למה צריך 12 שנות לימוד?

במערב אירופה עד לסוף המאה ה-19, היה שש הגיל שבו מסיים הילד את שלב הינקות ויוצא לעבוד. בגיל עשר הסתיימה הילדות, והנער הצעיר היה בעל מקצוע לכל דבר. לימודים היו נחלתם של שכבות הבורגנות והאריסטוקרטיה בלבד, ואלו העניקו לילדיהם חינוך פרטי בבית. איכרים ופועלים לא הלכו ללמוד כלל ורק במקומות ספורים במערב אירופה ניתן היה לקבל חינוך יסודי שכלל ארבע שנות לימוד במימונם של מוסדות הצדקה של הכנסייה.

מערכת החינוך הציבורית נוסדה רק בסוף המאה ה-19 בעקבות המהפכה התעשייתית
שהאיצה את הדרישה להשכלה מינימלית לעובדים. באנגליה רצו פועלים טובים
יותר, בגרמניה ביקשו חיילים טובים יותר, כך קרה שההתפתחות הלאומית-כלכלית-צבאית
של המדינות יצרה את הצורך במערכת חינוך, שהחלה להתפשט בהיקף האוכלוסייה
שצרכה אותה ובמספר שנות הלימוד שעלו בהדרגה עד לגיל 18.

בתחילת המאה ה-20 כבר התפתחה מסורת של לימודי יסוד בני ארבע שנים שבמסגרתם
נלמדו מיומנויות יסוד כמו קריאה וכתיבה. גיל היציאה לעבודה הוחלף בגיל
היציאה ללימודים ורק מעטים המשיכו ללמוד במה שאנו מכנים כיום "תיכון".
הלימודים בתיכון ארכו בין ארבע לשש שנים והאחוז הקטן שהגיע לאוניברסיטה
עשה זאת בגיל צעיר מאוד. אחת הסיבות שהכיתה הראשונה בתיכון נקראת בפי
רבים "חמישית" נעוצה במבנה זה של מערכת החינוך. מוסד התיכון צמח בעיקר בקרב שכבת הבורגנות ובהרבה מדינות לא היווה תנאי קבלה לאוניברסיטה.

הנסיבות ההיסטוריות שבגללן מערכת הלימוד בישראל היא בת 12 שנים אינןשונות מהמקובל במדינות אחרות. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 צמח החינוך היסודי מארבע שנות לימוד לשמונה. עד מלחמת העולם השנייה למדו מרבית הילדים במדינות אירופה ובארצות הברית במוסד חינוכי הנקרא בית ספר, עם התפתחות מערכת החינוך המוסדית צמחו שנות הלימוד מעשר ל-12. בשנים שלאחר המלחמה למדה מרבית האוכלוסייה במערב 12 שנות לימוד או לפחות היתה צריכה לצבור 12 שנות לימוד.
המספר 12 אינו מחייב את קיומה של מערכת חינוך "תקנית" או "נכונה". ביפן וסינגפור לומדים רק תשע שנות לימוד, באנגליה 12 ובגרמניה 15. בארצות הברית מספר שנות הלימוד, כמו מבנה הלימודים כולו, משתנה בכל אחת מ-50
המדינות.
אף שהמספר 12 הפך למספר כמעט מקודש במערכת החינוך, תחילתה של המאה החדשה
מעלה קולות המנסים לערער על תפיסה זו. אישים בתחום החינוך מציעים אלטרנטיבות
המתאימות יותר לעידן הטכנולוגיה המתקדמת ואף קובעים כי הקיבעון של הספרה
12 שייך למאה הקודמת ומונע את התפתחות מערכת החינוך.
רובנו המכריע עדיין תופסים אמירות מסוימות כאמיתות מוחלטות ("אם לא תלמד תהיה פועל שחור כמו אבא" או "בלי תעודה אקדמית לא תתקדם בחיים"), למרות שלא תמיד יש להן בסיס. רבים מאנשי האקדמיה בתחום עתידנות בחינוך מניחים כי צריכים להמציא את החינוך מחדש ומהיסוד. במאה ה-21 לא יהיו עוד 12 שנות לימוד בבית הספר משום שהמנטרה שלפיה לימודים מצריכים הליכה לבית הספר כבר לא תהיה קיימת.

