משחקים באש

"בן אדם כעץ שתול על מים /שורש מבקש /בן אדם כסנה מול השמיים /בו בוערת אש". (יענקלה רוטבליט)

האש העומדת במרכז חג החנוכה מהווה מאפיין תרבותי לדרך בה היא נתפסת בתודעה הישראלית. טקס הדלקת הנרות הוא מה שנשאר ממדורת השבט הישראלית; זמן לבחון את המנהגים, המסורת ומורשת הקרב. מהי אותה אש הלפיד העוברת בין הדורות שאותה מקדשים מדי שנה ומהי אותה רוח ישראלית שאנו מתפארים בה? עיון ברומן "אש ידידותית" מגלה שאפשר גם אחרת

 

האש ברומן "אש ידידותית" מאת א.ב. יהושע (2007, הספרייה החדשה) הוא היסוד המארגן את מבנה הסיפור הן מבחינת התוכן ומיקוד העלילה והן בצורתו החיצונית; מסגרת זמן הסיפור מתרחשת במהלך חופשת חג החנוכה ושבעת ימי החג קוצבים את סדר החלקים בסיפור, לפי סדר הדלקת הנרות.

במרכז הסיפור עומד הזוג יערי, אמוץ ודניאלה, שנפרדים בפתיחת הרומן בעקבות נסיעתה של דניאלה, לבד לראשונה בחייה, לאפריקה. בנקודה זאת מתפצלת העלילה לזו המתרחשת באפריקה, שם פוגשת דניאלה, מורה לאנגלית במקצועה, את גיסה ירמי המסרב לחזור לארץ לאחר מות בנו בתאונה צבאית, וזו המתרחשת בישראל עם הישארותו של אמוץ בקרב המשפחה, אביו הזקן והמטפלת הפיליפינית, בחג החנוכה.

ישראל: רוחות משתוללות

הרוחות מושלות בעלילה הישראלית והן במוקד התעלומה שעל הגיבור יערי לפתור. מיד עם נסיעתה של אשתו לאפריקה, מקבל יערי העובד כמהנדס מעליות, תלונה מהדיירים כי הרוחות שורקות באחת המעליות שתכנן באחד ממגדלי המגורים בתל אביב. הרוחות משתוללות במגדל, מסתערות ביללות פראיות ועל יערי להטות אוזן, להקשיב להן כדי לאתר מהיכן הן פורצות אל פיר המעלית.

הרוחות משולות לבכי האלים, כלומר לכוח על-טבעי ששולט במציאות ומניע את העלילה. אך הרוחות מגיעות לא רק מן השמים ושריקתן מתוארת גם כיללה עצובה, שאגה שנשמעת מתחת לאדמה ומתעממת לרתיחה חנוקה. הרוחות החנוקות מתחת לאדמה מבקשות לצאת החוצה, מתוך פיר המעלית, והשאלה על מה הן מייללות תעמוד במוקד העלילה הישראלית.

כפילות המשמעות בעברית של המילה רוח, המתייחסת הן לרוח פיזית(wind)  והן לרוח האדם (spirit), מאפשרת משחק מילים היוצר קשר הדוק בין סערת האלים בשמים וזעקת רוחות המתים באדמה. בדומה לטרגדיה היוונית, גם כאן זועמים האלים על הפרת הסדר הטוב והאדם נאלץ לחקור את מקור הבעיה. יערי מנסה לכל אורך הרומן להסיג את רוחות השאול ולהשיבן למקומן, להחזיר את הסדר על כנו.

תפישת הרוחות כיסוד מטאפיזי מתחזקת כאשר בניגוד לקביעתה של המומחית לרוחות, הן מופיעות גם לאחר שהסערה חולפת ובחוץ שוררת אפרוריות שקטה של חורף. יערי שמגיע לבדוק את שריקת הרוחות לומד מאחד הדיירים כי המעליות שלו "לא צריכות רוחות מבחוץ, הן מייצרות אותן בעצמן."(עמוד 69). הרוח אם כן, היא ישות מטאפיזית נפרדת שאין לאדם שליטה עליה.

