תופעת האלימות הכלכלית במשפחה היא רחבת היקף מהעשירון התחתון לעליון, אך השכלה ותעסוקה עצמאית לנשים לא מספיקות כדי למגר אותה. יש לפרק הבניות חברתיות בנות מאות שנים הנשענות על ארכיטיפים קדומים, כדי להרכיב את הנשיות החדשה במאה ה-21, זאת המשוחררת מנרטיבים פטריארכליים והמאפשרת זוגיות שוויונית
(פורסם בספר "זעקת האמנות" על אלימות נשים בישראל, הוצאת אחותי, 2022)
כשהייתי סטודנטית עבדתי כמוכרת בחנות ספרים של רשת גדולה. בזמן שעמדתי מאחורי הקופה, ניגש זוג בשנות החמישים לערך לשלם עבור רכישה של מספר ספרים. הגבר החזיק אותם והניח על הדלפק, האישה ביקשה להוסיף סימנייה וכרטיסי ברכה שהוצבו ליד הקופה, אבל הגבר נזף בה, "בשביל מה את צריכה את זה?" והיא מיד החזירה בחיוך מתנצל את הפריטים למקומם. ראשה היה מושפל. היא אפילו לא ניסתה להתווכח על נחיצותם של הפריטים שביקשה להוסיף, עלותם כמה שקלים בודדים לעומת הספרים שהחזיק בהם הגבר. אני זוכרת את הקול המזלזל ואת הראש המושפל. לא הבנתי מדוע היא לא מתנגדת? מדוע היא לא מוציאה את הארנק שלה ומתעקשת לרכוש את מה שהיא רוצה? מדוע רצונותיה נדחקים תחת המבט הנוזף, המזלזל, של בן זוגה? מדוע הארנק נמצא אצלו והיא רק נלווית לקנייה? רציתי לצעוק ולזעזע אותה, שתשים לב, שלא תאפשר לזה לקרות, שהיא נתונה למרותו של בן זוגה וזאת אינה המהות של זוגיות טובה. אבל לא אמרתי כלום. שתקתי וחרקתי שיניים, זה לא מתפקידי להתערב בעניינים האישיים של הלקוחות בחנות. אחר כך חשבתי על כמה נשים אני מכירה שחיות כך, שפוחדות לא לציית לגבר שלהן כדי לא לאבד אותו, כדי להיות אישה טובה וראויה לו, כדי לשמור על שלום בית.
הראש המושפל רדף אותי גם שבועות אחרי כשנכנסתי לרכוש בגדים ברשת חנויות אופנה מפורסמת. כשהגעתי לדלפק הקופה, המוכרת הצעירה חייכה אליי לנוכח המלתחה החדשה שקניתי לעצמי, והציעה לי להוסיף חגורה, עגילים ושרשרות תואמים שהונחו בצד הקופה. הנעתי את ראשי בשלילה, אני לא צריכה, תודה, אמרתי לה. היא הסתכלה עליי וחייכה, "אל תדאגי, בעלך לא יכעס, הוא לא ישים לב." הצעירה הניחה שבעלי עוקב אחר הקניות שלי ושאני בטח צריכה להסתיר ממנו או לנמק עבורו מדוע קניתי מלתחה חדשה, ונדהמה לגלות שאין לי בעל, שאני הבעלים של עצמי ושהקנייה הגדולה נעשתה מכספי שלי. המוכרת, אישה בשנות העשרים לחייה, הפנימה יפה את תפקידה כאישה בעולם, לפיו עליה לציית לבעלה ולמסור לו דין וחשבון על כל פעולה כספית שלה.