יותר סוציולוגי, פחות פסיכולוגי

ד"ר רוני אבירם

ד"ר רוני אבירם, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, פילוסוף בתחום העתידנות בחינוך ומי שמשמש כיועץ לקהילה האירופית ולמשרד החינוך הישראלי, מפתח מודלים של מערכות חינוך אלטרנטיביות לגופים שונים בארץ ובאירופה.
לדבריו, קופאת מערכת החינוך על שמריה בשל מחסומים פסיכולוגים המונעים מאיתנו לשכוח את הספרה 12.
"אין משמעות למספר 12", אומר אבירם, "זה מספר מיסטי שהתמסד באופן שרירותי לפי דפוסים הלקוחים ממערכת החינוך באירופה שלא הקדישה זמן ומחשבה מדוע יש ללמוד 12 שנים. זה היה המספר הרציונלי שחשבו עליו כי לא היו אלטרנטיבות אחרות לחינוך. קונספט גיל ההתבגרות של המאה ה-20 הוא עניין סוציולוגי יותר מפסיכולוגי. מערכת החינוך התמסדה דרך חוק חינוך חובה, שקבע במערב אירופה את ההתחלה והסוף של שנות הלימוד. היום חוק זה קובע 11 שנים –
בגיל חמש הולכים לבית הספר ומסיימים ללמוד בגיל 16. הקביעה הזו של מסגרת
שנות הלימוד גרמה בדיעבד להיעלמות הילדות. עד סוף המאה הקודמת הילדים
היו חלק מהותי בחיים הפעילים. כאשר שלחו אותם לבית הספר והפרידו אותם
מעולם המבוגרים, נוצר מעמד נפרד שיש לו שפה וספרות משלו. התמימות הילדותית
נעלמה ובמקומה תפס מושג חדש את השיח החינוכי, שלא היה קיים עד המאה
העשרים, גיל ההתבגרות.
"גיל ההתבגרות נקבע לגיל 18 רק משום שהמספר 12 התמסד כמספר שנות הלימוד
המקובלות. בעקבותיו התמסדו שלבי ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד עד לגיל
ההתבגרות. כלומר, מספר שנות הלימוד בבית הספר שהן תוצאה של סיבות לאומיות
קבעו את שלבי ההתפתחות הפסיכולוגית של הילדים. הילדות התארכה לפי שנות
הלימוד עד גיל 18והדבר גרם גם להארכת תוחלת החיים במאה שנה. קודם קביעת
שנות הלימוד עמד הגיל הממוצע לסיום תוחלת החיים על 50 שנה".

חוזרים הביתה

החזון החינוכי החדש – חינוך מהבית – לקוח דווקא מהתקופה החשוכה של תרבות
המערב – ימי הביניים. באותה תקופה למדו יחד באותה כיתה באוניברסיטה
תלמידים בגילאים שונים, מגיל 12 ועד 30, מה שמאשש את הטענה כי הגיל
הוא לא זה שקבע את מספר שנות הלימוד ושלבי הלמידה. התלמידים למדו בקבוצות
רב גיליות והטרוגניות וכדי להיכנס לאוניברסיטה היה צריך לעמוד בדרישות
גבוהות, כמו למשל הפגנת שליטה בשפה הלטינית. ד"ר אבירם טוען כי זהו
חזון חינוכי שיכול בהחלט להתקיים גם בארץ. "המערכת החינוכית בארץ איבדה
את הצדקת קיומה", קובע אבירם, "גם בגלל התהליך של היעלמות הילדות אבל
לא רק בגללה. ישנה מגמה של מעבר לחינוך מהבית.
תוך עשר שנים אני צופה שתהיה מערכת חינוך מאורגנת סביב למידה מרחוק, מהבית או באמצעות מחשב. ההליכה לבית הספר שייכת למאה ה-20, כבר היום אנחנו רואים שהלמידה מרחוק מתחילה. ישנם הום-סקולס – תופעה של הורים שאינם רוצים שילדם יהיה רשום לבית הספר והם מרגישים שהם יכולים להעניק
חינוך טוב דרך האינטרנט. בארצות המערב יש קפיצה דרמטית של 3-2 אחוזים בקרב הורים שמעדיפים שלא לרשום את הילדים לבית הספר. בנורווגיה למשל, שבעה אחוזים מההורים לא רושמים את הילדים לבית הספר והם לומדים בבית.
"כבר היום ישנם יותר תלמידים בני 16-15 שלומדים באוניברסיטה במסגרת
הלימודים בתיכון, בעתיד יושם דגש על למידה רב גילית. ילדים מטבעם יכולים
להסתדר יפה בסביבה רב גילאית, לפני שמיסדו את הילדים בבית הספר הם היו
מתערבבים בסביבה רב גילית באופן קבוע במשחקיהם בשכונה".

