הוא ילד טוב הכושי פלויד

ספרות הילדים שיצאה לאור בתקופת העליות הגדולות של יהדות אתיופיה לישראל רוויה בתיאורים לא מחמיאים כלפי האדם השחור. זוהי המורשת החינוכית בחסות הוצאות הספרים והביקורת הספרותית שמשכפלות מודלים גזעניים עוד מהתקופה הוויקטוריאנית. אל לנו להתפלא שילדים אלה גדלים להוביל מחאות חברתיות

העליות של יהדות אתיופיה בשנות השמונים והתשעים הביאו את החברה הישראלית להתמודדות חדשה עם דמות השחור. כעשור לאחר העלייה הגדולה של מבצע שלמה נמצא לכך ביטוי בספרי ילדים שיצאו באותה תקופה כחלק מניסיון התמודדות עם האחר השחור. שלושה מהם נסקרים כאן ומגלים שלמעשה עברו עשרים שנה ושום דבר לא השתנה. החברה הישראלית בדומה לאמריקנית ולזו הוויקטוריאנית מן המאה ה-19 עדיין מתקשה לקבל את האחר השחור אל תוכה ועדיין מגדירה אותו מחוץ לגבולותיה.

בבסיס התיאוריה של ייצוג וכוח נבדקים היחסים במפגש בין שתי תרבויות ונשאלת השאלה האם נערך דו שיח שוויוני והכרה בתרבות האחר או נקיטת עמדה שיפוטית וניסיון לתרבת את האחר במסווה קבלתו כשווה? הממסד מפיץ מידע על תרבות או קבוצת אנשים ובכך משמר את הכוח שלו. יחסי הכוחות אותם יוצר הממסד מתוך אינטרס לשמור עליהם, קובעים את הקאנון עליו נבנית החברה ולא מאפשרים יצירת קאנון אחר.

שורות שורות

ב-1988, בין מבצע משה לשלמה, בוחרת הוצאת כתר להוציא לאור מחדש את ספרו של זוכה פרס ישראל נחום גוטמן "אוניית הכושים" שנכתב במקור ב-1978. במציאות מגיעים העולים האתיופים במטוסים וזה כנראה מזכיר למספר את המפגש היחיד והראוי לזיכרון עם חבורת כושים שעלתה פעם אל ספינה שהפליג בה לאיטליה.

לאורך הסיפור נוקט המספר בגישה אנתרופולוגית המבקשת מהקורא להצטרף אליו למחקר המדעי במפגש עם השחור האחר. יחד עם המספר ישנו חוקר צעיר שקוראים לו דוטורה (דוקטור באיטלקית) ושניהם יחד בוחנים את קבוצת הכושים שעולה לסיפון האונייה. בעוד שאר האנשים בספינה יופיעו בשמם או במקצועם, קבוצת הכושים תופיע כמעט תמיד כהכללה, כגוש אחד ללא פרטים אישיים. וכיצד הם מתוארים: "שורות של משקפי זהב, שורות של שיניים לבנות, שורות של נעליים נוצצות". האנפורה "שורות" תדגיש את הקבוצתיות של הכושים, את אחידותם בהופעתם מול צמד החוקרים ותיצור הפרדה בין "הם" ל "אנחנו".

גם לאחר המפגש עם הכומר הכושי בעל השם הלבן לינקולן ג'י וושינגטון, מעדיף המספר לראות את הכושים כקבוצה או תתי קבוצות: "שחורים כחולים, שחורים חיוורים ושחורים צהובים". בעיניו כולם דומים זה לזה והוא אינו מצליח לראותם כפרטים על אף רצונו. כמה קשה לגוטמן לראות אדם שלא דרך מסננת צבע עורו?

"באונייה הלבנה שלנו ישבו הכושים העליזים", כותב גוטמן אולי כדי להזכיר מי בעל הבית. השחורים הם האורחים על האונייה ששייכת למספר והדוטורה הלבנים, ששכחו לרגע שגם הם עצמם אורחים על סיפון האונייה. הדבר המפליא מכל ששווה לספר עליו הוא שבאונייה המשרתים הם לבנים והאורחים הם כושים. ממש היפוך יוצרות שלא מתקבל על הדעת ושייך לתחום הבדיון, אבל אל דאגה, המשרתים הלבנים הם אנשים מנומסים. לא כמו הכושים שלבושם נלעג בבגדים אמריקנים רחבי מידות, חמושים במצלמות וצועדים אל האונייה כמו חיילים בקבוצה. הלבוש צעקני וזול, אפילו ליצני, משקפי זהב ונעליים נוצצות. הם שמנים והם צוחקים בקול רם בפיותיהם הגדולים. הם גסים ומגושמים, הלשון האדומה שלהם רוטטת ועסיסית בתוך הלועות העמוקים שלהם, והם למעשה מתוארים כחיות. גרגרנים שאוהבים לאכול גם ארוחת בוקר שנייה. לא פלא שהדוטורה הצעיר נאלץ לקבל אותם בסבלנות גדולה של איש מדע.