המרדף האינטנסיבי של יערי אחר רוחות פיזיות או שמא מן השאול התוקפות את דיירי הבניין, ממקד את הסיפר לעבר רוחות אחרות, אלה הזועקות מן הקבר אל השמים, מעירות את האלים ולא נותנות מנוחה לאלה שנשארו חיים על האדמה. בכך כמובן ישנה אמירה אינטר-טקסטואלית ל"המלט" השייקספירי, בו משוטטת רוח האב במגדל ואינה מניחה לבנה. יערי עצמו מתייחס לכך בניסוחו את משימתו: "מה בסך הכול דורשות מאיתנו הרוחות שמשוטטות במגדל, שנחשוף אותן בסבלנות ובהקשבה. כדי לתת להן מוצא אחר." (עמוד 203). הקשר השייקספירי מחזק את הדעה כי גיבורנו נרדף על ידי רוחות השאול.

בעוד יערי רודף אחר רוחות לא קרואות, נמצאים שני הגיבורים האחרים של הרומן רודפים ונרדפים אחר רוחות מתיהם: דניאלה המבקשת להתחקות אחר רוחה של אחותה המנוחה ביבשת בה מצאה את מותה, וירמי הנרדף על ידי רוח בנו שנהרג מאש ידידותית, ומאז אין לו מנוחה והוא תר אחר מקור הירי.

אש מנחמת

יערי מבקש לברוח מתלונת הרוחות אל האש וממהר להדליק נרות חנוכה עם אביו. ההתכנסות סביב מדורת השבט המיוצגת כאן בטקס הדלקת נרות החג, מחממת את הלב ומאפשרת לשכוח מהרוחות המייללות. האש והרוח עומדים כיסודות מנוגדים: יערי רדוף הרוחות מתנחם באש התמיד, זאת המשמרת את המסורת והמורשת מדורי דורות. תיאור הדלקת הנרות רווי סממנים פגאניים לצד הברכות המסורתיות, כאשר "באור שש הלהבות שמלטפות את החדר מבחין יערי שעיניו של אביו ניצתות. אדמומית מתפשטת בלחייו והרעד בגופו מתגבר ומטלטל…" (עמוד 47).

לאורך הרומן כולו משולבים טקסי הדלקת נרות חנוכה ובכולם מיוצגת האש בתפקידה החיובי, המחמם, מקרב, מחבר בין אנשים ומהפנט. זוהי אש נעימה, מרגשת, מלטפת, והיא תמיד עוברת מאחד לשני כמו אותו לפיד העובר מדור לדור. האש מביאה אור אשר בעברית משמעותו גם שמחה (אורה) לנפש האדם.

טקס הדלקת הנרות עומד באנלוגיה ישרה לטקס האש האפריקני שיוצג בהמשך בעלילה המקבילה, בו זקן השבט מביט באש ברעד כמו היה האדם הקדמון שגילה זה עתה את האש. הקשר בין אש לתשוקה הנמצא אף הוא במרכז הספר נרמז כאן גם בחוויית האקסטאזה של הזקן וגם כאשר אש הנרות חושפת לרגע את השד של אשת המטפל הפיליפיני.

האש הדורית משולה לחוויה הקולקטיבית העומדת במרכז הרומן: ההתמודדות עם המוות. דניאלה יוצאת למסע בעקבות מות אחותה כדי להחזיר לעצמה את תחושת החיים; ירמי בוחר להתמודד עם המוות באמצעות התנתקות מהזהות היהודית ומהישראליות ומהמשפחה ואילו יערי, שמתמודד עם מות גיסתו, הפרידה הזמנית מאשתו וכן עם רוחות השאול במעלית הבניין, בוחר בניגוד לאשתו וגיסו בהתחברות לחיים, כאשר החזרה שלו אל מקור הרוחות היא בגדר החיפוש אחר המקור, אחר השאלה הקולקטיבית: איפה טעינו? (גיל, 2007).

