עובר כל גבול

התפתחות דמותו של המזרחי בספריו של אלי עמיר מנכיחה את חובת הגבול בין זהויות. במפגש בין הגבולות מתגלה המציאות החברתית הפוליטית בארץ כחזקה מכל יכולת בדיונית של הספרות ומכריעה אותה. המזרחי החדש לא מוכן לשחק במגרש שהועידו לו, לא מבקש להתקבל על ידי הממסד ובועט בו בכל דרך אפשרית. מתרנגול כפרות, דרך אהבת שאול ועד יסמין – מסעו של המזרחי בארץ ישראל

רצונה של הזהות הישראלית לסמן באופן מובהק את הגבול בינה לבין הזהות הערבית (גולדשמיד, 61) מציב את הגיבור המזרחי בספריו של אלי עמיר בדילמת זהות כפולה: כיהודי המבקש לסמן את הגבול בינו לבין הערבי, וכמזרחי המבקש לטשטש גבול זה. בשלושת ספריו הנדונים כאן בוחן עמיר את גבולות הזהות המפוצלת, בשעה שהיא נעה בין הצבת גבולות ברורים ושלילת ההיברידיות, דרך חצייתם המסתיימת באובדן ועד למפגש בין שווים המייצר תחושת החמצה.

בספרו הראשון, "תרנגול כפרות", ניצב גבול ברור בין החיים במעברה המזוהה עם הזמן הישן, ערביות ומסורת יהודית לבין הקיבוץ המייצג את המיקרוקוסמוס של הציונות (Berg, 194) המזוהה עם המודרניות המערבית והחילוניות. נורי, גיבור הספר, נדרש להחליט להיכן הוא שייך תוך ויתור על זהות אחת, זאת המבטאת ערביות וגלותיות למען האחרת המבטאת את הקדמה ואחדות העם. הדרישה להחליט לחזור למעברה או להישאר בקיבוץ מהווה את הקונפליקט המרכזי בסיפור ומוצגת ככזאת שאינה מאפשרת דרך ביניים: לאחר ההתקבלות לקיבוץ לא ניתן באמת לחזור למעברה, שכן הבחירה במעברה היא חזרה לאחור. אולם, עמיר אינו ממקד את נקודת האל-חזור הזאת בבחירה בערביות, אלא בדרישה לוותר על הדת למען הציונות. שיאו של הקונפליקט בתרנגול השחוט בסוף הספר בו מכריזים במעברה על מותו של אלוהים (שם, 196). הקושי של נורי לחזור אל המעברה הוא לא הוויתור על הסממנים הערביים של מזרחיותו עליהם הוא מוכן לוותר בקלות, אלא הוויתור על הדת היהודית, ויתור המערער על ערכיו של המרכז הציוני במדינה היהודית. ערעור זה מטושטש בשם המודרנה והרצון להקים חברה חדשה. מי שאינו מוכן לוותר על הערביות, נחשב למפגר בהשכלתו. כך מתאר זאת נורי: "שני מחנות היינו, אלה שהחליטו להסתגל ולקבל את מנהגי הסביבה ואלה שקשיי המעבר ערערו אותם. הראשונים כבר החלו לדבר גם בעברית בינם לבין עצמם. האחרונים, שטענו כי גם חברי הקיבוץ מדברים לפעמים פולנית, צעקו שהערבית אינה פחות יפה מפולנית, וגם קרובה יותר לעברית, ועל כן ודווקא 'יראו להם'. האמת, אבוי, הייתה אחרת. היה להם קשה ללמוד". (תרנגול כפרות, 73).untitle5d

דיכוטומיה בין המעברה הנחשלת לקיבוץ המודרני (לויתן) נראית כאינה ניתנת לגישור גם בסיפורה של דמות המשנה, נילי, המסתיים לכאורה במיזוג גלויות. בת המעברה נכנסת להיריון מבן הקיבוץ וגורמת לאביה לשבת עליה שבעה. נישואיה של נילי לבן הקיבוץ מחזקים את הדעה כי זהו הפתרון היחידי למיזוג גלויות (שם). אך נישואים אלה אינם תוצאה של בחירה מודעת אלא של כורח בשל ההיריון הלא צפוי. בהריונה הנתפש כגורל משמים, מצליחה נילי להיקלט בקיבוץ באופן מלא ולסמל הצלחה, שכן כל נערי המעברה משוועים להיקלט בקיבוץ כחלק מה"מודה החדשה" כפי שמכנה זאת אמו של נורי.