שבעים שנה עברו מאז פרסמה סימון דה בובואר את ספרה המכונן המין השני ונשים עדיין כלואות ותלויות כלכלית בבעליהן. נשים משכילות ועובדות, חלקן אף בעלות קריירה מרשימה, אך הן עדיין שבויות בתפישה המדכאת לפיה הגבר הוא המפרנס העיקרי ואילו הקריירה שלהן היא משנית לעבודה בבית, שהיא היא המקצוע הראשי שלהן. נשים עדיין משתפות פעולה עם הדיכוי שלהן כאשר הן מתחתנות והופכות לעקרות בית, מתקיימות על קצבאות או לחילופין עובדות בעבודה בשכר מינימום ומסתפקות בכך, משום שעבודתן העיקרית היא גידול הילדים. נשים מתקשות להשתחרר מכבלי השעבוד ל"נשיות" שמתבטא גם בעיסוק האובססיבי במראה החיצוני שמתחיל כבר מגיל מאד צעיר ונתפס כנכס שלהן. נשים משתפות פעולה עם הדיכוי שלהן ומתקשות להקריב את הנוחות הכלכלית לטובת עצמאותן.
לשעבוד הנשים יש בסיס כלכלי, קובעת דה בובואר, ולכן גם שחרורן יצמח מתוך שורשים כלכליים. דה בובואר מצביעה על החירות הכלכלית של נשים באמצעות השכלה ועבודה, נשים בעלות קריירה שדואגות לרווחתן הכלכלית. אבל זה לא מספיק. גם נשים שמשתחררות מתלות כלכלית בגבר, עדיין נתונות למרותה של הפטריארכיה – מחויבותן לעבודה בבית ולטיפול בילדים, הנראות שלהן וההתנהגות שלהן לצד הגבר. התנהגות שעיקרה לשתוק, לציית ולהיות עזר כנגדו.
מנתוני הסקר האחרון שנערך בנושא אלימות כלכלית במשפחה על ידי ארגון רוח נשית ב-2018, עולה כי שליש מהאוכלוסייה מכיר נפגע.ת אלימות כלכלית בפועל. מרבית הנשים אינן יודעות כלל שהן קורבן לאלימות כלכלית שחוצה את כל המגזרים, מהעשירון התחתון לעליון. סקר של ארגון נעמת מ-2011 מגלה כי מחצית מהנשים העידו על הגבלתן הכלכלית בבית –מחוסר אפשרותן לפעול בחשבון המשותף, דרך דיווח על הוצאות כלכליות ועד לאישור מבן הזוג לבצע רכישה או מניעת מידע על הכנסות ורכוש. ב-2012 נערך המחקר המקיף ביותר עד כה בישראל בנושא אלימות כלכלית במשפחה על ידי ד"ר אורית אטיאס, ומתוכו עולה כי 30 אחוזים מהנשים השיבו שלבן זוגן נתונה הסמכות הבלעדית לנהל את העניינים הפיננסיים של התא המשפחתי. מתוכן 20 אחוז ציינו שהבעל הציב עובדה וקבע שהוא ינהל את העניינים הכלכליים בבית.
אלימות כלכלית היא הבסיס לאלימות פיזית, מינית ונפשית.היא לא רק אמצעי שליטה של גברים בנשים, אלא גם מכוננת על ידי הבניה חברתית של גבריות ונשיות, קובעות אריאן רנן ברזילי ושירלי יוסרי ב-2016, במאמר הדן בהיבטים המשפטיים של אלימות כלכלית במשפחה. התופעה עצמה אינה חדשה, אולם המחקר אודותיה, כמו גם המודעות אליה, מצויים בתחילת הדרך. אלימות כלכלית בין בני זוג מתרחשת כשהגבר שולט במשפחה באמצעות הכסף ומונע מהאישה שליטה במשאבים כלכליים ופיננסיים, שהיא זכאית להם באופן חוקי ולגיטימי.
לתופעה זו מופעים רבים, שכולם אחראים להגבלת האישה ולשמירת השליטה והעליונות הגברית. תופעה זו יכולה גם לכלול נשים עובדות ומתפרנסות שדיווחו על בעלים שהחרימו להן את כרטיסי האשראי, הקצו להן תקציב יומי או אילצו אותן ליטול הלוואה על שמן בלבד לצורכי המשפחה. התופעה הרחבה כוללת גם רישום של כל הרכוש המשפחתי על שם בן הזוג, מניעת מידע על כספים ומניעת עיסוק והטלת הנטל הכספי על האישה. כמו גם השתלטות על משכורת האישה או יצירת חוב כפוי שמשמש כאמצעי בידי הגבר לסחיטת האישה או לכבילתה. כל הצורות האלה של התנהגות יוצרות תלות מוגברת ומתמשכת של האישה בבן זוגה.