לעולם בעקבות השמש

למעט אור נרות החג, נעדרת האש מהעלילה הישראלית. לרוב מוצא יערי את עצמו בחשכת החניון של המגדל וגם בחדרו, וכאשר מופיעה השמש, היא מתוארת כדרמה המתחוללת בשמים: "השמש מפסלת חיות קדמוניות בעננים ומציתה אש בזקנו של ישיש ענק." (עמוד 145). האנשת השמש הופכת אותה לדמות בעלילה אחרת, זו העומדת בקשר אנלוגי לעלילה האפריקנית, שם מחפשים אחר עצמות קדמוניות בניצוחו של זקן השבט שעיניו ניצתות מול האש.

יערי עצמו לא אוהב את ההתעסקות באש וברוב המקרים משתתף בעל כורחו בטקס הדלקת הנרות ומסרב להדליק את האש. הוא שומר על קור רוח, רצינות חמורת סבר, וגם כאשר הסערה בחוץ משתוללת הוא שומר על יציבות קולו ומסרב להתרגש. ברובד הסמוי, יוצאת האש מתוכו בדמותה של תשוקה מינית מדוכאת.

האש העומדת במרכז חג החנוכה מהווה מאפיין תרבותי לדרך בה היא נתפסת בתודעה הישראלית. בשיר הילדים "סורה חושך" אותו מבקש הנכד לשיר עם הדלקת הנרות, מתפקדת האש ככזאת המסלקת את החושך ובכך חושפת את האמת הנסתרת. בדומה לכך, השמש, הנקרא בעברית ללא ניקוד גם כשמש (sun), הוא המצית את מדורת הנרות ובזכותו עולה האור על החושך.

השמש ככדור אש טבעי שלא נוצר על ידי אדם, מתפקדת כמרגיעה את התושבים, כפי שמסכם מורן, בנו של יערי: "זאת ארץ ישראל, ברקים ורעמים ומהומות ומיד קופצת השמש להרגיע את כולם. חבל שהטבע לא יותר אכזרי בארץ הזאת ומכריח את התושבים להיאבק בו עצמו במקום להיטפל אחד לשני."(עמוד 264).

לעומת האש הטבעית, מסמלת שלהבת הנר בחנוכייה הישראלית את ניצחון היהודים במלחמה נגד היוונים. האש הזאת, אש של מלחמה, היא אש אדומה ועומדת בניגוד לשלהבת האש במדורה האפריקנית שעורכים האתיופים מחוץ לבסיס הטירונים: "בחוץ האתיופים השומרים הדליקו מדורת חג משלהם והוסיפו חומר זר לאש שאולי הביאו ממולדתם באפריקה כי השלהבת האדומה הפכה לסגולה." (עמוד 162).

אפריקה: אש התמיד

האש האפריקנית הסגולה ממחישה את ההבדלים בין סוגי האש בין התרבויות השונות. בעוד האש האפריקנית היא אש קרה, השומרת על הגחלת, שאינה תוצאה של מלחמה, האש הישראלית לוהטת ואדומה, זועמת.

בעוד ירמי נאבק להבין כיצד אש יכולה להיות ידידותית, מציגה התרבות האפריקנית אש המשמשת בעיקר כמקור מנחם ומזין. בעלילה האפריקנית ישנו תיאור נרחב של מטבח פעיל. במטבח הגדול ישנם "תנורי בישול ואפייה וגם מתקן שנראה כדוד חימום עתיק… מעידים שהבישול נעשה כאן ברוחב יד ומיועד לאנשים רבים." (עמוד 59). תיאור המטבח, ריחות האוכל המתבשל בו וסוגי המאכלים חוזר מספר פעמים בסיפור כאשר הדגש הוא על אש מזינה, מחממת, מחיה, מקור למזון וחום. (עמודים 71-3).

כאשר דניאלה רואה "אש סגלגלה ועשנה" בפינת בקתת הקש האפריקנית היא מתפלאת "כיצד בני הבית לא חוששים שהאש תיאחז בקש ותשרוף את הבקתה." (81). ירמי מסביר לה כי זוהי אש התמיד: "הם רגילים מדורי דורות לקיים אותה גם בקיץ הלוהט." זוהי אש ידידותית אמיתית, לא כמו זאת שהרגה את בנו. זוהי אש ששומרת, מגנה, מקור לחיים, מחממת, בניגוד לאש ההורגת, המכלה.

