי שזה דרוש לתפקיד ופעם בהריון כדי לשמור על העובר."

את כועסת על כך שלוקחים דוגמניות במקום שחקניות?

" אני יותר מרחמת עליהן מאשר עלי, הן נעלמות אחרי שלוש שנים ויש משהו אכזרי בנפילה שלהן אחר כך, אני שחקנית אופי, לא בוחרים בי כי אני הבלונדינית התורנית, אם יש לך משהו מעבר לגוף יפה אז זה מה שיישאר אחר כך ולרוב זה לא ככה. זה נורא כואב בעיני לראות אישה בגיל ארבעים שמשקיעה את כל האנרגיה שלה בניתוחים, אני עושה סדנאות ומגיעות אלי נשים מצליחות, לא רק שחקניות ואני מלמדת אותן העצמה נשית דרך הגוף, זו מתנה שקיבלנו מאלוהים, משפטים כמו "אם היה לי כסף הייתי עושה את הציצים ואז הייתי מאושרת" לא חוזרים בסוף הסדנא, הרעיון הוא ללמד להיות מאושרת עם מה שיש לך, אין לי בעיה אם עושים ניתוחים ככה סתם כי יש לך כסף, אבל שזה לא יהיה תחליף לאושר, קודם תהי מאושרת במה שיש לך, ואז אם בא לך ויש לך כסף תעשי מה שאת רוצה."

זקהיים נשואה לעולה חדש מארגנטינה ואם לאוריאל בן השש. את בעלה אלחננדו הכירה דרך שידוך של אחד מבני הדודים ואת המערכת הזוגית היא מתארת כניגודים משלימים. בפסטיבל האביב היא מעלה את אחת ההפקות המקוריות בשם "רומנסרו ללונה" העוסקת בעולם היצרים של המשורר הספרדי הנודע פרדריקו גרסייה לורקה, מעין קולאז' של מוסיקה ומילים בעברית וספרדים המשלב קטעים ממחזותיו הידועים, שירים ומכתבים שכתב המשורר מהווי הספרדים והגעגועים לספרד בזמן ששהה באמריקה. את המופע ילוו נגן הגיטרה ירון חסון והפסנתרנית אודליה א. סבר.

החיבור לתרבות הספרדית הגיע עם הבעל?

"לא, תמיד הייתה לי זיקה לתרבות הדרום אמריקאית, עוד מהילדות, בעלי אומר שבגלגול הקודם הייתי ארגנטינאית. כשנסעתי בפעם הראשונה לבויינוס איירס, לפני תשע שנים, להכיר את המשפחה של בעלי, הסתובבתי לבד ברחובות העיר ומיד התחברתי לאנשים, עוד לא דיברתי ספרדית כמו היום, אבל יכולתי לתקשר ברמת הסמול טוק, כשחזרתי לארץ מיד לקחתי קורס בספרדית. גם החבר הראשון המשמעותי שלי היה ארגנטינאי, בכלל, הארגנטינאים לא ממש חמים כמו שחושבים, הם לא עושים אסדו כל היום וכל אחד מהם יותר אינטלקטואל מהשני, הם דווקא די סגורים. כשפגשתי את בעלי הוא היה עולה חדש שעשה הכשרה לרבנות ולמד מחשבה יהודית, ארגנטינאי ימני שאוכל כשר, ההיפך הגמור ממה שחשבתי."

אתם שומרים כשרות בבית?

" כן, הוא גם הולך לבית הכנסת. אני תמיד צוחקת שיש לנו מ משותפת, הוא מפד"ל ואני מרץ, מעולם לא בחרתי זוגיות קלה עם מישהו שדומה לי, הוא הרבה יותר רוחני ממני, אני בנאדם עם חרדות סימביוטיות, ילדה לא בוגרת שמפחדת מהממסד שיבלע אותי ותמיד רוצה לשמור על העצמאות שלי."

את מתחברת ליהדות דרכו?  

" מתחברת ליהדות אבל לא דרכו, הגעתי דרכו למשפחה שלו שהיא דתית ודרך המפגש אתם ראיתי שאני מתחילה להתקומם כי זה לא שייך רק להם, זה עשה לי משהו נורא טוב להתחיל לקרוא יותר על התרבות היהודית, בשביל מה אנחנו חיים פה? זו מדינה קשה ותובענית וצריך ממש לאהוב את המקום ולהרגיש מחויב אליו. יש משהו בהתחברות דרך ארון הספרים והקריאה בו, כשאתה לגמרי חילוני ואנטי יום כיפור ואוכל שרצים אתה מאבד את הקשר הרגשי למקום. כשאני מגישה את פרשת השבוע בטלוויזיה אני עושה את זה בעיניים חילוניות אבל לא בורות וזה הבדל משמעותי. אני נהנית לקרוא ולחפור בתנ"ך, לא מהמקום הרוחני של קבלה וזוהר אלא מהמקום של אישה שחקנית, זה ספר מדהים ועמוק כמו שיקספיר, לורקה, צ'כוב כי יש בו הבנה אנושית עמוקה מאוד. אבל מעבר לזה אני לא אדם רוחני שמדבר באנרגיות, אנשים שמדברים איתי מהמקומות האלו של הודו ושאנטי בא לי להחטיף להם סתירה, ברור לי לחלוטין שאנו יחידה של גוף ונפש אבל אני עוסקת בלקחת אחריות על כאן ועכשיו, גם מהאספקט הפסיכולוגי מה שמעניין אותי הוא לא הנבירה אל העבר כדי לשחזר דפוסים אלא כדי להעצים את עצמנו ולעשות שינוי בחיים."