מערכת המשפט שבויה בתפישה הפטריארכלית ויש לה היסטוריה ארוכה של כינון גברים כמפרנסים ונשים כתלויות כלכלית בבני משפחתן. כלומר, התפישה לפיה הגבר הוא השולט כלכלית בבית נראית טבעית וזאת, טוענות ברזילי ויוסרי, כתוצאה מ"דוקטרינת הכיסוי" שהתקיימה במשפט האנגלו-אמריקני במשך מאות שנים ולפיה נישואים הפכו את האיש והאישה לבעל ואישה, איחדו את האישיות המשפטית של שניהם באישיותו המשפטית של הבעל ובכך נבלעה האישה באישיותו של הבעל ואיבדה את השליטה ברכושה. בתמורה לקניינה ולשליטה בנכסיה, הבעל חויב לתמוך בה. במזרח האישה נקנתה במוהר, ואילו במערב הקניין עוגן משפטית; הבעל רוכש את שירותי האישה ותפקידו לפרנסהּ.
תפישת העומק בדבר שליטתו הכלכלית של הבעל במשפחה מעוגנת היטב בתודעה החברתית והיבטים מסוימים של הדוקטרינה עדיין מהדהדים עד ימינו. למעשה, עד ימינו ,המודל המשפחתי הנורמטיבי הוא של גברים מפרנסים עיקריים. רק בשנות השמונים של המאה ה-20 הכיר המשפט הישראלי באלימות פיזית ומינית במשפחה, אולם אלימות כלכלית עדיין לא מוכרת – גם בשל המונופול הדתי בישראל על הנישואים, לפיו נקנית האישה באופן סמלי על ידי בעלה עם הנישואים. משמעות סמלית שמייצרת מציאות מדממת.
נשים מבחינה מסורתית רגילות לסחור במיניות שלהן ובכך להחפיץ את עצמן בתמורה לתמיכה כלכלית או שדרוג מעמדן החברתי, קובעת הסוציולוגית פרופסור אווה אילוז בספרה סופה של האהבה, בו היא משרטטת כיצד מערכת היחסים בין גבר לאישה מתנהלת גם היום, ואולי יותר מתמיד, במונחים של שוק חופשי. לפיכך, זוגיות שוויונית מתחילה כבר מהדייט הראשון. כשאת מסכימה שהוא ישלם עלייך משום שכך לימדו אותך נוהג גבר שהוא ג'נטלמן, את למעשה מאפשרת את קיום העסקה לפיה אַת הרכוש שהוא קונה. את מאפשרת לו להראות את הגבריות שלו, קרי את היכולת שלו לממן אותך, לתמוך בך כלכלית, ובכך שאת לא פוגעת בגבריות שלו ומציעה לשלם על עצמך, את מאפשרת לו לחפצן אותך. וכמו בכל עסקה כלכלית, יש להחפצה הזאת מחיר. במעמד החתונה יהפוך הגבר הג'נטלמן לבעלך ובכך יחתום עלייך כעל רכושו.
החתונה היא אקט אלים שמנציח את אי השוויון הכלכלי בין הגבר לאישה. ד"ר דפנה הקר קובעת כי בעידן נאו קפיטליסטי שבו הכסף מהווה מוקד של כוח בחברה, ובמיוחד לאחר שסוגי שליטה אחרים כגון שליטה פיזית ומינית הוכרו כפסולים ואף פליליים, שליטה כלכלית היא הדרך לשמר את הדומיננטיות הגברית במשפחה. זה אינו אינטרס נשי להתחתן, קובעת הקר, ועצם הכניסה לנישואים מחלישה את כוחן הכלכלי של נשים. בעוד השליטה הכלכלית של הבעל במשפחה הובנתה בעבר כטבעית באמצעות דוקטרינת הכיסוי, היום היא עדיין נתפסת ככזו במידה משמעותית בשל כינונו של הבעל כמפרנס עיקרי. לאחר החתונה, יאמר לך בעלך שהוא יעבוד בשביל שניכם ואת תרגישי שזכית בפיס והצלחת להסתדר בחיים, אפילו תספרי לעצמך שזה נוח לך ככה, לא לעבוד, להיות בבית עם הילדים. אולי בהמשך תרצי לצאת לעבוד, אבל בעצת בעלך, תמצאי משהו בחצי משרה, לא משהו שיפגע בעבודה העיקרית שלך כמטפלת. תספרי לחברות שלך שזה נוח לך ככה, כי זה משחרר אותך מדאגות פרנסה וניהול כספים, וכך מבלי לשים לב, תיכנסי אל תוך מלכודת הדבש ותאפשרי לגבר שליטה על חייך.