במובן זה, בו נתפשת המעברה כבעלת זהות ערבית-יהודית ואילו הקיבוץ כבעל זהות מערבית-מודרנית, ניתן לומר כי תרנגול כפרות עונה על המודל הראשון המציב גבול פיזי וזהותי בין השניים כדבר רצוי למען שמירת אחדותה ויציבותה של הזהות הלאומית החדשה (גולדשמיד, 68). ישנה קביעת גבולות זהות מדויקים בין המעברה לבין הקיבוץ. תפישה גזענית הרואה את אנשי המעברה כגוש מונוליתי אחד שגבולות ברורים תוחמים את זהותו. נורי כנער המתלבט בין המעבר לקיבוץ כמקום בו הוא יבנה את ביתו העתידי, מסמן את תחילתו של תהליך אשר בעתיד יזכה בשם היברידיות. אולם כעת, בלבול הזהויות אותו הוא חש אינו זוכה להכרה כיתרון כפי שמציב המודל השני החוצה את הגבולות, אלא כחיסרון המעכב ומונע ממנו להחליט "נכון".

כאשר נורי מגיע אל המעברה לאחר שלוש שנים בקיבוץ, הוא נעשה אחר, או בלשון אמו "התקלקלת בקיבוץ" (תרנגול כפרות, 199). המבטא של בני עדתו צורם את אוזנו והוא גאה להיות לבוש כאחד מיוצאי הקיבוץ (הלוי, 46), אך לבו אינו שלם ובמסתרים הוא מתפלל "שהאוטובוס ימשיך לנסוע ואני בתוכו עד שייעלם בתוך הכדור הלוהט ששקע לאט לאט באופק" (תרנגול כפרות, 194). בכך יבוא הקץ למבוכה בה הוא שרוי, שכן הוא רואה את עצמו שייך ולא שייך בו זמנית למעברה (שם). ההיברידיות מוצגת כאן כתלישות ולא כאפשרות לגישור בין הפערים שהם תוצאה של חוסר תקשורת בין הצדדים (בחור).

תרנגול כפרות עורך הבחנה ברורה בין "הם" ל"אנחנו" (berg, 198 ) ולמרות הקריאה שלו למיזוג גלויות הוא אינו מאפשר אותה באמת אלא כתוצאה של ויתור על זהות אחת למען האחרת. ויתור על מנטאליות מזרחית המושרשת בדפוסי חיים פרימיטיביים (הכהן) והבנה כי יש ללכת עם הזמנים והקדמה ולא נגדם. לעומת המבוגרים המסרבים לקבל את הזהות החדשה, על הנוער, כך גורס הספר, לסמן את התקווה במיזוג תוך ויתור על זהותו שלו.

בניגוד לדיכוטומיה הגבולית בין הצדדים בתרנגול כפרות, נראה כי בשני הרומנים האחרים שלו "אהבת שאול" ו"יסמין" ביקש עמיר לחצות את הקווים. ב"אהבת שאול" מסופר על אהבתם של שאול בר אדון, ירושלמי ספרדי טהור, וחיה רוזנר, פולנייה בת לניצולי שואה. בדומה לרומיאו ויוליה, רצה עמיר לבטא את עוצמת המשיכה וחומות הפער החברתי תרבותי שבין שני חלקי החברה הישראלית, ספרדים ואשכנזים. שאול הוא הישראלי היפה בצד השחור של המשוואה וחיה היא הישראלית היפה בצד הלבן של המשוואה (גוטקינד).untitled