החלוקה הדיכוטומית של האש בין שתי התרבויות ברורה לירמי: בישראל האש מיוצגת בחלקה הבוער, המכלה והממית ואילו כאן האש שומרת ומגינה.

האש הידידותית עומדת בין שני הקטבים המייצגים את האש: המכלה והמחייה; אש כמקור החום והידע (הארה), וכמקור ההרס, החורבן והמוות. בסוף הרומן מסכם ירמי את המורשת הישראלית במילים: "נבואות חורבן בעונג ובתשוקה". (עמוד 312), ובכך קושר את שני הייצוגים של האש יחד. אך לא היוהרה של הנביא ירמיהו בוערת בעצמותיו ודניאלה מיטיבה לראות את האב השכול שהאש הידידותית מכלה את נפשו. שחם והולצמן (2010) מעירים כי דמותו של ירמיהו עומדת בניגוד מובהק לדמותו של הנביא המקראי: בעוד הנביא רק חולם לפרוש אל המדבר, אך נשאר בקרב העם ומייסרו, נמלט ירמי מעמו ומטיף להתנתקות מהזהות היהודית-ישראלית.

הפרוכת השרופה (עמוד 329) הנמצאת במוקד המורשת היהודית למודת הפוגרומים ממנה מתרחק ירמי, קיימת בלבו לעד בדמותה של מדורת האש הידידותית אליה הוא משליך זרדים של זעם והיא כנראה לא תדעך לעולם.

גחלת הזעם

הסצנה שמניעה את העלילה האפריקנית מתרחשת במפגש הראשון בין דניאלה וירמי, כאשר ירמי משליך לאש את העיתונים הישראליים, "פותח דלת קטנה שחושפת לשונית אש כחלחלה ובלי היסוס דוחף לאש את השקית שהביאה דניאלה". מיד לאחר מכן הוא משליך לאש גם את חבילת נרות החג שדניאלה חשבה שינחמו אותו.

נרות חנוכה לא מנחמים את ירמי, הנחמה היחידה עבורו היא האש השורפת, המשמידה. ירמי מבקש להשמיד כל זכר מהישראליות (העיתונים) והיהדות (נרות החג). הוא מבקש למחוק את זהותו היהודית ישראלית. לאש כוח ממית ו"אין דרך חזרה מהאש", בדומה לבנו שנהרג מאש רובה ולא חזר.

פעולת שריפת העיתונים והנרות היא הטריגר שמניע את העלילה קדימה. דניאלה נוכחת כי מצבו הנפשי של ירמי אינו טוב והיא סקרנית לדעת מדוע נהג כך. מכאן תבקש דניאלה, כמו גם הקורא, להבין מדוע מבקש ירמי לשרוף כל שריד ישראלי מחייו? מדוע הוא מבקש להתנתק מעברו הישראלי?

לא תמיד ראה ירמי באש כיסוד מכלה וממית. בדבריו לדניאלה הוא נזכר איך לפני הקמת המדינה "היו מחממים על אש של תנורים קטנים בוטנים מופלאים."(עמוד 62). בעבר לאש היה תפקיד מזין, מחמם ומחיה, ואילו כעת הנחמה היחידה שנותרה לו מהאש היא שריפת הטבק בסיגריה שמזינה את זעם הבעירה שלו.

אש התשוקה חושפת את האמת

בעלילה האפריקנית ישנו משחק מגוון ועשיר ביותר של מופעי אש. האש מרצדת בעשרות מצבים והקשרים: אש נרות ואש מדורות ואש אבוקות ואש תנורים ואש סיגריות ואש נורות תאורה ואש שקיעה, ונאום האש של ראש המשלחת האפריקנית, ובתשתית הכול מונחת האש הידידותית ההורגת שבה מצוי המוקד והפצע המפעיל את הסיפור כולו.(הולצמן, 2007).