לדברי רינת לאון, מנהלת מרכז ויצו לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, כמחצית מהנשים המוכות דיווחו ב-2015 על אלימות כלכלית מצד בני זוגן. נראה כי אלימות פיזית כאקט שליטה היא צעד אחרון בשרשרת הפגנות שליטה על האישה החל מזו הכלכלית, דרך המינית והחברתית, ועד לזו הפיזית. באותה שנה, העידה הדוגמנית קרן מיכאלי במשפט הגירושים המתוקשר מבעלה איש העסקים אילן בן דב, כי לא הייתה לה שום סמכות לגבי קבלת החלטות כלכליות בבית והייתה חסרת אונים מול שליטתו הכלכלית של בעלה. מיכאלי למעשה ביקשה להפר את העסקה שנחתמה עם נישואיה לפיה עליה להיות יפה ולשתוק ולתת לבעלה לנהל את העניינים הפיננסיים בבית. במובן הזה, מיכאלי היא פורצת דרך לנשים רבות אחרות שעדיין לא הצליחו לגייס את האומץ לקום נגד הפטריארך והחברה המשרתת אותו ולהגדיר את הנשיות שלהן כיחידה עצמאית. זוגיות שוויונית מתחילה בהשגת רווחה כלכלית לא דרך הבעל, בחיים משותפים ללא נישואים ברבנות שמַתווה סימבולית את האישה כקניין של הגבר ומחלישה את כוחה, ובהבנה שגבר מפרנס הוא מלכודת דבש. מעל לכל, היא מתחילה בפירוק והרכבה מחדש של מושג הנשיות.
התלות הכלכלית של נשים בגברים במשפחה מושרשת ועתיקת יומין עד כדי כך שהיא נתפסת כטבעית. הטבעיות הזו מאפשרת לגברים להפגין אלימות כלפי נשותיהם ולנשים לקבל את מעמדן הנחות. כדי לפרק את המבנים החברתיים האלה, עלינו מוטלת העבודה לעשות את השינוי ולהגדיר את הנשיות שלנו מחדש כנפרדת וכבלתי תלויה בגברים. נשים צריכות להאמין שהן לא פחות טובות מגברים בניהול הכלכלי של חייהן. ואכן, עידוד השתלבותן של נשים בשוק העבודה ורכישת השכלה בניהול פיננסי הם צעדים חשובים בשחרור האישה מההגמוניה הגברית, אך כאמור, אנחנו יודעות שגם נשים עובדות יכולות להיות קורבנות לאלימות כלכלית. בכל המקרים נאלצו הנשים להסכים למצב הזה תוך איום שאם לא יצייתו, יופעל נגדן טרור נפשי ופיזי. לכן, השכלה ועבודה אינן מספיקות כדי לפרק את מנגנון הציות העיוור אליו נשים נופלות שוב ושוב. מדוע נשים פוחדות לא לציית לגבר שלהן? מי לימד אותנו שאישה טובה היא כזו שהולכת אחר הגבר שלה באש ובמים, מוכיחה את אהבתה אליו על ידי שהיא סומכת עליו ושמה את ביטחונה בו, מעבירה לו את השליטה. מי לימד אותנו שקיומנו מותנה בחסות הגבר שמציל את האישה מעניותה ומביע את אהבתו אליה על ידי רכוש? מי אחראי לתפישה הרומנטית המעוותת שקושרת אהבה בקניין ובציות? מי חינך אותנו לזה?