בין שני אלה נוצרת משיכה עזה גורלית בלתי נמנעת ומתפתחת אהבה ענקית שמובילה באופן טבעי לאירוסין ולהחלטה להינשא. מה ששובר את הקשר, כמו ברומיאו ויוליה, זה התנגדות ההורים. אולם, בעוד את עקימת האף של אדון בר אדון, אביו של שאול, מצליחה חיה לסלק בקסמיה לאחר ששיננה בעל פה את תולדות האצל והלחי וגילוי בקיאות בשכונותיה ורבניה הספרדיים של ירושלים, את התנגדותם של אבא ואימא רוזנר אין דרך לעקוף והם מייעדים לה את טייס הקרב גרשון אברמסקי, עשיר ואשכנזי. האב חוטף התקף לב ובעקבותיו נשברת חיה ומנתקת את הקשר עם שאול ונישאת לאברמסקי. שאול אחוז דיכאון וטירוף אוסף את שבריו, נוטש את הארץ ואת מקצועו האקדמי ונוסע לארצות הברית, שם הוא מתעשר, זוכה לקנות את בית חלומותיו בירושלים, אבל לא מצליח להתגבר על אהבתו הראשונה ונשאר רווק שצלקת אהבתו לא הגלידה ומתורגמת לרצון העז להראות לאשכנזים עד כמה הוא מוצלח. הסיפור כולו עומד בסימן התגברות על מחסומים עדתיים בשם האהבה הציונית לארץ ישראל. כך שאול השר לאהובתו את שירי תנועת הנוער בית"ר כמחווה רומנטית (אהבת שאול, 108) ותיאור יחסי המין במטפוריקה צבאית (שם, 89-90).

המשפחה המזרחית עומדת כשווה לזאת האשכנזית. שני הצדדים מציגים חששות מפני הקשר ההיברידי הזה, ושאול נאלץ להילחם על אהבתו מול הוריו שמבקשים לבחון אותה. מול קבלתה של חיה בבית משפחת בר אדון, נפסל סירובם של משפחת רוזנר כזה המחבל בזכות לפריצת הגבולות. זהות היברידית חדשה שתיווצר מהחיבור העדתי נתפשת כדבר ראוי, אך ככזאת שאינה אפשרית על רקע המציאות החברתית בישראל. בכך, עונה הספר על המודל השלישי שמציבה גולדשמיד, לפיו חציית הגבול בין אשכנזים וספרדים, כל אחד ממעמדו ועמדתו המבוססת היטב, היא דבר שיש לשאוף אליו. ההיברידיות, הן זאת במזרחיותו של שאול (יהודי בן ערב) והן זאת העלולה להיווצר עם הצאצא המשותף להם, נתפשת כאן כמעלה ולא כחיסרון. אך כפי שמיוחס למודל זה, (גולדשמיד, 78) רעיון ההיברידיות נקטע באיבו על רקע המציאות הישראלית ובמקום לשחרר את הגבולות הוא ממית את האהבה הקיימת. שאול נשאר רווק, נכונותו לשבור את גבולות הנאמנות השבטית לבני עדתו בנישואיו לפולנייה מותירה אותו עקר, כמי שאינו יכול לאהוב עוד ואינו מעמיד צאצאים.

ישנה הכרה כי אפשר גם אחרת למרות הפערים שנוצרו בעקבות תפישתם המדכאת של האשכנזים את המזרחים כערבים חסרי תרבות. הנה חיה האשכנזייה לומדת על התרבות המפוארת של גדולי ספרד לקראת המפגש עם משפחת בר אדון. שאול, בניגוד לחיה, מוכן לשבור את גבולות הנאמנות השבטית לבני עדתו למען אהבתו המגשימה את ערכי מיזוג הגלויות הציוניים. על רקע זה, נתפשת בחירתה של חיה כשלילית, ככזאת המונעת את חציית הגבולות.

ניתן לומר, אם כן, כי ב"אהבת שאול" מנסה עמיר לתאר חצייה של הגבולות בין שני צדדים המייצגים עולמות שונים תחת המכנה המשותף האחד: המדינה הציונית. עם זאת, המכנה המשותף הזה עומד בניגוד למודל חציית הגבול כפי שהוא מתואר אצל גולדשמיד, שכן חציית גבולות בין יהודים לערבים לא יכולה להתקיים כאשר הדמויות משחקות לידי האידיאולוגיה הציונית או משרתות נרטיב ציוני, אולם כאן, בין אשכנזים למזרחים, הנרטיב הציוני הוא המאפשר את חציית הגבולות.