הדוד תום במחלקה הראשונה

המספר טורח להזכיר לנו שמאחורי כל כושי עומד עבד לשעבר. הוא משתמש בנטורליזציה כאלמנט רטורי לחיזוק הסטריאוטיפ כדי לשכנע אותנו שזה בטבע שלהם, של הכושים, להיות עבדים. הכומר מזכיר לו את העבד מהסיפור "אוהל הדוד תום" שכולנו מכירים. דמותו כשל אדם גדל מידות ועבה גוף, ראש קטן ושפתיים עבות. כל כך טבעי למספר לראות בשחור את העבד עד שהוא מתפלא שהכושי לא קם ואומר שהוא הוא הדוד תום. הספר "אוהל הדוד תום" אמנם קורא לביטול העבדות אך רווי סטריאוטיפים על השחורים כגזע. הקשר בין הכומר הכושי לדוד תום נועד כדי להצביע על גופו הגדול שמוכן תמיד לעבודה קשה. גוף שהוא ירש מאבותיו. העבדות היא בגנים של השחור. נראה כי המספר לא יכול להביט בשחור מבלי לראות בו את העבד שהיה מיועד להיות. זה לא טבעי לכושי לאכול במחלקה הראשונה, זה לא טבעי שהוא יהיה בעל השכלה.

השכלה מסמלת את אחד ההבדלים הבולטים בין האדם השחור ללבן. הדוטורה שמסמל את ערש תרבות המערב הוא חוקר מלומד וסקרן, מאזין למוזיקה קלאסית ושואף לפרופסורה. המטאמורפוזה שעובר השחור מעבד לאדם מתורבת היא נחלתו של האדם הלבן.

השפה היא מערכת חברתית, קבע סוסיר. היחס בין מסמן ומסומן הוא שרירותי. הקשר הוא סימבולי ואנו אלה שיוצרים אותו. כאשר אנחנו משייכים את הצבע השחור לתכונות כמו אופל, רוע, מוות ופחד ואילו את הלבן לטהור, רך, עדין ושלם, אנחנו משתמשים במערכת הסימנים כדי ליצור נטורליזציה; מצב בו הקשרים האלה הופכים להיות טבעיים עבורנו ואין אפשרות לערער עליהם. (כסף שחור, פועל שחור, עבודה שחורה) השיפוטיות של שחור כרע ולבן כטוב מועתקת לצבע עור האדם. בעלת חנות הפרחים הכושית עוסקת בהכנת זרים לקבורה, אבל השיניים הלבנות שלה מושלמות. היא מספרת שהיא מעורבת. היא הפנימה היטב את דיכוי השחור על ידי האדם הלבן וגם היא חושבת שאדם מעורב, קרי חצי שחור וחצי לבן, הוא מיוחס יותר משום שהוא פחות שחור. היא גם מאמינה שההתערבבות עם אנשים לבנים מקנה לה מעמד טוב יותר.

פרנץ פנון מתאר זאת ב"עור שחור מסכות לבנות" כאופן בו מפנימים השחורים את העמדה הגזענית כלפיהם ויוצרים מבנה חברתי מרובד שבו הקרבה ללבן מושגת באמצעות חיקוי והיא הדרך לשדרוג המעמד. אלא שהחיקוי הוא מלכוד: כשהשחור דבק באורחותיו הוא נשאר פרא אבל כשהוא מחקה את הלבן בלבוש או בהתנהגות הוא נלעג במקרה הטוב וזוכה לנזיפה על יומרנותו במקרה הרע. המספר לועג לדבריה שכן לא יעלה על הדעת לערבב בין שחור ולבן. בדומה לאופן ההיתולי למיזוג הגזעים כפי שמתואר בספרו המפורסם של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי" (1931) כאשר הילדה פטרוזיליה מתוארת כמשובצת משום שאביה היה ראש שבט שחור ואימא הולנדית לבנה.