אני חושבת שהגיע הזמן להיות מספיק אמיצות לחנך אחרת. אנחנו המופקדות על חינוך הילדות, אלה שיהפכו לנשים של מחר, צריכות לדאוג לשינוי שהוא תרבותי וחברתי במהותו. לחנך את הבנות שידאגו לעצמאותן הכלכלית במקום למצוא גבר עשיר שישדרג את מעמדן הכלכלי, יציל אותן ויפיח בהן רוח חיים. לחנך אותן לא ללכת שבי אחר תפישות רומנטיות שאינן משרתות את מטרתן ומקבעות שליטה גברית. האגדה אולי מסתיימת בנישואים עם הנסיך לקול צלצולי פעמונים, אבל המציאות ביום למחרת היא כלוב זהב ואף אישה לא צריכה להסכים לתנאים של כלא. כלוב הזהב מחליש אותך והפנטזיה של סינדרלה מתנפצת בסוף, לפעמים רגע אחד מאוחר מדי. אנחנו צריכות לחנך ילדות לא לפחד להיות לבד. לפעמים זה עדיף מאשר לחיות בדיכוי מתמשך שיכול לסכן את חייך. לא בכל מחיר להתחתן. הנכס שלך אינו במראה שלך, אלא העצמאות הכלכלית שלך היא העוצמה שלך. אל תוותרי עליה.
התודעה הנשית החדשה חייבת לסלק את הקללה שהוטלה על חוה אימנו "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שמשרתת את התפישה הרומנטית עד היום. זאת לא רומנטיקה ולא אהבה, זה מודל שליטה גברי שהומצא על ידי גברים. את יכולה לאהוב ועדיין לא לבטל את רצונותייך בפני הגבר. הציווי האלוהי הזה נקשר למשחק שליטה גברי הבנוי על תסביך פסיכולוגי שמחלק את הנשים לקדשה וקדושה. הקדושה היא האישה הטובה הצייתנית, בת הזוג, הרעיה, האישה שאיתי. זאת שמקבלת את חוקיות המשחק של הגבר ומצייתת לה כדי להיות ראויה. בתרבות היהודית, טוענת ברברה סבירסקי, מעמדה כשל חפץ נוי ועליה להיות מטופחת, יפה ומקושטת כדי למצוא חן בעיני גברים. לעומתה, הקדשה היא הפתיינית, הסקסית, המכשפה שמעלים על המוקד, המורדת, המשוגעת שמסרבת לציית, לקבל את תפקידה ומקומה בחברה הפטריארכלית, אישה קשה משום שאינה נענית לרצונותיו של הגבר באופן אבסולוטי ואינה נכנעת לדרישותיו. החלוקה הזאת שקיימת מאות שנים במוחו של הגבר מהווה מודל לשליטה באישה – אם את משוחררת מינית, את נימפומנית משום שהעונג שלך צריך להיות בשליטה שלו. אם את מסורסת, משתיקה ומצניעה את המיניות שלך את ראויה להיות אישה טובה לבעלך, משום שאת חווה עונג רק בזכותו ותחת שליטתו.
תסביך הקדשה והקדושה זוהה לראשונה על ידי פרויד שקבע כי גברים מחלקים את הנשים לשני סוגים: אלה שאפשר לאהוב הן הקדושות ואלה שנמשכים אליהן מינית – הקדשות. בתרבות המערבית אנחנו רואים התייחסויות רבות לכך, החל מחווה ולילית בתרבות היהודית, המדונה והזונה הנוצרית, ועד ג'קי קנדי ומרלין מונרו ואף אשת החוק ואשת החיק שטבע נתן אלתרמן. הארכיטיפ החוצה את האישה לשניים נשמר כמשקע בזיכרון האנושי, קובעת הפסיכולוגית רוני בר ומוסיפה, כי בחברה פטריארכלית הוא הופך להיות גם תסביך נשי, כזה שנשים מפנימות ובוחרות לייצג את עצמן לפיו. החברה הפטריארכלית דוחקת את הנשים לשתי אפשרויות בלבד – או הרעיה, האימא, המדוכאת, המתנזרת מתענוגות החיים, החסכונית והצייתנית או הזונה המשוחררת, התאוותנית, המורדת והחוטאת. מיותר לציין מי היא האישה שהגברים מעלים על נס ומי נידונה לנידוי והשפלה.