"יסמין" הוא ניסיון נועז יותר של עמיר להציג מפגש בין גבולות והוא עונה על המודל השני המייצג אמביוולנטיות של הגבול. מודל התופס את הגבול כרע הכרחי ושולל כל ניסיון להיברידיות (שם, 74). untitled3

נורי עמארי, גיבור הספר, מתמנה מיד לאחר מלחמת 1967 ליועץ לענייני ערבים בירושלים המזרחית מטעם משרדו של השר הממונה. במהלך השנה שבה הוא משמש בתפקיד ושאת קורותיה מגוללת העלילה, הוא בא במגע הדוק עם אבו ג'ורג', נוצרי פלסטיני המשתף פעולה עם השלטון הישראלי החדש, ועם בתו האלמנה יסמין ששבה לירושלים אחרי חמש שנות זהות בפריז שבהן כתבה דוקטורט בחינוך בסורבון. הרומן ביניהם משמש כלי לבחינת האפשרות של חציית הגבולות. מלכתחילה מתקיים קשר האהבה ממקום לא שוויוני, הספוג בקבלת תפישות העולם של הכובש, קשר בו לא יכולה להתבצע פריצה אמיתית של גבולות. הדמויות מחליפות סיסמאות של בעד ונגד הכיבוש, והערבים בספר סטריאוטיפים ונלעגים יותר מהיהודים (הכהן).

הפרק הראשון מציג את המציאות של לאחר המלחמה כמכה ותבוסה לפלסטינים מול פטרונות המנצחים. נורי ממונה לתווך בין הפטרון לבין הנתין. נורי מסביר לאמו שצריך לעזור לפלסטינים (יסמין, 271) וכועס על הערבים שלא יודעים להתפשר (שם, 352 ). אביו של נורי, מהגר מזרחי, נציג הערבים מטעם היהודים, מדקלם ציונות כאשר הוא מבטל את הערבי הבטלן שכל עיסוקו לעשן נרגילה מול מייסדי המדינה שייבשו ביצות ושינו את נוף הארץ (שם, 295). מחזק את דבריו הדוד יחזקאל המשווה את הערבי למזרחי בבטלנותו מול היהודים מאירופה (שם, 296).

אך כל זאת מתגמד לעומת דבריהם של הדמויות הערביות עצמן המפנימות את הדיכוי הציוני. כך למשל, הוויכוח בין אבו ג'ורג לאבו נביל בזכות הציוויליזציה המערבית שישראל מביאה לערבים. התרבות הערבית ככלל מאופיינת כתרבות המילים והשקר (שם, 259) הכבוד והבושה הם שני הצירים שעליהם מתנהלים חיי הערבים (שם, 330) וזהותם הלאומית נבנית על יסודות של שקר ופנטזיות (שם, 402).

סיפור האהבה בין נורי ליסמין נגוע כולו בשיח הפוליטי. הבחירה של יסמין לדבר עם נורי רק באנגלית מצביעה על האופי הדיפלומטי של יחסיהם ושפת האהבה קיימת בקרבה בלתי נסבלת ללשון הפוליטית (אופנהיימר). נורי לוקח את יסמין לקיבוץ ומרצה בפניה על תולדות הציונות, כאשר היא שואלת אם שכח אותה, הוא מדקלם את הסיסמה: "אם אשכחך תדבק לשוני לחכי" (יסמין, 364). שיאה של קבלת הנרטיב הציוני מגולם באקט המיני היחיד ביניהם בו היא מכנה אותו "כובש עדין שלי" (גולדשמיט, 74). צירוף מילים זה  ממחיש את הסיבה לחוסר האפשרות לבטל את הגבולות: עדין ונאור ככל שיהיה, נורי תמיד יישאר הכובש. לראייה, יחסי המין מתקיימים כאשר יסמין במחזור והדם מכתים את אהבתם, כמו דגל אדום המזהיר מפני יחסים עקרים שאינם יכולים להוליד דבר, ובמקום חיים סופם במוות. לבסוף נפרדת יסמין מנורי כי הלאומיות מכריעה את אהבתם והיא מבינה כי הוא לא שלה אלא של המדינה. הזהות הלאומית, כך מכריע הרומן, עולה וגוברת על כל קטגוריות הזהות האחרות והיא מסכלת את האפשרות לממש באופן שלם ומלא את קשר האהבה ביניהם.