שחור וטיפש

ב"תינוק זפת" (הוצאת תמוז, 1999), מעשייה אמריקנית שתורגמה וסופרה מחדש על ידי אהרון בר, מתואר סיפור אלים מאוד שלכאורה מציג אפליה מתקנת. הארנב הלבן הוא הדמות הרעה שמסיבה נזק לתושבי הכפר והפתרון שמוצאים האיכרים כדי להרחיקו משדותיהם הוא תינוק זפת, דמות דחליל שחורה חסרת פנים.

תינוק זפת הוא דמות שמנה ודביקה מזפת והיא כל כך מפחידה ומאיימת שהיא היחידה שמצליחה להרחיק את הארנב. שתי התכונות המרכזיות של התינוק: שחור ושמן, מספיקות כדי להפחיד את הארנב יותר מכל דבר אחר. דמותו של התינוק היא צללית שחורה לאל תווי גוף המייחדים אותה. אין לה פנים או כל דמות לסממן אנושי. אפילו הדחליל שהוצב מקודם בניסיון להפחיד את הארנב הלבן היו לו מאפיינים ייחודיים.

התינוק השחור הופך בפיו של הארנב לקללה והוא חובט, סוטר ובועט בתינוק. הקללה החוזרת בסיפור היא "תינוק שחור וטיפש." עצם הצמידות החוזרת של תיאורים אלה לצבע השחור כחלק מהאינטראקציה בין הארנב האדון הלבן לבין התינוק העבד השחור הנרצע מייצרת משחק ילדים מעוות וגזעני. תינוק זפת הוא כמו נחום תקום, הוא שותק ואינו מגיב לאלימות המופנית כלפיו והארנב יכול לעשות בו כרצונו. איך לדעתכם תיראה חצר הילדים בגן לאחר הקריאה בסיפור כזה?

גיל לא רגיל

בספרה "ילד של שוקולד" (הוצאת פועלים, 1998) מבקשת חגית כהן לייצר שיח שוויוני בגן הילדים ועושה את כל הטעויות האפשריות בניסיונה לטפל בשורש בעיית הגזענות. במרכז הסיפור עומד הקשר בין המסמנים שחור ולבן למסומנים נקי ומלוכלך. מערכת זו מועתקת לצבע עורם של גיל ודנה, גיבורי הסיפור.

גיל מובדל משאר הילדים בגן כבר בתחילת הסיפור בשל צבע עורו. דנה הלבנה לא רוצה לשחק איתו והגננת מסבירה לה ש"גיל נקי כמוך וכמו שאר הילדים". במרכז הסיפור עומד הקונפליקט של דנה איך להגדיר את גיל כך שהיא תוכל לשחק איתו. הגננת עוזרת לה בהמשגה של הצבע השחור: "את לא רגילה לראות עור כהה." היא מסכמת בפשטות ובכך מסמנת את גיל כלא רגיל. כאילו נחת מכוכב אחר. הגננת אף עורכת מבחן צבעים בגן. גיל כך מתגלה, הוא הכהה מכל הילדים בגן וזה רק מחזק את הטענה של דנה, הוא באמת לא רגיל, הוא שונה מכולם.

טענתה של דנה כי גיל מלוכלך חוזרת מספר פעמים בסיפור. בפעם הראשונה הגננת מתייחסת לכך במישור הליטרלי ואומרת לה שגיל ירחץ את ידיו וכבר לא יהיה מלוכלך. השיחה הזאת נערכת בפניו והוא נעלב אבל לא אומר דבר. שתיקתו בסיפור מזכירה מאוד את זו של תינוק זפת ששותק מול חבטות הארנב. הגננת בעצם מתעלמת מהבעיה האמיתית עליה מצביעה דנה ומתייחסת ללכלוך במובנו הפשוט, אבל דנה לא מוותרת ומעמיקה את העימות כשהיא מתייחסת לצבע העור של גיל כמלוכלך. הגננת מנסה לתקן את דנה ורק מחזקת את הסטריאוטיפ שהיא מנסה לשבור: "דנה חשבה שאם גיל יתרחץ הצבע החום שלו ירד והוא יהיה נקי ולבן – בדיוק כמוה".

כאן כדאי להתעכב לרגע על הבחירה של הכותבת להציג את גיל כחום כהה ולא לנקוט בשם שחור, כפי שתסביר זאת הגננת בהמשך: "אישה כהה יולדת בן כהה ואישה לבנה בן לבן." כהה הוא ההפך מבהיר ואילו לבן ההפך משחור ולכן יש לתהות על הבחירה במיוחד כשמדובר בילדים שלומדים את מערכת המושגים הבסיסית הזאת. חום כהה אינו שחור. ההיעדרות העקבית משימוש במילה שחור לאורך כל הסיפור ומציאת תחליפים כמו חום כהה, עור כהה, רק מחזקת עמדה שיפוטית לפיה השימוש במילה שחור הוא רע ומפחיד. שחור הוא צבע שמשויך לכל כך הרבה דברים שליליים שאין לו מקום בסיפור.