הבעיה היא שהתסביך הגברי הזה, שמרדד את האישה לדימויים צרים, משפיע גם על התפישה העצמית שלנו הנשים. עוד בילדות, קובעת סבירסקי, אנחנו סופגות את המסורת לפיה אנו נחותות מגברים ולומדות שהייעוד שלנו הוא להיות אשת איש וכי עלינו להקריב את חיינו למען הגברים ולמען הילדים. אם לא נציית, נגרום לאסון. אנחנו לומדות לחשוש ולדכא את המיניות שלנו, את התשוקות והרצונות שלנו, מבלי להיות מודעות לערך השלילי שאנחנו מייחסות לעצמנו, שהוא פרי מחשבתם של גברים, שמצדיקים את שליטתם בנו באמצעות אגדות וסיפורים למיניהם, שנוצרו בידי גברים.
בכל אישה מתחולל המאבק בין הרצון להיות אחת מהן, קובעת בר, או הרצון להיות שתיהן. החברה מצפה מנשים לבחור צד, אך מענישה אותן על כל אחת מהבחירות כפרקטיקת דיכוי. חברה הנותנת לנשים רק שתי אופציות למהותן, מגבילה אותן בכל אחת מהן בבעלות על גורלן וכולאת אותן בתסביך התפיסתי שהוא גברי ביסודו, ותכליתו לאשרר את השליטה הגברית עליהן. הנפילה לדיכוטומיה של קיום השתיים האלה בלבד בתפישת הנשיות, כולאת אותנו בחוסר אפשרויות. זו לא אחריות שלנו להיות ראויות לנישואים או למין, זו לא אחריות שלנו להיות ראויות לשימוש. שבירת הדיכוטומיה היא האקט המשחרר עבור המין הנשי, מסכמת בר.
תסביך הקדשה והקדושה שמנכיח את הצייתנות והדיכוי כמעלה לאישה טובה וראויה, הוא לדעתי שורש הבעיה באלימות כלכלית. התשובה לשאלה למה נשים חזקות, משכילות ועובדות, עדיין מסכימות לציות עיוור לגבר שלהן נעוצה בהבניה החברתית המושרשת כה עמוק, שאישה טובה וראויה היא זו המצייתת בשם האהבה והתשוקה לבעלה, זו שטובת המשפחה באה לפני הצרכים שלה, זו שמוכנה ללכת באש ובמים אחרי הגבר שלה, זו שמעניקה את השליטה לגבר מתוך הסכמה מלאה. יחסים בהסכמה, הנה עוד מושג משפטי גברי שצריך לסלק. אישה לא צריכה רק להסכים, אישה צריכה לרצות.
שינוי השיח מתחיל בנו הנשים. הגברים לא יוותרו על השליטה מעצמם. אין להם אינטרס לוותר על שליטה בה הם אוחזים כבר שנים. אלימות כלכלית אינה נחשבת היום לעבירה פלילית ואף נעדרת מספר החוקים. על אף שמדובר בתופעה קשה של דיכוי נשי הגובל בהתעללות באמצעות שליטה, מתקשים מוסדות המדינה השבויים בתפישות פטריארכליות לייצר את השינוי. בשנת 2009 הוגשה לראשונה הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג על ידי חברת הכנסת אורית זוארץ. במסגרתה הוצע להגן על נשים שבני זוגן יוצרים אווירת איום תמידית ותחושת משבר כלכלי באמצעים שונים לרבות איומים. ההצעה לא התקבלה.
ביולי 2015 הוגשה הצעת חוק נוספת ביוזמת חברת הכנסת זהבה גלאון. במסגרתה הוגדרה האלימות הכלכלית כהתנהגות סדרתית ונמשכת של בן הזוג המהווה כפייה, הטעיה או שליטה שאינה סבירה בבת הזוג. גם ההצעה הזאת לא הגיעה לחקיקה סופית ומחייבת.