נראה כי ברומן זה מציב עמיר את ההיברידיות כנושא מרכזי (אופנהיימר). פיצול הזהות של נורי כיהודי בן ערב מייצג את קו הגבול בין הערבים ליהודים. אך גם ניסיון זה לא צולח, שכן הוא מתכנס לבסוף לתוך הגדרות הזהות הלאומיות. נורי אמנם מדבר ערבית, מתרגש מנאצר ושומע אום כל תום, אבל הוא קודם כל חושב ציונית וגם כאשר הוא מגלה רגישות אנושית, היא נעשית בשם האינטרסים הביטחוניים של ישראל: "צריך לתת להם להוציא קיטור" (יסמין, 309). חציית הגבולות נכשלת גם היא מבחינה פיזית. נורי מקבל את תפקידו בירושלים המזרחית "כדי לרחרח מה קורה שם" (שם, 312) ובהמשך הוא בוחר לחצות את הגבול ולהתמקם במרכז העיר המזרחית, במשרד של מייסד אשף לשעבר, שאמר בהפגנתיות כי היהודים צריכים ללמוד לשחות לפני המלחמה, מתוך מחשבה שמכאן הוא יוכל לרקום עמם יחסים של כבוד ופתיחות (גולדשמיד, 76).

ההיברידיות נשללת גם ביחסי המין המדממים בשל המחזור של יסמין המעידים על חוסר פריון ובכך מניעה של היווצרות בן כלאיים עתידי המסתמן כאופציה לא רצויה, כזהות שעדיף למנוע אותה (שם, 74).

המסר של הספר עומד בניגוד לנרטיב הציוני: כל עוד הכיבוש נמשך, כל עוד צד אחד קובע באופן כוחני לצד השני היכן גבולותיו, לא יכולה להיות שבירה אמיתית של גבולות הזהות. זוהי שבירה לכאורה של הגבולות בחסות הצבא והשלטון.

בעיקר מציג הספר את הגבולות האידיאולוגים שבתוכם לכודה התודעה הלאומית הישראלית והפלסטינית מבלי למצוא מכנה משותף שיאפשר ליצור הידברות שמעבר ליחסי כוח צבאיים. מבחורה בעלת עוינות נוקבת כלפי הישראלים מתוודעת יסמין לכך ש"הכובשים שלנו מתהלכים כמונו עם פצעים בלבם" (יסמין, 378). אמנם האויב איננו הופך לאוהב, אולם המטרה היא להצביע על אפשרויות ההזדהות עם האחר ועל מוגבלותה של כל עמדה לאומנית שתובעת לעצמה מעמד של צדק מוחלט וודאי (אופנהיימר; שיזף).

ככל שחולף הזמן ונורי ויסמין מתקרבים זה לזה, מתחילות הקהילות שלהם להתרחק והיחסים בין הישראלים לפלסטינים מתעצבים בדפוסים המוכרים: הערבים הולכים לעבוד אצל היהודים, היהודים קונים אצל הערבים, היהודים חולמים על התנחלות והפלסטינים על נקמה. נורי חש שהוא אינו יכול למלא את תפקידו כמתווך ויסמין ואביה נתונים ללחצים הולכים וגוברים על שיתוף הפעולה שלהם עם הכובשים. את הסוף מלוות תחושות ההחמצה והטעם הרע של המציאות הפוליטית כיום (שיזף). נורי מרגיש נטוש ונבגד מכל הכיוונים: הממסד הפוליטי שכה רצה להשתית עליו את ישראליותו, מתנכר לו וגם אהבתו אל יסמין, החיבור החזק ביותר שלו למזרחיותו, אבדה. הוא מבין כי אין אפשרות לחצייה אמיתית של הגבולות. בנאומו בקיבוץ הוא אומר: "בעיניי זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות…. מי שיתבע לעצמו הכול יישאר בלי כלום" (יסמין, 391).