מהרגע שנוחתת דניאלה בשדה התעופה בניירובי ועד לרגע בו היא פוגשת את האפריקנית שתלווה אותה בביקור, היא מלווה באפלה, רכב מאובק שזרוקים בו מעדרים ומסננות עפר ושתיקה גדולה. רק כאשר היא מדליקה סיגריה ו"גחלת הטבק הקטנה מהבהבת באפלה, היא מרשה לעצמה להתחיל בחקירה מנומסת את המארחת שלה." האש מציתה את השיחה, מפיחה חיים בשקט ובדממה המשולים למוות. גם בהמשך, כאשר הסודנית תבקש לחלץ עצמותיה, היא תפיח אש במקטרת ארוכה (עמוד 55).

במוקד העלילה האפריקנית עומדת שאלת התשוקה הקשורה ליסוד האש. בתחילת הרומן עולה השאלה מהי תשוקה אמיתית? דניאלה נעדרת תשוקה מינית על אף ששמש הצהריים מתגברת את המיניות שלה בדרך כלל, משום שיש בה "תשוקה ברורה להפיח רוח חיים באובדן" (עמוד 16). התשוקה המינית מומרת לתשוקה לדעת יותר על אחותה המנוחה ובכך להפיח בה רוח חיים, בכך מעניקה דניאלה לאש התשוקה את הכוח לעורר את המתים.

התשוקה לחשוף את האמת מאחורי מותם של שולי ובנה איל מניעים את שני הגיבורים, דניאלה וירמי, להתחקות אחר דרכם האחרונה. בסופו של המסע האפריקני, תגלה דניאלה כי מה שהרג את אחותה, המית את תשוקתה לחיים, היה דעיכתה של התשוקה המינית בינה לבין גיסה ירמי, שעסוק מאז מות בנו בתשוקת הזעם של הנביא ירמיהו, על שמו הוא קרוי.

ברגע השיא מחזירה דניאלה לעצמה את תשוקתה שאבדה והאש מקבלת משמעות של מוקד איזון, תקווה של יצר חיים שפוי, כאשר היא מאשימה את ירמי במות אחותה וטוענת שחובתו הייתה "לנחם אותה במקום לעזור לה לכבות את עצמה. כדי שתחיה ולא תמות".(עמוד 351). (הולצמן, 2010).

לעומת יערי המוצא נחמה באש מסערת הרוחות הפוקדת אותו, מוצא ירמי רדוף הרוחות את נחמתו באש הזעם המפרקת ומאיימת להרוס הכול. הביטוי "אש ידידותית" שתבע יערי עם מותו של הבן איל, מהווה עבור ירמי כעמוד אש שיעזור לו "לנווט באפלה הגדולה שעוד מחכה לי ולזהות טוב יותר את החולי האמיתי של כולנו." (עמוד 82.).

חיפושו של ירמי אחר מקור הירי ומקור המורשת הישראלית שהניבה את הביטוי "אש ידידותית", עומד בקשר אנלוגי ישיר למשלחת החפירות שהוא מנהל באפריקה המחפשת בקרקע את עצמות האדם הקדמון, מקור האנושות. החפירה באדמה וחשיפת שלדים קדמוניים מבקשת להחיות את המת. לכן, תיאורי החפירה באדמה המלווים את העלילה האפריקנית הם המוקד למשאלתו של ירמי מעל פני האדמה: להחיות את בנו המת, ובעיקר את סיפור מותו. החזרה לנקודת הלידה של התקלה, למקור השיבוש, היא בחזקת ניסיון להבין איפה טעינו. כך עושה ירמי כשהוא חוזר אל נבואות הזעם של נביאי ישראל, וכך בחזרתו אל גג המשפחה הפלשתינית בטול כרם וכאשר הוא צופה בקלטת הלוויה של בנו פעם אחר פעם וגם כשהוא מנסה לזהות את היורה בבנו איל. (גיל, 2007).