המופע בפסטיבל הוא שילוב של אומנויות הכולל תיאטרון, מוסיקה ושירה, וזו לא הפעם הראשונה שזקהיים נכנסת לנעליים המוסיקליות, בעבר ביימה את המופע "מוסיקה בעיניים" יחד עם הפסנתרנית שמופיעה אתה.

זה בעצם ערב מונולוגים של לורקה או שאת גם שרה?

"קשה לקטלג את זה, זה רב תחומי, זה לא ערב מונולוגים והמוסיקה עומדת בפני עצמה ולא רק מלווה אותי, אני קוראת שירים ומכתבים וקטעים ממחזות, אני מקווה שגם אשיר שיר מתוך מחזה והם מנגנים מוזיקה ספרדית,  זה קונצרט לורקה , מוסיקה ספרדית שהוא אהב. אודליה ואני חברות נפש כבר שנים וחיפשתי דרך לעבוד ביחד, אנחנו כל הזמן מנסות להתחבר, זה קיק מפגר כזה שיש לי, אני רואה כישרון ואני מתאהבת בו, מחפשת כל הזמן לעבוד עם אנשים מוכשרים ולא שרלטנים, כאלה שהתהליך האומנותי שלהם נובע מלמידה וחקירה, זה ממלא אותי ומרגש אותי, ככל שאני עובדת עם במאים יותר טובים ושחקנים יותר טובים שרוצים שהפרטנרים שלהם יצאו הכי טוב שאפשר, לא ממקום של אגו אלא של הפריה. גם החיבור שלי ללורקה בא מהמקום הזה, הוא יוצר כמו שיוצר צריך להיות. הוא מברך על המתנה שקיבל והוא יודע שזה חיידק והוא גם מדבר על המחיר שהוא משלם עבורו. אין שם אגו, רק חיפוש ואהבה וחשיבה חברתית."

גם לורקה היה רב תחומי בהוויה שלו.

 "אני אוהבת טקסט שירי ואני גם רוקדת ומנגנת אבל אני לא מגדירה את עצמי כרב תחומית, דני אחי היה אמן רב תחומי עם מיצגים ווידאו ארט, אני לא מוכשרת כמוהו, אני אוהבת למצוא שפה חדשה כמו שאני מבשלת משהו מעניין, התהליך של ניסוי ותעייה מעניין אותי. אני גם מאמינה בהקשר הזה שהקולנוע והטלוויזיה ביטלו את הלגיטימציה של התיאטרון לעשות ריאליזם ואז מה שנשאר זה הכאן ועכשיו, תיאטרון אינטראקטיבי והחיפוש אחרי משהו ולהעיז לעשות אותו,  שפה חדשה של תיאטרון שבודקת את הגבולות החדשים האלו. אני לא רב תחומית, אני שחקנית ומורה, ואין דבר שעושה לי יותר טוב מלראות אנשים שנופלים להם אסימונים, המקום שבו הם מתחברים לאמת שמאחורי המסך, שמשהו מהדהד להם ונפתח. זה התפקיד של האומנות".

האביב כסמל הפריחה וההתחדשות מפרה אותך גם מבחינה יצירתית?

"ממש לא. אם כבר אני מקבלת פריחה באמת. חורף היא העונה האהובה עלי, כשנסעתי לפראג נפלנו על שלג כפור היסטרי, היית צריכה לראות אותי, כולי פורחת וקורנת. לדעתי אנשים צעירים הם כמו בשר בפריזר אירופאי, אבל נולדתי כאן בשמש הישראלית וכל קיץ אני משכנעת את עצמי שהזיעה ארוטית ולקראת הצהריים במקלחת השלישית אני מבינה שזה לא שייך לכלום. באוגוסט אני בכלל שוקעת בברכה או בים ולא יוצאת. זה החודש הכי לא יצירתי ודווקא בו אני עובדת הרבה"

ולשאלה הקלאסית, איזה תפקיד היית רוצה לגלם וטרם הספקת?

"מידאה ואת התפקיד של קייטי ביסט ב"מיזרי". אני לא אוהבת סרטי אימה אבל זה סרט שמראה מה כוחה של הערצה, כשאתה הופך אדם שאתה מעריץ למשהו שהוא מעל האנושי, שאתה לא רואה את כולו אלא רק את החלקים שהוא מיחצן"

זה קשור להערצה של אחיך כילדה?

"יכול להיות. לא יודעת. מעניינת אותי ההבנה לנפש האדם, המקום בו החזק נשבר וקיימים ניגודים פנימיים. הייתי רוצה לעשות תפקיד של מכשפה טובה, כזו ששותקת."