הרבה תלמידים, הרבה שחיקה

המצב כיום הוא של ייאוש במערכת החינוך. "זו מערכת שאיבדה את הצדקת קיומה",
מסביר אבירם, "כי כבר 30 שנה היא עוסקת בשינוי ולא משתנה. הפער בינה
לבין המציאות החיצונית ב-20 השנים האחרונות הוא כמו האנלוגיה בין צב
למטוס סילון. אין קשר בין השניים. ילד שנכנס היום לבית הספר נכנס למכונת
זמן בדרך לעולם הספר שכבר לא קיים, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולהתעלם
מהטכנולוגיה, חייבים לשלב בין השניים. ישנם שני שסתומים בצוואר הבקבוק
שמונעים ממערכת החינוך להתפתח ומשמרים את מצבה הנוכחי: האחד הוא יחס
עצום של מספר התלמידים בכיתה מול המורה; השני הוא הרמה העגומה של המורים
שנובעת ישירות משכרם העגום.
"הפתרונות שמציעה המערכת הן לטווח קצר ולפני שהיא תקרוס יש להקטין באופן
דרמטי את מספר התלמידים ולהעלות את המשכורות פי 3-2. מאחר שלא סביר
שיעשו זאת כי אין תקציבים, הפתרון היחיד להצלת המערכת הוא להוריד את
מספר שנות הלימוד לשמונה, כך יתפנו עוד כיתות ונוכל לצמצם את מספר התלמידים
בכיתה. מהכסף שייחסך נוכל להכפיל את משכורות המורים ונקבל מורים טובים
יותר שילמדו טוב יותר. אם המורה טוב ויש 20 ילדים בכיתה, אפשר לעשות
הרבה יותר. 12 שנים לא עושות כלום, הן רק מחזיקות את הילדים עד הצבא
ומאיצות את שחיקת המורים". את הבעיות שעליהן מדבר ד"ר אבירם זיהו כבר
לפני 13 שנה במערכת החינוך בארץ.

המבנה החדש, קווים לדמותו

ד"ר שמשון שושני

ב-1989 הוגשה הצעה לשינוי בתוכן הלימודים והתאמתו ל-15 שנות לימוד על
ידי מי שהיה דאז מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני. "קיים פער בין מערכת החינוך שאינה מצליחה להתאים את עצמה לשינויים הרבים בחברה הישראלית",
כותב ד"ר שושני כרקע להצעה. "התפתחות הפסיכולוגיה, הטכנולוגיה והתקשורת,
יצירת הכפר הגלובלי והפלורליזם התרבותי יצרו מצב שבו מתרחשת למידה רבה
מחוץ לבית הספר וללא הקשר לנלמד שם. קיימת תחושה מתמשכת של אי נחת של הורים ותלמידים מן התוצאות המושגות בבתי הספר ותחושת תסכול בקרב המורים הנושרים מהמערכת בגלל שכר שאינו הולם את עבודתם הקשה. קיימת תחושה של
קפיאה על השמרים המצריכה לדעת מגישי ההצעה שינוי מערכתי מקיף וכולל".