שמש כעמוד האש

השמש ניצבת באפריקה כעמוד האש שלאורו הולכים, וכאשר היא נעלמת היא נבלעת בענן גדול (עמודים 163-4). דניאלה לא מסתדרת עם השמש המצמיתה. היא מסונוורת ומתעייפת ממנה. הגשם מזכך עבורה את העולם והיא מעדיפה לטייל בבוקר, לפני שתתחזק השמש (עמוד 178). הופעת השמש או היעדרה מניעה אותה לפעולה והיא לובשת את מעיל הרוח של אחותה (רוח אחותה נמצאת במעיל) ומבקשת להיטהר, להתרחק מחום השמש.

בחלקו השישי של הרומן, חל שינוי בתפיסת האש של דניאלה והיא מניחה לשמש הצהריים "ללטף אותה מבעד לחלון נטול וילונות" (עמוד 251). השמש מלטפת ומרגיעה ואילו הרוח מעכירה את האוויר. "קרני השמש מתנפצות על כתמים של חרקים מתים שנותרו על השמשה הקדמית" (עמוד 271). חשיפת השמש את המתים מנכיחה את דניאלה להכיר באמת במקום להתחבא במעיל הרוח של אחותה ומאפשרת לה להתעמת עם ירמי. בסיום החלק השישי נורים אל האוויר שלושה נרות תאורה באפלת הסוואנה כדי להאיר את הדרך. האש החזקה שהרחיקה את דניאלה עד כה אל אפלת החדר, הופכת להיות עמוד אש שמאיר את הדרך קדימה.

רוחות מדריכות

בדומה לתפישת האש השונה בין התרבויות, גם תפישת הרוח האפריקנית שונה מזו שפגשנו בעלילה הישראלית. בניגוד ליללות הרוחות הרודפות את יערי, הרוח האפריקנית היא רוח קיץ חמימה שזורמת מבעד לחלון. הסודנית שמלווה את דניאלה באפריקה מאמינה ברוחות קדושות הנמצאות בעצים ובאבנים, רוחות האנשים המתים, ומבקשת את ברכתן. הרוח האפריקנית לא מאיימת ולא רודפת, היא לא מסכנת את האדם אלא חיה אתו כחלק אינטגרלי מהטבע מנוף הסביבה שלו. היא נתפסת ככוח אלוהי על-טבעי ולכל אדם יש אפשרות לגשת את הרוחות מבלי לחפשן. הקשר בין הרוח הפיזית לרוח המת הוא אינהרנטי בתפישה האפריקנית את הרוח ואינו מוטל בספק.

האנלוגיה בין שולי הישראלית שאיבדה את בנה והאפריקנית שאיבדה את כל משפחתה, תורמת אף היא לתפיסה התרבותית את הרוח. בעוד האפריקנית שבה לאפריקה וכוחות החיים שלה מסייעים לזולתה, שוקעת שולי באבלה על בנה ומתנתקת מהמרחב המוכר, מבעלה ומחייה. הרוח האפריקנית מלאה בכוח חי המתנער מהאבלות, לעומת תפישת האבל בתרבות הישראלית כדבר מקודש בעל ערך אישי ולאומי כאחד.

לשרוף את העבר

המרת זהותו של ירמי קשורה קשר ישיר לפעולת שריפת העבר, זוהי הדת החדשה שלו. בחקירתו בדבר האש הידידותית שהרגה את בנו הוא מגיע להארה חדשה: "האש הידידותית האישית נטמעת באש כוחותינו, אש קולקטיבית ולאט לאט הופכת מאש צבאית לאש אזרחית ומאש אזרחית לאש סתמית." (עמוד 200). תהליך אזרוח האש, מאש הורגת לאש סתמית, טוען ירמי, היא הדרך בה "מכבסים" מילים בתרבות הישראלית. החוצפה וחוסר הרגישות הטמונים בהלבשת הזוועה בלשון סגי נהור המטשטשת את העובדות הן אלה שפגעו בירמי יותר מכל. (שחם, 2010).