ביולי 2020 החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר עקרונית הצעת חוק ממשלתית לתיקון החוק למניעת אלימות במשפחה, שנותן מענה גם לאלימות כלכלית. ההצעה הועברה לכנסת לצורך המשך הדיון. באוקטובר האחרון, דנה ועדת החוקה של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית למניעת אלימות כלכלית. במהלך הדיון התפתח ויכוח סוער כשח"כ שלמה קרעי טען שההצעה "תפר את האיזון הטבעי והעדין שבבסיס חיי המשפחה ותגרום להפיכתה של מערכת יחסים אוהבת ומשפחתית למערכת יחסים נוקשה ומשפטית". הגדילה לעשות חברת הכנסת אסנת מארק ששיקפה את הפנמת הדיכוי הפטריארכלי בקרב נשים וטענה שההצעה "משסה את התא המשפחתי ושמנסחיה מבקשים להבעיר את האש", קרי לגרום לסכסוכים ולגירושין ולפירוק התא המשפחתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. הדיון הסתיים ללא אישור החוק וצפוי להתקיים דיון נוסף.
אנחנו לא צריכות לחכות לגברים שיתנו לנו את השוויון, אלא להשתחרר מכבלי התפישה הגברית ולהגדיר מחדש את הנשיות, קבעה דה בובואר. נשים צריכות לסלול את הדרך לנשיות שלהן באופן בלתי תלוי. אישה עצמאית היא לא רק עצמאית כלכלית, ולכן זה לא משנה איזו קריירה היא בנתה לעצמה אם בסופו של יום מישהו מחזיק בשליטה על חייה והיא חיה כאסירה לכל דבר. אישה שעצמאותה הכלכלית נשללת ממנה היא אישה החיה במצב קבוע של השפלה, תלות ורמיסת הנפש. לצד קמפיין מי טו, נרצחות נשים מדי שבוע הודות למבנים חברתיים מעוותים שאפשרו חוקית לגברים במשך מאוד שנים להכות נשים ולאנוס אותן במסגרת התא המשפחתי. אנחנו צריכות לחנך לשיח אחר, להאמין בעצמנו ובעוצמתנו ולפעול לעבר עצמאות כלכלית. להגדיר מחדש את מושג הנשיות שלנו, לא לפי תכתיבים של אגדות גרים או דיסני או כל פריזמה גברית אחרת. למרוד באומץ בחסות הנוחה הנפרשת עלינו מידי הגברים, להשתחרר מתפישת הגבר המפרנס, לרכוש השכלה, להגשים את עצמנו, לא רק דרך האימהות, ולפעול לשוויון. זה לא מספיק, אומרת דה בובואר, לשנות את התנאים הכלכליים של נשים, השינוי חייב להיות תרבותי וחברתי כדי שדמותה של האישה החדשה תקבל את מקומה הראוי. לא קדושה וקדשה, לא מבויתת למראה, אלא משוחררת, עצמאית וחופשיה להגדיר את הנשיות שלה מתוך עוצמה.
ביבליוגרפיה:
המין השני, סימון דה בובואר, הוצאת בבל, 2001 (פרק 14)
אלימות כלכלית במשפחה -בין דומיננטיות גברית לגבריות נכפית? , אריאן רנן ברזילי ושירלי יוסרי, עיוני משפט לט, 2016
אלימות כלכלית של גברים כלפי נשים בנישואים, ד"ר אורית אטיאס, התוכנית ללימודי מגדר אוניברסיטת בר אילן, 2012
בנות חוה ובנות לילית : על חיי נשים בישראל, ברברה סבירסקי, הוצאת המין השני, 1984
קונפליקט הקדושה והקדשה: חוה ולילית כארכיטיפים, רוני בר, חדש אסופת מאמרים, אפריל 2016
תלויה בחסדיו: איך לזהות אלימות כלכלית?, יעל גזית, ynet, נובמבר 2015
סופה של האהבה, אווה אילוז, הוצאת כתר, 2020
אדמה 