המבנה החדש מאפשר 15 שנות לימוד ברצף אחד עד לגיוס לצבא. התלמידים יתחילו את
לימודיהם בגיל ארבע (כיתה א') ויסיימו בגיל 19 וחובת הלימוד תהיה על
פי החוק עד גיל 16. בשלב זה הם ייבחנו בבחינות הבגרות. את ארבע השנים
הראשונות יעשו התלמידים בחטיבה הקדם יסודית שתכלול את גן טרום חובה
וחובה (כיתות א'-ב' של היום), לאחריה יעברו עוד ארבע שנים בחטיבה היסודית
(ה'-ח') ועוד ארבע שנים בחטיבה התיכונית (ט'-יב'). בכל אחת משתי החטיבות
הקדם יסודית והיסודית ילמדו כ-400 תלמידים ורצוי שהכיתות תהיינה רב
גיליות. בחטיבה התיכונית ילמדו כ-800 תלמידים והיא תוזן משתי חטיבות
יסודיות. המבנה החדש מחייב להגיע לפחות לאותם הישגים לימודיים וחינוכיים
של היום ובמספר קטן יותר של שנות לימוד. בגיל 18 התלמיד יהיה לאחר התואר
הראשון. במבנה החדש לא יהיה צורך יותר בחטיבות הביניים המוכרות לנו
ואין בו חזרה למבנה בית הספר השש שנתי שפורק בעשור האחרון.
המערכת החדשה אמורה להשיג ב-15 שנות לימוד את מה שהמערכת הישנה משיגה
ב-17 שנות לימוד (יסודי, תיכון ואוניברסיטה).

הצעתו של שושני לא התקבלה על ידי מי שהיה אז שר החינוך, יצחק נבון.
העיתונות תקפה את ההצעה בשאלה מה יעשו הילדים שסיימו את חוק הלימודים
בגיל 16 ואינם ממשיכים בלימודים על תיכוניים. פסיכולוגים הזדעזעו מהעובדה
כי הילדים יחלו ללמוד בגיל ארבע, בשעה שהם צריכים להיות עסוקים במשחקים
במקום לימודים, והנשיא נבון התנגד להצעת ועדת החינוך של הכנסת לקיים
דיון ציבורי בנושא. במקום זאת הפנה נבון את השאלות לעשרה אנשים מתחומים
שונים וביקש את חוות דעתם. רק חמישה תמכו בתוכנית ונבון החליט לגנוז
אותה. בעקבות זאת התפטר שושני מתפקידו כמנכ"ל המשרד וחזר אליו רק לאחר
ארבע שנים בזמן ממשלת רבין.

ההצעה אמנם נדחתה, אך בפועל מיישמת מערכת החינוך את מרבית רעיונותיה.
וריאציה דומה לחטיבה הקדם-יסודית קיימת היום בחטיבות הצעירות. תלמידים ממשיכים ללמוד אחרי י"ב בבתי הספר הטכנולוגיים או לחלופין מתחילים ללמוד
באוניברסיטה כבר בגיל 16 בבתי הספר העיוניים. בתי ספר רבים עוברים לשיטה
המרחבית הבנויה על למידה רב גילית והילדים בגנים לא רק משחקים אלא לומדים
קריאה וכתיבה.

שושני אומר כי הוא לא מופתע מהשינוי שחל במערכת החינוך. "אני מאמין
שמה שלא עושה השכל עושה הזמן, וזה הוכיח את עצמו במערכת החינוך. התוכנית
שהצעתי לא עלתה אפילו לדיון ציבורי בשל ההתקפות עליה. אלו שלא באו מתחומים
חברתיים והיו יותר אליטיסטים לא השכילו להבין את המשמעות החברתית של
התוכנית והתנגדו לה. היו כמה פסיכולוגים שהזדעזעו מהרעיון של למידה בגיל
ארבע כי הם חשבו שהילדים בגיל זה עדיין צריכים לשחק והנה היום בגיל זה
הילד כבר שולט במיומנויות טכנולוגיות".
"עיקרה של התוכנית הוא שהמבנה איננו המטרה אלא האמצעי להשגת מקורות
תקציביים ולערוך שינוי מהותי בתוכנית הלימודים הלא רלבנטית. התוכנית
כולה היתה מבוססת על מחקר שפורסם בארצות הברית שאת רעיונותיו לקחתי
ועיבדתי".

היום כבר מדברים על למידה מהבית.

"להערכתי בית הספר ימשיך להתקיים עוד דורות רבים ולצדו יהיו תלמידים
שיגיעו להישגים טובים בלי בית ספר. צריך לדבר על אלטרנטיבות בחינוך
ולא על דרך אחת ויחידה. מלת המפתח היא להגדיל את מרחב הנשימה והבחירה
של הורים וילדים ולא לחנוק אותם במוסדות החינוך. חניקה לא מביאה לתוצאות".