שריפת העיתונים הישראליים בתנור ובייחוד שריפת נרות חנוכה הן כמין היפוך של טקסי החג הלאומי המתבצעים באדיקות באותה העת בכל רחבי ישראל. הם הביטוי המוחשי לדחף עז זה של פרידה והתנתקות. אף חזותו החיצונית של ירמי כמו מפקיעה אותו בחוזקה מן הקולקטיב היהודי ישראלי וטובעת בו תו של זהות אפריקנית זרה קדומה ומרוחקת. (הולצמן, 2010).

שיאו של הרומן מתרחש בטקס האש האפריקני, המקביל להדלקת נרות החנוכה, בו נואם הטנזני את המונולוג הבא בדבר השתלטות האדם על האש ויכולתו להבין אותה:

"האש נתפסת כגוף חי. היא מתנועעת ללא הרף משנה צורה וצבע, אוכלת, משמיעה רעשים ומחממת. אדם יכול לברוא אותה או לחנוק אותה לנשוף בה ולהחיות אותה או לנשוף עליה ולכבות אותה. האש היא הדבר היחידי בעולם שאדם יכול להמית אותו ולשוב ולהחיות אותו. רוב מה שהאדם בורא או יוצר תלוי באש, ורוב ההרס וההשמדה קשורים באש. האש היא ידידה שמביאה חיים, מחטאת ומטהרת והיא גם אויב מפחיד. אולי בידיעת האש טמון גם המפתח לידיעת המוות. בשני דברים עיקריים נבדלת תנועתו של האדם מזו של החיות: בידיעת האש ובידיעת המוות. יש קשר בין שתי הידיעות, האחת מולידה את האחרת. האש עשתה את האדם ליצור השולט בעולם אך גם לאנוש אומלל היודע כי מותו בלתי נמנע. הזקן האפריקאי מנופף בענף הבוער כל זמן הנאום." (עמוד 330).

ההבנה את האש היא תלוית תרבות ואינה ארכיטיפ מוסכם, וכאשר דניאלה מנסה לדובב את הסודנית לדבר על פולחנים של אש ושל רוחות ושל עצים ושל חיות עולה כי "גם בעבודת האלילים מתמעטת הממשות החומרית לטובת מטפורות וסמלים" (עמוד 156). הסודנית למשל, חשבה שבהשלכת הנרות לאש "קיים ירמי מנהג דתי."

הפרשנות לאש משתנה בכל תרבות וכל אחד יכול להחליט לראות את האש בדרכו שלו. האש עצמה היא כוח נטול משמעות, כוח טבע ניטראלי, המשמעות שאנו מעניקים לה יוצרת מערכת אמונות שנצרבות בתודעתנו. בדת החדשה של ירמי משתמשים באש לשריפת העבר.

ביבליוגרפיה:

1.       גיל, א., דרך חדשה: על אש ידידותית מאת א.ב יהושע. עיתון 77, 24-7:326, 2007.

2.       יצחקי, י., לריאליזם סמלני: חומרי תשתית ביצירת א.ב. יהושע. עיתון 77, 24-6:111-2, 1989.

3.       ישי, א., היעלמות – התעלמות, עתירה רתיעה: לגילגוליו של מוטיב אחד ביצירת א.ב יהושע. עיתון 77, 28:205, 1997.

4.       הולצמן א., נבואות חורבן בעונג ובתשוקה: קריאה ברומן אש ידידותית, בתוך בנבג'י, א. בן-דב, נ. שמיר, ז. (עורכים). מבטים מצטלבים- עיונים ביצירת א.ב. יהושע. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 413-9.

5.       שחם, ח., מסע נשי אל לב המאפליה, בתוך בנבג'י, א. בן-דב, נ. שמיר, ז. (עורכים). מבטים מצטלבים- עיונים ביצירת א.ב. יהושע. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 424-40.

6.     שוורץ אלטשולר, ת., מדוע בכה ירמיהו? תנ"ך ואינטרטקסטואליות ברומן אש ידידותית, בתוך בנבג'י, א. בן-דב, נ. שמיר, ז. (עורכים). מבטים מצטלבים- עיונים ביצירת א.ב. יהושע. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 441-50.