תפאורת המרחב הפרטי נגועה תמיד באלימות מילולית וחשדנות לאומית ללא יכולת לעמוד במעמסה להציב אופוזיציה בעלת עומק ועוצמה כלפי המוכר לעייפה. נורי יודע שאין ביכולתו להציע ליסמין נישואים בגלל התנגדותה המשוערת של האם והמשפחה וגם אופציה אחרת אינה עולה על דעתם. ההכרעה היכן לסיים את הסיפור משקפת איזו התמוגגות מהכישלון הידוע מראש מההוכחה החוזרת על עצמה, לפיה המציאות אינה פרטנר למי שרוצה לחצות את הגבולות (אופנהיימר).321239_228015493999358_1852715832_n

ניתן לומר כי שלושת ספריו של עמיר מייצגים את שלושת המודלים ששרטטה גולדשמיד על רצף הזמן. ב"תרנגול כפרות" ישנה הצגה ברורה של הגבולות בין האשכנזים-היהודים למזרחים- היהודים/ערבים שאינה ניתנת לגישור גם באמצעות נישואי תערובת, שכן ישנה העדפה ברורה של הנוער להתקבל על ידי המרכז הציוני. ב"אהבת שאול" ישנו ניסיון לחצות את הגבול מתוך מקום בין שווים בסיפור האהבה של שאול הספרדי וחיה האשכנזייה, אך גם הוא נתקל במציאות המסרסת את הניסיון ההיברידי בין מזרח למערב, ואילו ב"יסמין", נפגשים היהודים והערבים על קו הגבול ומחמיצים את המפגש. המציאות החברתית הפוליטית זאת בפנים הארץ וזאת אשר מחוצה לה, מתגלה כחזקה מכל יכולת בדיונית של הספרות ומכריעה אותה. שלושת הספרים, כל אחד בדרכו, מנכיחים את חובת הגבול. ב"תרנגול כפרות" מתייחסים לגבול בחיוב והסוף האופטימי מתיר את הקונפליקטים המרכזיים, ב"יסמין" מתייחסים לגבול ברגשות מעורבים אשר בסופם נותרת תחושת החמצה, וב"אהבת שאול" כואבים את חובת הגבול והסוף הוא טרגי. בכולם חציית הגבולות, ביטולם או טשטושם הם בלתי אפשריים.

 ביבליוגרפיה:

גולדשמיט טלי, "הגבול של הספרות; על מושג הגבול בספרות הסכסוך", אלפיים: כתב עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות. 32: 60-82, 200.

אופנהיימר יוחאי, "כובש עדין שלי", ביקורת על הספר "יסמין", מוסף ספרים גיליון 24, "הארץ", 9 בפברואר 2005: 4.

יוסף אורן. "אהבה בלתי אפשרית בצלה של החמצה פוליטית", האומה, 42 (160): 85-95, 2005

גוטקינד גולן נעמי. "אהבת שאול- החמצה", הצופה 6, 20 בפברואר 98, 1998.

הלוי, יוסף חיים, "על תרנגול כפרות לאלי עמיר", אפיריון, 14:45-46, 1989.

הכהן רן. "תרנגול חזרות", ביקורת על יסמין, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת- ספרות, 28 בינואר 2005, 28-29.

בחור יונה. "תרנגול כרות ראש" ביקורת, עיתון 77: לספרות ולתרבות, 54-55: 69, 1984.

לויתן עמוס, "נכשל בהבנת הנקרא" על תרנגול כפרות, על המשמר, 14 ביוני 1991: 18-19.

שיזף צור, "אבל אתם בעצמכם ערבים, לא?", ביקורת על הספר יסמין, אתר NRG, מעריב, 9/2/2005.

Berg, Nancy E     Sifrut haMa’abarah" (transit camp literature of transition literature /Critical Essays on Israeli Society, Religion, and Government (1997) 187-207

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עובר כל גבול

  1. פינגבק: ספרות ברשת: הסופרת דבורה עומר נפטרה; פרשת הדרת המשוררים הספרדיים משטרות הכסף; פרשת המשוררת נעם פרתום שהופעתה בפני בני נוער עוררה דיון; מדוע י

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s