הגננת נרתמת לעזור לדנה לשנות את מערכת הסימנים ולמצוא מסומנים אחרים לצבע חום כהה. היא שואלת את הילדים אילו דברים נוספים הם מכירים בצבע הזה וניסיונות הניחוש נפרשים על פני שלושה עמודים בהם אין הם מצליחים להעלות על דעתם משהו חיובי: בוץ, אדמה, גזע עץ, דוב, כלב. הניחושים של הילדים מלווים באיורים בהם מופיעה דמותו של גיל כדוב, ככלב וכעץ. גיל מופקע מאנושיותו בשל צבע עורו והופך לחפץ, צמח או חיה.

גם כאן, נעדרת תגובתו של גיל לכל הדיון שנעשה סביבו בין הגננת, דנה והילדים. הוא מגיב רק פעמיים לאורך כל הסיפור. פעם אחת כלפי דנה: "אני לא מלוכלך." ובפעם השנייה בסוף הסיפור, כאשר כולם מוצאים מסומן חדש לצבע עורו: שוקולד. הוא שמח על ההגדרה החדשה שנמצאה לו, שגורמת לו להיות שייך, וזה כלל לא משנה שמדובר בחפץ שאוכלים אותו. הילדים כבר לא רואים בו דמות אנושית, מעתה הוא שוקולד כל כך מתוק שמתחשק ללקק אותו.

"אני שמח להיות ילד חום. אני ילד של שוקולד. אני מאוד מאוד מתוק." גיל מקבל את עצמו בזכות הגדרתו כשוקולד ולא בזכות עצמו. הוא נזקק להגדרתה של דנה הלבנה שמצאה לו סוף סוף את הקטגוריה המתאימה. תגובתו מזכירה את השחורים באוניית הכושים שמקבלים את אמריקה כמדינה מאמצת. בשני הסיפורים קבלתם של השחורים את הגדרת הלבן מחזקת אותה כאמת נכונה.

ברברי, מלוכלך ומפחיד

שתיקתו של גיל לאורך הסיפור בשעה שמועצת הילדים והגננת מחליטים על הגדרתו מעידה על תהליך התרבות שהוא עובר. גיל בשל צבע עורו צריך לעשות את השינוי ולהתקבל אל החברה הלבנה. ממש כמו בתקופה הוויקטוריאנית שהמרכיב הדומיננטי בהשקפת עולמה היה תרבות השחור שאינו תרבותי על ידי הלבן התרבותי. השחור הוויקטוריאני הוצג כחיה מפלצתית באופן גלוי כחלק מאמצעי השליטה של הממסד הבריטי הלבן. היום המסרים סמויים ויש לחלצם מהטקסט: סופת הים באוניית הכושים היא מפלצת בעלת תלתלים שחורים; גיל נמשל לכלב ולדובי חום; קבוצת השחורים המצועצעים מול הדוטורה הלבן המשכיל; תינוק זפת העירום וחסר אפיון אנושי. הגדרתו של השחור כברברי, מלוכלך ומפחיד מול הלבן המאוים ממנו נמצאת בבסיס סיפורי הילדים האלה ומחזקת את טענתו של סוסיר בדבר הבניית הזהות. הלבן פוחד לאבד את זהותו ההגמונית ולכן מסמן את השחור כפחות טוב ממנו.

הביקורת הוקיעה את תינוק זפת בשל נושאו העיקרי המעודד אלימות, אך הנושא הגזעני הוזכר במשפט אחד במרומז. למסריו הסמויים של ילד שוקולד לא התייחסו ואף שיבחו את הספר המשכיל לעסוק בבעיית הגזענות. ספרו של נחום גוטמן לא זכה לביקורת ולא להוקעה אולי משום שהאיש ידוע כאחד הסופרים והמאיירים הלאומיים, זוכה פרס ישראל ובעל שבחים רבים כפי שנכתב בדברי ההקדמה לספר מאת אוריאל אופק. הספר פורסם גם ב-1998 במהדורה עשירית כי מישהו חשב שיש להנחיל את המסרים האלה גם לדורות הבאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s